דתי, חילוני וחרדי רבים על הכסף, והתלמיד הערבי מפסיד

דו"ח מבקר המדינה, שפורסם בשבוע שעבר, מצביע על כשלים חמורים בתוכנית משרד החינוך לצמצום פערים. איכשהו, הנוסחאות המתמטיות של התקצוב, שהיו אמורות להעניק העדפה מתקנת לבתי הספר בדירוג חברתי-כלכלי נמוך, מותירות מאחור את התלמידות והתלמידים הערבים.

בכל דרגות הגיל ובכל חמישוני מדד הטיפוח, תלמיד ערבי מתוקצב בחסר יחסית לתלמיד יהודי, בהפרשים שנעים סביב 20%. בבתי הספר התיכוניים הפרוגרסיביות לגמרי הפוכה: תלמיד ערבי מהחמישון התחתון (שהיה אמור לקבל הכי הרבה כסף) מקבל פחות אפילו מהתלמיד היהודי בחמישון העליון!

בנוסף, תקציבי הרשויות המקומיות לבתי הספר ותשלומי ההורים, ששניהם רגרסיביים בהגדרה (העשירים נותנים יותר), מקזזים לחלוטין את התקצוב העודף שמעניק משרד החינוך. בסופו של דבר, למרות הצהרות גבוהות על קידום שוויון וצמצום פערים – יש יד נעלמה הדואגת לשמר את הפערים המעמדיים.

העיקרון של "העדפה מתקנת"

מראשית ימי המדינה, אימץ משרד החינוך מדיניות של העדפה מתקנת. מדיניות זאת נסמכת על הנחת היסוד שניתן לצמצם פערים חברתיים וכלכליים באמצעות תוספת של יותר שעות הוראה לבתי הספר, ככל שאוכלוסיית תלמידיהם מגיעה מרקע חברתי-כלכלי חלש יותר.

שיאה של מדיניות זאת היה ב-2003, עת הונהג תקצוב "דיפרנציאלי לתלמיד" על פי המלצות ועדת שושני. על פי שיטה זאת, נקבעה לכל תלמידה ותלמיד, בכל מגזרי החברה, דרגת טיפוח אישית, בהתאם למדדים: השכלת הורים, מספר אחים, ארץ עלייה, ריחוק גיאוגרפי ממרכז הארץ ומגורים ביישובי עדיפות לאומית. עוד נקבע שיקוזזו 15% עד 40% מתקציב בתי הספר שאינם מלמדים את תוכנית הלימודים המחייבת (תוכנית הליבה).

נוסחת שושני היתה ברורה ואחידה, ומחקרים הצביעו "על הצלחה בהשגת המטרה המרכזית של שינוי שיטת התקצוב". עם זאת, הביקורת הפוליטית היתה רבה. החרדים התנגדו לקיזוז הקשור ללימודי הליבה, והדתיים התנגדו לביטול העדפות שהשיגו לתלמידי המגזר שלהם קודם הפעלת הנוסחה.

מי שבאמת נפגעו, היו בתי הספר הערביים, שכן 50% מחישוב מדד הטיפוח היה חסום עבורם: עולים חדשים ומגורים ביישובי עדיפות לאומית הם מדדים השמורים ליהודים בלבד.

הוועדה לצמצום פערים בתקצוב

מאז 2014 מחושב תקציב בתי הספר על פי הנוסחה שגיבש הצוות הבין-משרדי "לצמצום פערים בתקצוב מערכת החינוך". בשיטה זאת, כל בתי הספר מקבלים בסיס שווה, בהתאם למספר שעות ההוראה המחייבות בכל דרגת כיתה. למשל, 29 שעות הוראה לכל כיתה א'-ב', או 32 שעות לכל כיתה בחטיבת הביניים.

בנוסף, מרבית התקציבים שהיו מפוזרים בסלי שעות שונים כונסו לסל מדד טיפוח אחיד. מדד הטיפוח מוגדר לכל תלמיד, ובית הספר מקבל תקציב בהתאם לממוצע מדד הטיפוח של תלמידיו. המדד לתלמיד כולל ארבעה מאפיינים: השכלת ההורים (40%), ההכנסה לנפש במשפחה, פריפריאליות יישוב המגורים, ועולים חדשים (20% כל אחד).

מבקר המדינה מצא בדו"ח הנוכחי ששיטת החישוב שהנהיג משרד החינוך מ-2014 אכן הגדילה את הפרוגרסיביות של חלוקת התקציב לבתי הספר. למשל, ב-2020 תקציב משרד החינוך לתלמיד בחמישון העליון היה 14,329 שקל, לעומת תלמיד בחמישון התחתון שתקציבו 19,648 שקל. אל ההפרש ביניהם – 5,319 שקל, נחזור בהמשך.

הנוסחה הותירה את הערבים מאחור

אלא שלא כל ילדי ישראל זכו ליהנות מהתיקון החברתי. המתמטיקה של הצדק החלוקתי בישראל השאירה מאחור את התלמידות והתלמידים הערבים.

מבקר המדינה מצא שהאפליה נמצאת כבר בחלוקת שעות הבסיס, שאמורות להיות שוות לכל בתי הספר. תלמיד ערבי בחמישון התחתון מקבל מהמדינה 34.6 שעות לימוד בשבוע, בעוד תלמיד יהודי באותו חמישון מקבל 3 שעות יותר (37.1). אפילו היהודי בחמישון האמצעי, מקבל יותר שעות מהערבי בחמישון התחתון.

האפליה נמשכת גם כאשר מוסיפים את שעות הטיפוח, שהיו אמורות לפצות את האוכלוסיות העניות יותר. תלמיד ערבי בחמישון התחתון מקבל תוספת של 8.2 שעות, בעוד היהודי באותו חמישון מקבל תוספת של 10.8 שעות.

חישוב השעות מתבטא כמובן גם בכסף. בכל אחד מחמישוני הטיפוח, תלמיד ערבי מקבל פחות ממקבילו היהודי. למשל בחמישון התחתון תקציב תלמיד יהודי הוא 22,050 שקל, בעוד תקציב תלמיד ערבי הוא 19,053 שקל – פער של 16% עבור אותו מדד טיפוח.

התמונה עגומה גם בחטיבות הביניים. גם כאן תלמיד יהודי מקבל יותר שעות שבועיות (ראו תרשים מצורף מדו"ח המבקר), ובהתאם, מקבל יותר כסף. למשל, בחמישון התחתון תלמיד יהודי מקבל ממשרד החינוך תקציב של 27,783 שקל, בעוד מקבילו הערבי מקבל 23,342 שקל – פער של 19%.

החטיבה העליונה (תיכון) היא שיאנית הפערים (ראו תרשים לעיל). תלמיד יהודי בחמישון החלש מקבל 42,016 שקל, בעוד מקבילו הערבי מקבל 28,057 שקל בלבד – זהו פער של 49.8%! למעשה, התקצוב הדיפרנציאלי כל כך מעוות ומפלה, שאפילו התלמיד היהודי בחמישון העליון (בעל התקציב הנמוך ביותר ביחס לתלמידים היהודים האחרים) מקבל יותר כסף מאשר התלמידים הערבים בכל חמישוני הטיפוח.

אפליה בתקציבי הרשויות ובתשלומי הורים

בנוסף לתקציב הישיר של משרד החינוך, מקבלים בתי הספר תקציב גם מהרשויות המקומיות. חלקו מגיע ממשרדי הממשלה, וחלקו ממשאבי הרשות.

המבקר מצא כי ב-2020 ההוצאה לתלמיד ברשויות באשכול החברתי כלכלי הנמוך ביותר היתה 1,433 שקל, לעומת 6,522 שקל ברשויות בחמישון הרביעי (בינוני גבוה) – זהו פער של 5,089 שקל, שדי בו כדי לסגור את כל הדיפרנציאליות של תקציב משרד החינוך (5,319 שקל, לעיל).

מקור תקציבי נוסף הם תשלומי ההורים. המבקר מצא שההוצאה הפרטית לתלמיד בבית ספר יסודי למשפחות באשכולות 1 עד 3 היתה 6,192 שקל, בעוד באשכולות 8 עד 10 היא היתה 13,584 שקל – זהו פער של 7,392 שקל, שגם הוא כשלעצמו סוגר ועוקף את הדיפרנציאליות התקציבית של משרד החינוך.

תקציבי הרשות ותשלומי ההורים, שפועלים לטובת האוכלוסייה החזקה, מגבירים את אפליית החברה הערבית, שכן ייצוגם בשכבות החלשות גבוה יותר משיעורם באוכלוסייה. מרבית הרשויות הערביות (54 רשויות) ממוקמות באשכולות הנמוכים (1 עד 3), ועוד 23 רשויות באשכולות הביניים (4 עד 5) (הלמ"ס, 2022). ואשר למשפחות: 56.6% ממשקי הבית הערביים נמצאים מתחת לקו העוני, והייצוג של הערבים בקרב האוכלוסייה הענייה כפול משיעורם באוכלוסייה (כ-40% לעומת כ-20%) (הביטוח הלאומי, 2020).

אפליה כמדיניות

תגובת משרד החינוך, המובאת בדו"ח המבקר, מבישה: "אין מחלוקת על כך שאין במהלך [התקצוב הדיפרנציאלי] לבדו לגשר על כל הפערים". וכן: "אין בכוחה של המדינה לבטל לחלוטין את הפערים הכלכליים הנוצרים עקב ההשקעות בחינוך של הרשויות המקומיות ושל משקי הבית המבוססים".

המשרד מתעלם מהפערים הכלכליים שהוא עצמו יוצר, בחלוקה מפלה אפילו של שעות הבסיס ושעות הטיפוח, כפי שהוצג לעיל. ואשר למדינה, זה לא שאין בכוחה, אלא שאין ברצונה. דו"ח מבקר המדינה מעיד שאפליית החברה הערבית בחינוך היא המדיניות.