newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דלק אשכנזי וגפרור מזרחי: על שנאת ערבים אחרי הרצח בדומא

הלב כואב, אבל צריך להודות: צעירים מזרחים הם ששרפו למוות את משפחת דוואבשה ואת מוחמד אבו ח'דיר והציתו את ביה"ס הדו-לשוני. את השנאה לערבים מלבה השלטון, נתן אשל הודה בכך, אבל לנו המזרחים אסור לברוח מאחריות

מאת:

הרשעתו של עמירם בן אוליאל בהצתת בני משפחת דוואבשה בכפר דומא החזירה באחת את סערת הנפש של הימים החשוכים ההם. את הפקעת המרה שכמו צמחה בגרון עם היוודע הפשע שהתודעה סירבה לעכל, לוחצת על קנה הנשימה עם כל תמונה של התינוק עלי שנספה בשריפה, של אביו סעד שמת שבוע אחריו, של האם ריהאם שמתה כעבור כחודש, של הפעוט אחמד שנותר השריד היחיד מהמשפחה.

ההרשעה של בן אוליאל החזירה את מועקת הימים ההם. צעיר בחדר השרוף של משפחת דוואבשה בדומא (צילום: הייתאם שתאיה / פלאש 90)

ההרשעה של בן אוליאל החזירה את מועקת הימים ההם. צעיר בחדר השרוף של משפחת דוואבשה בדומא (צילום: הייתאם שתאיה / פלאש 90)

משם נדדו המחשבות ללהבות אחרות של זוועה: שריפתו של הנער מוחמד אבו ח'דיר, ירושלמי כמוני, ואותה חלחלה ואותו סירוב להאמין. ואחר כך ללהבות קרובות עוד יותר, הצתת בית הספר הדו-לשוני בירושלים שבו למדו שתי בנותיי ושהיה לנו לבית במשך כל כך הרבה שנים.

לצד הלהבות, מרצדים בראש גם השמות: עמירם בן אוליאל, יוסף חיים בן דוד, יצחק גבאי, שלמה טוויטו, נחמן טוויטו. המשותף לכל הצעירים הללו, מלבד הפשעים הפירומנים שלהם, הוא היותם מזרחים. העובדה הזו מכווצת את הלב מרוב כאב. אני בשום פנים לא חושבת שפשעים נתעבים נגד פלסטינים הם נחלתם הבלעדית של מזרחים, כמובן; מספיק לעקוב אחר מעלליהם של הטרוריסטים מהגבעות במשך יום אחד בלבד כדי להבין שלא כך הדבר, שלא לדבר על הפשעים הממוסדים שמעולל השלטון על כל זרועותיו. ובו בזמן, אני גם חושבת שאסור – בראש ובראשונה לנו, הקהילה המזרחית – להתעלם מהלהבות האלה שרוצחות את קורבנותיהן הפלסטינים ומרעילות את נפש הצעירים שלנו בשנאה יוקדת כל כך. יש לנו מחויבות קהילתית ומוסרית לשאול מדוע אחזו בגפרור, ומי סיפק להם את הדלק.

את התשובה הפשוטה, הבנאלית לשתי השאלות האלה סיפק מקורבו של נתניהו, נתן אשל, בשיחה שניהל עם איש שאת שרותיו ביקש לשכור בבחירות ספטמבר 2019, ואשר פורסמה על ידי אילנה דיין בתוכנית 'עובדה'. "עכשיו, בציבור הזה – אני קורא לו אפילו הלא-אשכנזי הזה, כן – מה מחמם אותו? […]הם שונאים הכל. הצלחנו להטריף את ה… השנאה הזאת היא מה שמאחד… את המחנה שלנו […] ומירי רגב עושה עבודה מצוינת. זאת אומרת זה שהיא בהמה בכלל, עזוב את… אה, אבל היא עושה עבודה מצוינת. כי היא מלהיבה את… כמו ההוא בכדורגל שעומד ועושה לקהל ככה עם הידיים. זה מה שהיא עושה. וזה מצליח. זה מצליח".

כן, זה מצליח. בדיוק כמו שבנצי גופשטיין הצליח במשך שנים לצוד נפשות של צעירים מזרחים שנפלו לידיו כפרי בשל בכיכר ציון בירושלים, חיילים נוחים כל כך לתמרון בצבא השנאה שלו, לשסות בפלסטינים מזדמנים ברחובות העיר. זה מצליח כי כפי שסוציולוגים ופעילים מזרחים אומרים כבר עשורים, מנגנון משומן היטב ומניפולטיבי להחריד הצליח להחדיר בדורות של מזרחים בארץ תיעוב עמוק לערבי הקונקרטי שבחוץ כדי לחסל את הערבי הלטנטי שבתוכם עצמם, תוך כדי מחיקת ההיסטוריה, השפה והתרבות של הורי-הוריהם. וככל שגדל הזיהוי שעשתה הציונות בין ערביות למאיים, לנחשל, לבזוי, כך גבר רצונם של המזרחים לבדל את עצמם מערביותם כדי לקבל את תעודת ההכשר הציונית.

הימין בישראל אשף בניצול הטרגדיה הזו למטרותיו באופן ציני ומחושב. הוא גם מכיר היטב את האיבה ההיסטורית של המזרחים לצאצאי האליטה שקלטה אותם בשנות החמישים מתוך התנשאות וסלידה מופגנת והפלתה אותם בכל פרמטר אפשרי. בחלקיו ממשיך אותו מחנה להפגין את הבוז הזה כלפיהם עד היום. אלא שהימין לא עשה יותר מהשמאל כדי לאפשר למזרחים להתפתח השכלתית, או לפתח את התרבות שלהם כאן. אבל הוא הציע להם סוג של עסקה, שבה הם אמנם יישארו מזוהים עם הגסות, הבורות והוולגריות, אבל ככאלה הם לא יידחו, אלא יאומצו בחום כדי לשרת את האינטרסים שלו. או, במילותיו של נתן אשל, מירי רגב היא אמנם בהמה, אבל היא עושה עבודה מצוינת.

אנחנו יכולים להמשיך ולהתנגח עם מפא"י וצאצאיה, ויש לנו גם סיבות טובות מאוד לכך: מזרחים ממשיכים לשלם עד היום את מחיר האפליה שכמו נוצקה אל תוך היסודות של המדינה מאז קומה. חשבון לא פחות נוקב יש לנו גם עם הימין שבמשך עשורים בשלטון לא נקף אצבע כדי לעשות עם המזרחים צדק. אבל המשימה הראשונה במעלה מוכרחה להיות להציל את נפשות הילדים שלנו מציפורניי הנתן אשלים והבנצי גופשטיינים שאורבים להם עם חביות של דלק ומושיטים להם את הגפרור. לא רק את הנפשות שלהם חובה עלינו להציל, אלא גם את חיי הקורבנות הפלסטינים הבאים שלהם. שום הסבר סוציולוגי לא ינקה מילדינו את האחריות לפשעים האלה, שום חשבון היסטורי לא ישטוף את הדם מידיהם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf