"בתקשורת הרגו את בני פעמיים"

"לא תיארתי לעצמי שהחברה שבה אני חי, ולא מפסיק לתרום לה כמחנך, תגרום לי לאבד את בני הצעיר והיקר ביותר", אומר יוסף סאלם, מורה ופעיל חברתי מעכו, ששכל את בנו  חמאדה (אחמד) במוצאי שבת, ה-6 במאי, לאחר שנורה מול ביתו בעכו.

חמאדה סאלם, בן 30 במותו, היה מורה לחינוך גופני בבית ספר יהודי בנהריה. הוא תכנן להתארס בקרוב, והתגורר בינתיים עם הוריו. היורה ניגש אליו, ירה בו, ואז וידא הריגה. מותו מתוסף לסטטיסטיקה המחרידה של 78 נרצחים בחברה הערבית מתחילת השנה, יותר מפי שניים לעומת התקופה המקבילה בשנה שעברה. הרצח האחרון, בעת כתיבת שורות אלה, היה ביום ראשון, כשדימה בושנאק בת ה-19 נורתה למוות ברכבה, בכפר ואדי סלאמה שבגליל המערבי. הלילה נורה למוות יוסף אבו גאנם, בן 60, מלוד.

אביו של חמאדה סיפר ל"שיחה מקומית": "הבן שלי סיים את לימודיו במכללת אוהלו, הוסמך בווינגייט ולימד בבית ספר יהודי. יש לי תיק עם עדויות של תלמידים שלו בכיתות ג'-ד' מנהריה, ילדים יהודים תמימים שעדיין לא הושתלו במוחם רעיונות של שנאה, עליונות וגזענות. הם מדברים על המורה שלהם חמאדה בעצב רב.

"חמאדה תיכנן להגר לגרמניה בקיץ, בנסיעותיי לשם, במסגרת עבודתי בפרויקט חילופי תרבות עם גרמניה, ראיתי שאפשרויות התעסוקה שם יותר טובות. הצעתח לחמאדה, והוא רצה לנסוע. תוכנן שייסע באוגוסט להתחיל שם עבודה כמורה, אבל גנבו אותו ממני. באותו זמן הייתי עם המשלחת הגרמנית בירושלים, הידיעה (על מותו; ב"ז) הגיעה אליי בזמן שהייתי בסיור על ערכי קבלת האחר וחילופי תרבות, למרבה האירוניה".

סאלם חושד שבנו נרצח בגלל חברותו עם אנשים שהיו קשורים לקבוצה מסוימת בעכו, שאחד מהם נרצח ב-2019. הוא מספר כי "אחרי שסיים י"ב, חמאדה התחיל לעבוד בחנות בגדים של מישהו מעכו, ונוצרה ידידות בינו לבין כמה צעירים, אף שהזהרתי אותו שיש שמועות שחלק מחבריו נחשבים כמי שקשורים לקבוצה שמסוכסכת בעיר.

"הוא היה אומר לי שהם חברים שלו, ושהוא יודע להבדיל בין נכון ללא נכון. ביניהם היה חוסני אל-רובעי, שנרצח (ב-2019). אחר כך, חמאדה פרסם כמה תמונות של חבר שלו בעמוד הפייסבוק שלו, ושמעתי איומים מכאן ומכאן, אבל לא התייחסנו אליהם ברצינות. לא חשבנו שמישהו ירצח אדם רק בגלל חברות בינו לבין מישהו, אבל מתברר שאין עוד משהו בלתי אפשרי או מוזר בחברה שלנו, למרבה הצער".

לסאלם יש ביקורת חריפה על התקשורת, על המשטרה ועל המדינה. לדבריו, "בתקשורת הישראלית דיווחו במהירות טענה שהבן שלי 'מוכר למשטרה', והתעמתתי עם עיתונאים בכמה ראיונות ברדיו, שההאשמות האלה שקריות ושהם הורגים את בני פעמיים. לבני לא היה תיק במשטרה והוא מעולם לא נחקר במשטרה, אז איך אדם כזה יכול להיות מוכר למשטרה? חלק מכלי תקשורת אף קשרו את הרצח של חמאדה לרצח אחר, שהתרחש כמה ימים קודם לכן. תארו לעצמכם שמישהו יאמין בכך ויטען שהבן שלי היה מעורב ברצח נוסף, ויבוא לנקום בי ובמשפחתי? כל זה בגלל התקשורת.

"עכשיו אומרים שהמשטרה עצרה חשוד, אבל אני לא סומך על המשטרה. אני יודע מה קורה ברוב מקרי הרצח בחברה שלנו, איך החקירות מסתיימות בסופו של דבר בלי שייעצר הרוצח".

"האמת היא", אומר סאלם, "שהתקשורת הישראלית, כמו המשטרה ורוב המוסדות, עוסקת בפשעים המתרחשים בחברה הערבית כאילו קרו בחצר האחורית, לא משנה להם מה יגידו או מה יכתבו, והדבר הכי קל בשבילם לייחס את הפשע למלחמה בין כנופיות, כי זה כאילו פוטר את המדינה מאחריותה. וכל מה שקורה בחברה שלנו הוא בגלל מדינת ישראל, לא רק בגלל מחדלי המשטרה בטיפול בפשע המאורגן. זה חשוב וחיוני, אבל יש עוד סיבות.

>> "מדינה בתוך מדינה": כך השתלטו ארגוני פשיעה על החברה הערבית

"אם המדינה היתה מעניקה, אפילו לא 75 שנה, נגיד 50 שנה, לחברה הערבית תקציבים לחינוך, לתרבות, לשירותים, למקומות עבודה ועוד, כפי שהעבירה ליישובים היהודיים, לא היינו רואים את המצב הזה בחברה הערבית כיום. זו חברה ענייה וחסרת שירותים, שבה קל לפשע לצמוח. זה לא קרה במקרה. אנחנו יודעים שמדובר בתוכנית שיטתית, במדיניות של המדינה, שביטלה את החברה הפטריארכלית אבל לא החליפה אותה בשלטון חוק. ולכן החברה שלנו כולה נותרה ללא כתובת, ועכו בפרט, שנפגעה בנכבה ועדיין נפגעת כל הזמן וסובלת מתנאים קשים ורעים".

למרות כל זאת, סאלם לא מתכוון להתייאש. "לא אוותר על הצדק לבני, ואעקוב אחרי המקרה עד שהרוצח יישא באחריות לפי החוק".

"מעולם לא חשבתי שהרצח יגיע לביתי"

אחת התופעות שהחברה הערבית  סובלת מהן מאוד היא תיעוד מצולם והפצתו חסרת האחריות ברשתות החברתיות. "תארו לעצמכם שמישהו תיעד את אישתי בוכה אחרי שקיבלה את גופת בנה וההקלטה הועברה בין אנשים", אומר סאלם. "מישהו גם תיעד את הבן הבכור שלי בוכה וצורח מכעס בבית החולים לאחר שראה מה קרה לאחיו, וקיבלתי רמזים שהבן שלי צריך לסגור את הפה כדי שלא ייפגע. הכל מותר עכשיו. הפצת רגשות של אנשים הפכה למותרת. האמת היא שאני חושש לשלום משפחתי אחרי מה שקרה. מעולם לא חשבתי שהרצח יגיע לביתי".

סאלם מספר: "גדלתי בעכו העתיקה, והיו שם כל מיני אנשים, טובים ולא כל כך טובים. ראינו בריונים וראינו סוחרי סמים, וידענו לשים גבולות בינינו לבינם. לא היו לנו בעיות עם אף אחד. אבל היום הדברים שונים, ובגלל זה היה אכפת לי יותר ממה שהבן שלי היה עושה, ודאגתי כל הזמן שיחזור הביתה מוקדם. ידעתי שהוא רחוק מעולם הפשע, אבל פחדתי כל הזמן.

"אשתי, בוראן, אמא של חמאדה, חזקה ממני. למרות הטרגדיה, אני רואה אותה אומרת שתפעל לשנות את החברה. זה לא דבר מובן מאליו לאמא ששכלה את בנה. ראיתי אותה לפני כמה ימים מדברת עם ראש ועדת המעקב, מוחמד ברכה, כשהוא ביקר אותנו, אומרת לו שהיא רוצה ליזום פעולה חברתית המונית שמבטאת את מידת הכאב של האימהות, כדי שנוכל להשפיע על החברה הזו, ועל המדיניות של המדינה, שמתייחסת אלינו בגזענות".

לסאלם יש מסר לחברה היהודית, למדינה וגם לחברה הערבית. לדבריו, "אני אומר לחברה היהודית ולמדינה, שמי שהיה קורבן של הנאצים לא צריך לכוון את המדיניות שלו נגד חברה חלשה. ולחברה הערבית אני אומר שאני אוהב את המולדת הזאת, ושמולדת אינה אבן או עפר, אלא האנשים שאתה חי איתם – אמא, אבא, שכן, שכונה וחברים. כשאתה מאבד את הביטחון איתם, המולדת מאבדת את משמעותה.

"היו פעמים רבות שהמדיניות הופנתה נגדנו, וזה הוביל לאובדן שליטה, לאובדן ערכים, לאובדן ביטחון, וזה בנוסף לתחרות על מותגים ורכבי יוקרה. חזרנו לעידן הבורות, כפי שאמר הפילוסוף תומס הובס, מלחמת הכל בכל. אני פונה להנהגת החברה הערבית: חייבים לפנות לרשות הפלסטינית ולמדינות השכנות לעזור לנו מצד אחד, ולהיזהר לא לארח את ראשי הכנופיות, שחלקם מנהלים עסקים משם, ולעשות הכל, כולל לפנות לארגונים עולמיים לבקש עזרה".

והוא מסכם: "מותו של חמאדה טלטל אותי והעציב אותי, אבל זה לא יוביל אותי למצב של ייאוש. אני מבקש להפוך את העצב הזה לאנרגיה שתוביל את החברה בדרך טובה, דרך פרויקט חילופי תרבות שאני פועל בו, ופרויקטים אחרים. שום דבר לא ינחם אותי על מותו של בני כמו הצלחת החברה, או לפחות הניסיון להציל אותה. כך אני רוצה להנציח את שמו של חמאדה".