בימין התאהבו פתאום במילה "כיבוש". יש לזה סיבה

ישראל לא רצתה להשתמש במילה כיבוש כדי לא לקחת אחריות מלאה על הפלסטינים שתחת שליטתה. פלסטינים ליד מחסום אייל, יוני 2019 (צילום: בועז אופנהיים / פלאש90)

תקנות האג מ-1907, המקור המשפטי החשוב ביותר לעניין הגדרת כיבוש, קובעות ש"השטח נחשב כשטח כבוש כאשר הוא נמצא בפועל תחת שליטתו של צבא עוין". על פי התפיסה המשפטית המקובלת, כיבוש הוא מצב זמני. כדי לטשטש את ה"זמניוּת" הזו, במשך שנים בישראל התעקשו לומר שהגדה המערבית איננה כבושה תוך שאיפה לאפשר למדינת ישראל לספח את השטח, או לכל הפחות לעשות בו כבשלה. כך, המונח כיבוש תפס מקום חשוב בהיסטוריה הפוליטית והמשפטית של ישראל, לעתים קרובות דרך הציווי להימנע משימוש בו.

>> אין ילדים מתים בעזה, וטוב שהרגנו אותם

השתקת המונח כיבוש החלה מיד עם השתלטותה של ישראל על שטחים נרחבים במלחמת 1967. כך למשל, אלוף פיקוד מרכז שואב את סמכותו לחוקק באמצעות צווים מדיני הכיבוש (תקנה 43 לתקנות האג). ואולם אין זה מקרה שיש בצווים הללו הימנעות מדיבור על "השטחים הכבושים" והעדפה של המונח העמום, "האזור". לאורך השנים, משפטנים ישראלים העדיפו לעיתים את המונח "תפיסה לוחמתית", שגם הוא אפשר להם לדלג על המינוח כיבוש. אלא שמשמעות שני המונחים הללו זהה. מדובר בשני תרגומים שונים למילה occupation.

אחרי שישראל הסיגה את כוחותיה מרצועת עזה בהתנתקות ב-2005, רבים מיהרו להכריז שעזה איננה כבושה עוד. ואכן, תם עידן החקיקה הצבאית באמצעות צווים מפי אלוף פיקוד דרום. אלא שמולם היו משפטנים שטענו שגם כאשר הכוחות אינם עוד בשטח, שליטתה של ישראל בגבולותיה של עזה (כולל הגבול הימי), השליטה בחשמל ומים, השליטה במרשם האוכלוסין ועוד, מקיימים צורה חדשה של כיבוש מרחוק ("כיבוש פונקציונלי"). באמצעות טיעון זה, הודגש עוד מימד של משמעות משפטית של המילה כיבוש: הדין הבינלאומי אינו מסתפק בהגדרת הכיבוש כשליטה זמנית על השטח. הוא גם מפקיד בידי הכוח השולט בשטח את האחריות על התושבים, כולל הגנה על זכויות האדם הבסיסיות שלהם. ואכן עבור מוסדות הדין הבינלאומי כדוגמת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, עזה נותרה לאורך כל השנים במעמד של שטח כבוש.

הכחשת הכיבוש עלתה מדרגה ב- 2012, ונגעה גם בשטחים שבהם היתה לישראל שליטה צבאית ישירה.

דוח ועדת אדמונד לוי "על מעמד הבנייה ביהודה ושומרון" קבע ששטח הגדה אינו כבוש, אלא "שטח שנועד לשמש בית לאומי לעם היהודי… שנעדר מהשטח במשך מספר שנים מכורח מלחמה שנכפתה עליו, ועתה שב אליו". בכך קיבלה הוועדה את העמדה שהביאו בפניה אנשי תנועת רגבים, ובהם עו"ד בצלאל סמוטריץ'.

קידמו יחד את הטרנספר. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ונשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, בבית הלבן, ב-7 באפריל 2025 (צילום: לירי אגמי / פלאש90)

המילה כיבוש זוכה לעדנה

על רקע היסטוריה של הכחשת הכיבוש, בימים האחרונים חל שינוי מעט מפתיע. המילה כיבוש זכתה לעדנה בפי דוברים מטעם הממשלה, שכמוה לא ראתה המילה הזו בעברית שנים ארוכות. אמצעי התקשורת כולם הדהדו רעיונות של "כיבוש": "הפור נפל, הולכים להכרעה וכיבוש מלא של הרצועה", נאמר באמצעי התקשורת.

לכאורה, נתניהו נסוג מהאימוץ הנלהב של המושג כיבוש במסיבת העיתונאים שלשום, כאשר הכריז, באנגלית, כי "Israel’s goal is not to occupy Gaza, but to free it". מול הדברים האלה של נתניהו, הרפלקס הוא לומר: זה דווקא כן כיבוש, אולם באופן מוזר, ברגע הזה, אימוץ נרטיב "הכיבוש" פירושו ללכת שולל אחרי התעמולה של הממשלה.

דיבור על "כיבוש" עזה ברגע הזה הוא שקרי משני טעמים. תחילה, משום שהוא צופה פני עבר. השימוש במושג הזה היום מכחיש את העובדה שרצועת עזה המשיכה להיות תחת צורה של כיבוש, ותחת צורות משתנות של סגר, למן ההתנתקות ועד היום. אבל חשוב יותר, בהיותו צופה פני עתיד, שקר ה"כיבוש" מבקש לשכנע את הציבור שהמבצע בעזה מכוון להבטחת מטרות ביטחוניות בשטח, באופן ישיר על ידי הצבא או באמצעות פרוקסי, ולהסיט את המבט מזכויות התושבים.

בהקשר של הגדה המערבית, השימוש במושג כיבוש לאורך השנים היה צורה של התנגדות לנרטיב השליט שביקש להתעלם מדיני הכיבוש, מהחובות שהוא מטיל על הכובש בנוגע לזכויות התושבים, ולאפשר סיפוח. במצב הנוכחי, למילה כיבוש יש שימוש שונה לחלוטין: זו צורה של התמקדות בקרקע ובניהולה, תוך הנחת המובן מאליו – שהתושבים לא יורשו לחזור אליה.

הכיוון הוא גירוש. חיילים בבית לאהיא בצפון רצועת עזה, ב-28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

הן הכרעת הקבינט, הן מסיבת העיתונאים של נתניהו, מלמדות שהשלב הבא של המערכה, בעיר עזה וב"מחנות המרכז", מכוון בראש ובראשונה כלפי האוכלוסייה. ישראל מתכוונת אומנם גם להרחיב את שליטתה בשטח, באופן זמני או קבוע, אך ההיבט המשמעותי עוד יותר הוא שהצבא אמור לעקור כמיליון בני אדם מהאזור לגרש אותם דרומה. כשנתניהו מדבר על כך שאנשים יוזמנו להתפנות לאזורים הומניטריים שבהם יקבלו מזון ומים, אין שום זכר לכך שבעבר הבטחות כאלו הובילו אותם למלכודות מוות. יתרה מזו, אין זכר לרעיון שפינוי מסוג זה חייב להתלוות להבטחה לאפשר להם לחזור, בחלוף הסיכון הביטחוני. היעדר כל הבטחה מסוג זה עומד בלב התוכנית הנוכחית.

במובן זה, ההכרזה על הכוונה לכבוש את עזה איננה אלא המשך של מהלך גירוש והשמדה, שהחל כבר בשלבים מוקדמים יותר של המלחמה. בסוף ינואר 2025, היה נדמה לרגע שמהלך זה פסק, כאשר מאות אלפי תושבי עזה שבו אל הריסות בתיהם שבצפון הרצועה. אלא שמספר ימים לאחר מכן, בתחילת פברואר, נתניהו עמד יחד עם הנשיא דונלד טראמפ בבית הלבן ובירך על תוכנית הטרנספר של הנשיא האמריקאי. בפני הכנסת הוא חזר ואמר, כי תוכנית טראמפ היא התוכנית ל"יום שאחרי".

בדבריו של נתניהו שלשום לכאורה לא נותר דבר מהתוכנית השאפתנית ההיא. אלא שמנקודת מבט אחרת, ריקון ריכוזי האוכלוסיה בצפון ומרכז הרצועה יכול בהחלט להיות שלב נוסף במסגרת המהלך הרחב יותר: מהלך שיביא להרג עצום ממדים באוכלוסיית עזה, אך לא יביא לטרנספר במספרים גדולים, בין היתר כי אין היתכנות לוגיסטית למהלך הזה.

גירוש המוני מסוג זה מכונה לעתים קרובות טיהור אתני. מבחינה משפטית, הוא לבדו עולה כדי פשע נגד האנושות. אך כאשר הוא מתבצע תוך כוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית של קבוצה לאומית, גירוש כזה גם עולה כדי רצח עם.

המבצע שנתניהו מוביל בעזה כמובן אינו מבצע שחרור, אך הוא גם אינו מבצע כיבוש. אולי בפעם הראשונה מאז 1967, הביטוי כיבוש משרת את מטרות הממשלה, כי הוא מסתיר תוכנית גרועה בהרבה. את מה שנתניהו דיבר עליו יש לכנות מבצע גירוש, או לחלופין, מבצע השמדה.

פרופ׳ איתמר מן הוא מומחה למשפט בינלאומי מאוניברסיטת חיפה