אין ילדים מתים בעזה, וטוב שהרגנו אותם

ההתקפה הכי מתועדת בהיסטוריה ובכל זאת מתכחשים לה. ילדים מפגינים בעזה למען סיום המלחמה והכנסת סיוע הומניטרי, 20 ביולי 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

לפני כעשור, בשלהי תקופת הפגנות יום שישי המשותפות נגד החומה, חבריי הירושלמים ואנוכי נהגנו לנסוע להפגנה השבועית באל-מעסרה, באזור בית לחם. אחד מהריטואלים הקבועים – לצד השלטים, הצעקות, העימות עם החיילים – היה נאום המוטיבציה של מחמוד, אחד המנהיגים המקומיים. הוא היה נואם תוך כדי שהוא מחזיק את הטלפון שלו וחוזר ואומר: "לא תהיה עוד נכבה, כי עכשיו יש לנו את זה. יש לנו סמארטפון. יש לנו פייסבוק. ינסו לעשות לנו עוד נכבה, וכולם ייראו ויידעו ויעצרו את זה. ב-48' לא היה לנו סמארטפון ולא היה לנו פייסבוק. עכשיו זה לא יקרה". כך היה חוזר ונואם כל שישי – לפעילים הישראלים, הפלסטינים, הבינלאומיים, לחיילים, לעצמו. היה בזה משהו משכנע. למרבה הצער הוא טעה.

חידוש הסיוע לעזה: "נותנים לנו לאכול כדי שלא נרעב מול המצלמות"

המתקפה על עזה היא אולי המתועדת ביותר בהיסטוריה, הן מבחינת היקף התיעודים, הן בשל ההפצה בזמן אמיתי (אף על פי שישראל מונעת כניסת כתבים זרים). זה נעשה באמצעות הטלפונים והמדיה החברתית, אך גם בעזרת שיטות תיעוד והפצה המסורתיות יותר שעדיין ממלאות את חלקן. במקומות כמו בוסניה ניתן היה רק לחלום על יכולת לתעד זוועות מכמה זוויות ולהפיץ את התיעוד ברחבי העולם בזמן אמיתי. והנה, לתמונות של ילדים מתים, רעבים, גוססים בעזה עונה הציבור הישראלי (ברובו) בשתי דרכים: האחת לטעון שהכל "פייק"; השניה, להגיד "מגיע להם". והרבה פעמים, אולי הרוב, בשילוב פרדוקסלי של שתי התגובות. את תגובת רוב הציבור הישראלי לתמונות מעזה אפשר לזקק למשפט: אין ילדים מתים בעזה, וטוב שהרגנו אותם.

הכחשה של מעשי זוועה היא תופעה גלובלית, אבל החברה הישראלית תמיד הצטיינה בה במיוחד. אין זה מקרה שהעבודה האקדמית החשובה ביותר על הכחשת זוועות, הספר States of Denial של הסוציולוג הדגול סטנלי כהן מ-2001, נכתבה בהשראת התקופה שבה חי בישראל והיה פעיל בארגוני זכויות האדם שהוקמו בראשית האינתיפאדה הראשונה. כהן ניסח את רפרטואר ההכחשות, הרשמיות והעממיות, בתגובה לטענות על זוועות והפרות זכויות אדם: "זה לא קרה" (לא עינינו אף אחד); "מה שקרה הוא משהו אחר ממה שנראה" (זה לא עינויים, אלא לחץ פיזי מתון); "לא היתה ברירה" (כשיש פצצה מתקתקת, עינויים הם רע הכרחי).

הכחשות אלה באות מהעולם של "טוהר הנשק" ו"יורים ובוכים", אבל מאוסות ככל שיהיו, יש בהן מרכיבים חשובים. יש בשיח הזה הנחה שבאופן עקרוני רע לבצע זוועות (עינויים, הרג לא מעורבים, גירוש) ולכן צריך למצוא דרכים להרחיק עצמנו מהן; ויש בשיח הזה הכרה בסיסית בערכים של אמת, תיעוד, חשיפה. הצביעות של עולם "טוהר הנשק" – המיתוס שישראלים פועלים רק מתוך הגנה עצמית – מעוררת סלידה, אבל צביעות כזו מאפשרת גם תיקון, ולו חלקי. הפער בין הרטוריקה למציאות, שחשיפתו בתיעוד מסודר מעוררת לפחות מבוכה, יכול להוות מנוע לשינוי. בעולם כזה, לתמונות מטלפונים שמופצות בזריזות יש אכן משמעות מכרעת.

כל תמונה שיוצאת מעזה מתויגת מייד כ"פייק". אם ובנה הסובל מתת תזונה במרכז רצועת עזה, 26 ביולי, 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

אבל העולם הוא היום אחר. מכיוון אחד, האינסטינקט לבטל כל תיעוד מעזה כ"פייק" הושרש בזריזות בשיח הישראלי, מראש הממשלה לאחרון הטוקבקטיסטים. שורשו של נוהג ה"פייק" הוא בתיאוריות קונספירציה מארה"ב, שכמו מושג ה"דיפ סטייט" היגרו משם לכאן באדיבות הימין. איש התקשורת וידידו של טראמפ, אלכס ג'ונס, מהמפיצים הבולטים של תיאוריות קונספירציה, שכלל את תגובות ההכחשה הקונספירטיביות באופן מפורסם וידוע לשימצה ב-2012, כשטען שטבח הילדים בבית הספר בסנדי הוק, שתועד באופן רחב, היה למעשה פייק. אל מול התיעוד ג'ונס טען כי מדובר בהפקה מבוימת בהשתתפות שחקנים שהתחזו למתים אל מול מצלמות, כחלק מקונספירציה של המפלגה הדמוקרטית שמטרתה להגביל את זכות האמריקאים לשאת נשק.

גרסאות של השיח הזה נכנסו לאיטן לשיח הישראלי המכחיש פגיעות בפלסטינים, בהתחלה אונליין ואחר כך גם בשיח הרשמי, עוד לפני אוקטובר 2023. אבל מאז הן הפכו לתגובה רחבה ולעיתים כמעט אוטומטית: סרטון של הורים פלסטינים מחזיקים גופה של תינוק הוא בעצם של שחקנים שמחזיקים בובה, תמונות של ירי בחפים מפשע נוצרו על ידי בינה מלאכותית, או עברו מניפולציה או שהן בכלל ממדינה אחרת, וכדומה וכדומה.

בעולם הקודם של הדיאלוג של תיעודים-הכחשות, הטענות לביום לפחות נעשו בצורה מורכבת, תוך השקעת זמן ומשאבים. חלקנו עדיין זוכרים את פרשת הסרטון שתיעד את הירי של חיילים במוחמד אל-דורה, הילד בן ה-12 שנורה בעזה בספטמבר 2000 והפך לאחד מסמלי האינתיפאדה השנייה. המאמץ בקרב ישראלים ופרו-ישראלים לטעון שכל המעשה בוים כלל מאות שעות עבודה, דוחות וסרטים תיעודיים, שדנו בקפידה בזוויות ירי, בבליסטיקה ובניתוחים פורנזיים. כיום מבטלים תיעוד פשוט על ידי המילה "פייק", בלי לטרוח הרבה מעבר לכך. לא מדובר בתיאוריות קונספירציה מסועפות ומתוחכמות, אלא בגרסה פשוטה יותר המכונה בספרות האקדמית "קונספירטיזם" – הדחייה של כל טענה שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרס של המגיב כמזויפת.

בעיניו הרעב בעזה הוא "מציאות מדומה". שר החוץ גדעון סער, 16 ביולי 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

כך, לדוגמה, אל מול התיעוד הברור של רעב בעזה, ומול ההיגיון הפשוט שאנשים שכל תשתיות הקיום שלהם הושמדו ושנמצאים במצור מוחלט יהיו נתונים לרעב, עונה כל טוקבקיסט במנטרה "הרעב הוא פייק". נתניהו טוען כי "התפיסה של משבר הומניטרי" היא תוצאה של "הפצת תמונות שבוימו או שעברו מניפולציה בקפידה". גדעון סער התייחס לתמונות של רעב כ"מציאות מדומה", והוכיח זאת בין השאר באומרו "אתה רואה תמונות של ילדים ולידם אנשים שאכלו היטב". יו"ר ה-GHF קובע שהכל "מפוברק"; בצבא מסבירים "חמאס משתמש בתמונות של ילדים רזים מתימן ובזיופי AI"; איתמר אייכנר ב-ynet, בפרשנות ביקורתית מאוד כלפי ממשלת ישראל, עדיין קובע "הם [הפלסטינים] הבינו שתמונות של ילדים מורעבים הן נקודת תורפה. התמונות כנראה מבוימות, והילדים אולי חולים במחלות אחרות".

הכחשות דומות עלו ועולות בתגובה לתיעודים של הרג, הרס והפצצות. כך, בדוח על "בחינה ביקורתית של האשמות ב'רצח עם'" מאת דני אורבך ושותפיו, נכלל סעיף תחת הכותרת "מקורות מזויפים וכאלו שנוצרו בידי בינה מלאכותית". המושג "פאליווד" (Pallywood – Palestinian Hollywood), שאף הוא למעשה היגר מארה"ב לשיח הישראלי, מלווה חלק משמעותי מהשיח הזה, שלפיוהתיעודים של הרג וסבל של פלסטינים הם בעצם מפוברקים ומבוימים כחלק ממעין תעשיית קולנוע, קונספירציה ששותפים לה פלסטינים, ארגוני זכויות אדם והתקשורת הבינלאומית.

כדאי להדגיש: תיעודים של זוועות תמיד נתקלו בתגובות מתחמקות ומכחישות, אבל המצב היום הוא שונה באופן מהותי. תחת השפעת רוח הזמן של ה"פוסט-אמת", ספקנות כללית (מוצדקת בחלקה) בנוגע למניפולציות ול-AI, התפרקות התקשורת הממוסדת ושומרי הסף – הרפלקס הטוקבקיסטי לצעוק "פייק" הוא רחב יותר והרסני יותר מהתגובות המסורתיות נוסח "השבנו אש למקורות הירי". כך, בחסות הסירוב הפושע של רובה המכריע של התקשורת הישראלית להציג מראות מעזה, התגובה של הציבור הישראלי לתמונות שמצליחות להסתנן הוא מעין "פחחח" קולקטיבי.

אבל הפחחח הזה, באותה נשימה כמעט, משולב באמירה "מגיע להם"; ההכחשה וההצדקה שזורות באופן שייראה פרדוקסלי מהצד, אבל למעשה משקף את אותו סנטימנט. התמונות של בלתי מעורבים הרוגים הן פייק, אבל אין בלתי מעורבים בעזה – זו רוח הדברים. כך, הדובר המובהק של ממשלת ישראל, השר עמיחי אליהו, אמר: "אין רעב בעזה, וכשיציגו לכם את התמונות של הילדים הרעבים תסתכלו ליד – תראו שתמיד יש שמן שאוכל כמו שצריך, ואין לו שום בעיה להעביר את האוכל לשמה… זה קמפיין שנעשה". אבל באותה נשימה – באותו ראיון – הוא גם אמר "אין עם שמאכיל את האויבים שלו… אנחנו השתגענו? אנחנו צריכים להתעסק בזה?… ביום שהם יחזירו את החטופים – לא יהיה שם רעב. ביום שיהרגו את מחבלי חמאס – לא יהיה שם רעב".

ההתעקשות לתעד ולדווח יכולה להשפיע. ישראלים עם תמונות של ילדים שנהרגו בעזה בטיילת בתל אביב, אוגוסט 2025 (צילום: אורן זיו)

כך, טענות לזיוף ולקיחת אחריות גאה משתלבים אלה עם אלה ללא חשש. אחרי עשורים של מצור במהלכם ישראלים ניסו לא לראות את עזה ואת העזתים, הגיע הטבח הנורא של 7 באוקטובר שחוללו אלו שניסינו להדחיק מהתודעה. וכאן אולי שתי המתודות – הפייק והמגיע להם – מתאחדות. הראשונה נועדה לצורכי זהות עצמית (מיטב בנינו אינם מבצעים זוועות) ולצורכי הסברה כדי לקנות זמן, בעוד השנייה מבטאת מענה אותנטי לכאב ולתחושת העלבון שנובעת מהפגיעה מצד מי שנתפס נחות. יחד הם מתאחדים ל"פחחח" שמבקש לבטל כל מעצור אפשרי, בלי צורך להתעכב עליו מדי או להתנצל.

זה האתגר השני לאמונה בכך שהטלפונים והרשתות החברתיות יוכלו לעצור זוועות. המאבק לזכויות אדם בנוי על ההנחה שתיעוד של זוועות מהווה "שיימינג" למבצעים. אך אם המבצעים ויתרו על הבושה – לצד הוויתור על האמת – יכולת הנזק של התיעוד וההפצה מתבטלת. לא כאן המקום לפרט את המקרים של הסתה לרצח עם או הבעת גאווה על ביצוע זוועות שראינו במהלך המלחמה; רבים מהם מרוכזים בתביעה של דרום אפריקה ל-ICJ או בדוח בצלם האחרון.

הנקודה כאן היא שמנהיגים פוליטיים, צבאיים ותרבותיים הודו בפה מלא, מרצונם החופשי, בגאווה, במה שבנסיבות אחרות ארגוני זכויות אדם היו מנסים בדקדקנות להוכיח. אחרי שנים של הכחשת הנכבה, כולל מעין איסור על עצם השימוש במונח, מגיע אבי דיכטר ואומר בגאווה שאנחנו עושים בעזה נכבה שנייה. אם בעבר סרטונים של מתנדבי בצלם היו חושפים מעשי זוועה, והתגובה של דובר צה"ל היתה להגיד שהאירועים הוצאו מהקשרם, כיום חיילים מצלמים בעצמם בגאווה סרטונים המתעדים הפרות זכויות אדם ומעלים אותם בשמחה לרשת. הנרטיב המסורתי של חשיפה-הכחשה-אישוש מתמוטט מול התנהגות כזו. מה התועלת בטלפון וברשתות חברתיות אל מול מציאות שכזו?

התועלת בתיעוד הזוועות אמנם מצומצמת יותר ממה שייחלנו לה בעבר, אך היא עדיין משמעותית. בתחילת אוגוסט 2025 נראה שייתכן – ייתכן – כי הגנות ה"פייק" וה"מגיע להם" נתקלו סוף סוף במחסומים משמעותיים. אל מול התיעוד הרחב והמתמשך של הרעב, נסיונות ה"פייק" הופכים לתזזיתיים ונואשים יותר ויותר. הטענה המרושעת שילד שסובל גם ממחלות וגם מרעב איכשהו מרוקן מתוכן את טענת הרעב לא הצליחה, כנראה, לעצור את ההכרה המתרחבת בישראל בסבל הפלסטיני – בעצם קיומו, ובכך שהוא בלתי מוצדק.

התפתלויות שמכירות בכך שאכן יש רעב בעזה אך האשם בו הוא חמאס, או שמדובר בתוצאה לא מכוונת, או שהעולם צבוע כי הוא לא מתייחס לרעב בתימן, מחזירות אותנו לעולם ההכחשות שסטנלי כהן תיאר, ומלמדות לפחות על שובה המהוסס של המבוכה, ואולי גם של הבושה, בקרב חלק מאיתנו. תרמה לכך כנראה תגובת מדינות העולם לרעב, והיכולת להכיר ברעב בלי בהכרח לייחס אשמה ישירה לחיילים ולטייסים. אבל נראה שהצטברות התמונות והתיעוד המדוקדק מעזה עשו גם את שלהם. ההתעקשות של אנשים וארגונים להמשיך לתעד ולדווח, מתוך עזה ומחוץ לה, לתקף ולהפיץ בישראל וברחבי העולם, יכולה בסופו של דבר להצטבר ולהשפיע, גם בתנאים הנוכחיים. גם אם הם לא הצליחו למנוע את הזוועה, כנראה שבלעדיהם האסון היה עוד יותר גדול.

רון דודאי הוא פרופ' חבר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון