newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

באר שבע, עיר עם פיצול אישיות בלב המדבר

בירתה המיוח"צנת של הנגב בחרה לקדש את הבטון על פני בני האדם. הסיפור הבאר שבעי החדש מדבר על אנשים איכותיים וחזקים מתל אביב, שבאים להציל את התושבים הנחשלים מעצמם

מאת:

יום שישי בבאר שבע הוא יום קצר, עמוס ומיוזע. השוק העירוני הומה אדם. העיר העתיקה שוקקת חיים ולמעשה, זה היום היחידי בשבוע שהיא מתעוררת מתרדמתה. אל השוק העירוני מגיעים בעיקר בתחבורה הציבורית ובעיקר אלה שידם אינה משגת לקנות בסופרמרקטים הקוקטיים של בירת הנגב. האוטובוס, אשר משרת בעיקר את מי שידו אינה משגת להחזיק מכונית, מלוכלך, מסריח, עמוס גרפיטי, כמו אוטובוס בעולם השלישי.

בתחנת השוק העירוני אנשים נשפכים החוצה על עגלותיהם וסליהם. עוד שעתיים-שלוש הם ינסו לעלות על האוטובוס הלא ממוזג חזרה לשכונה בסלים עמוסים עם ירקות, קטניות וגם בשרים, אשר מפאת החום, נוזליהם יוגרו על רצפת האוטובוס וייצרו, בחסות הדוחק, ריח נוראי. אנשים עייפים, עצבניים, נדחסים, לעיתים מועדים, לעיתים רבים אחד עם השני, פולטים קללות עסיסיות בבליל שפות. בבאר שבע קוראים להם "השבורים" והם רוב אילם.

גרפיטי כמו בעולם השלישי, המזגן מקולקל. (צילום: דני בלר)

גרפיטי כמו בעולם השלישי, המזגן מקולקל. (צילום: דני בלר)

אנשים בבאר שבע ממהרים לסיים את הסידורים לפני תום שירותי התחבורה העירונית. אחרי 23:00 אין רכבות או אוטובוסים מבאר שבע ואליה. בבאר שבע לא שמעו על קווי לילה. ולא, הנסיעה ברכבת בין באר שבע לתל אביב לא אורכת 50 דקות. בממוצע, זה נע בין שבעים דקות לשעה וחצי.

באר שבע היא העיר הגדולה במחוז הנגב, אבל לא מתנהגת ככזו: אבטלה, עוני, רעב. העמותות החברתיות אמנם קוראות לזה "חוסר ביטחון תזונתי", אבל זה רעב. הדבר האחרון שעמותות חברתיות רוצות, זה להתעמת עם הממסד הבאר שבעי. בשנה האחרונה הן הנמיכו את הטון וניסו לצייר תמונה מפויסת, אבל הרעב נמצא שם, מוחשי ובממדים הולכים וגדלים. יש רעבים בבאר שבע. אבל הם יודעים, שאם יכריזו על עצמם ככאלה, במקום לקבל חבילות מזון, יקבלו ביקור של פקידת סעד שאולי תיקח את הילדים.

באר שבע היא בירה של פערים בלתי נסבלים ויש מי שמתפרנסים יפה מהפערים. בשבילם באר שבע זו "בירת ההזדמנויות". אלא שיש שתי באר שבע: האחת, זו של הפלקטים וכרזות הפרסום. זו המככבת בהודעות לעיתונות והקריאות (הנואשות) לבוא להשקיע פה כסף בנדל"ן זול. מוכרים את באר שבע בגרוש.

השנייה היא באר שבע האמיתית. זו ששואלת את עצמה איך דירה מעופשת בשכונה ד', בסביבה שאפילו אלוהים מפחד להיכנס אליה, הופכת ל"הזדמנות להשקעה". ואיזו השקעה: היא מפוצלת לשלושה או ארבעה כוכים, שמניבים 2000 שקלים לחודש האחד. כוך של 20 מ"ר דחוסים, בו יש חלל שינה, שירותים, מקלחת, משטח להכנת אוכל וארון. הכוך ישווק בשם "יחידת דיור חמודה". במקרה הטוב יידחס לתוכה סטודנט. במקרה הפחות טוב, תחייה שם משפחה שלמה, בדרך כלל משפחה שלא יכולה להשיג חתימות של ערבים או שמתקשה לשלם חשבונות שוטפים. בעל הדירה, לרוב ספקולנט ממרכז הארץ, ייהנה מהכנסה יפה מאוד.

קל מאוד להידרדר לעוני בבירת ההזדמנויות: מחירי הנדל"ן האמירו בעשרות אחוזים, בין היתר בשל השפעת הספקולנטים וזוג צעיר שצריך קורת גג נאלץ לגייס מאות אלפי שקלים מעבר למשכנתא לה הוא זכאי. הדיור הופך להיות ההוצאה הכבדה במשפחה. העובדה ששני בני הזוג עובדים, אין בה כדי לשפר את המצב. השכר הנהוג בבאר שבע נמוך. הסיכוי של אחד מבני הזוג לאבד את מקום העבודה גבוה. הרצון להתבסס מוביל זוגות צעירים ליטול על עצמם סיכונים גדולים, מהלוואות משלימות ועד מימון חוץ בנקאי. את המחיה השוטפת הם מממנים מהלוואות ותשלומים. התנהלות כזו מובילה למצב בו בוקר אחד הם מתעוררים ומגלים שהם חסרי כול.

בבאר שבע חלק גדול מהעניים החדשים הם אנשים עובדים דווקא. עבודות קשות, לא זוהרות, סיזיפיות. אין להם לא ביטחון תעסוקתי, לא זכויות סוציאליות ומועד תשלום השכר הוא בבחינת המלצה בלבד. מה שלא בגדר המלצה הוא מועד תשלום המסים העירוניים, התשלום לתאגיד המים ועוד, הנושאים ריביות פיגורים כבדות.

מים צבעוניים אינם מצליחים להסתיר את המציאות העגומה (צילום: דני בלר)

מים צבעוניים אינם מצליחים להסתיר את המציאות העגומה (צילום: דני בלר)

באר שבע עברה הליך מיתוג (על ידי שיר-שפיצר – אסטרטגיה, סטודיו נוימן – עיצוב ומשרד הפרסום שקד), אשר המסר המרכזי שלו הוא היותה "בירת ההזדמנויות של ישראל". סרט המציג בעיקר אנשים הבאים מהחוץ לתוך העיר: איש היי-טק שמרים גבה של התפעלות על נסיעת הרכבת בת החמישים דקות מהמרכז, משפחה ישראלית "לבנה" שקונה וילה שדי קרובה לבית הספר למחוננים ולבית קפה יוקרתי וגם זמרת באר שבעית ששרה באנגלית ועזבה לפני שנים להולנד. לא תראו בסרט את הדוחק בתחבורה הציבורית, את השכונות המוזנחות, את העיר העתיקה המתפוררת, את התור בשירות התעסוקה. לא תראו את בעלי העסקים שמתקשים לשרוד. תראו הרבה מים צבעוניים וניסיון נואש להראות עיר וירטואלית.

קניון של מותגים, מול שכונה מוזנחת (צילום דני בלר)

קניון של מותגים, מול שכונה מוזנחת (צילום דני בלר)

הנרטיב הבאר שבעי החדש אומר שמה שיציל את בירת הסייבר והקניונים, זו "אוכלוסיה חזקה ואיכותית", שתגיע מתל אביב. סטודנטים, שייבואו ממרכז הארץ ואנשי קבע שיגורו בשכונות וילות. הכול בשבילם. ומה בשביל מי שגר כאן? מה עושים בשבילו? איך מתמודדים עם העוני? איך גורמים לשכונות הוותיקות להיות ראויות למגורי אדם. כי אם יש "חזק ואיכותי", ההיקש הלוגי אומר שיש כנגדו "חלש ופגום", זה שהחזק והאיכותי יבוא להציל. המנטרה של החזקים והאיכותיים, היא אחת ההמצאות המעליבות ביותר כלפי תושביה של באר שבע.

בבאר שבע נוצר נרטיב על פיו, כל המבקר את "שעתה הגדולה" של בירת הנגב, הוא אנטי-לוקאל פטריוט הראוי לגינוי ונידוי. אנשים מתבקשים לעצום עיניים, להסיט מבטים הצידה ולדקלם בקול רם: "באר שבע, בירת ההזדמנויות של ישראל". גם אם הבטן מקרקרת. גם אם הילדים עזבו למרכז כי לא מצאו פה עבודה. הם מצווים לחשוב כך בתור למחלקת הרווחה ולבית התמחוי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf