ארגון טרור? בשביל הילדים הפלסטינים זה ארגון הצלה
בכל שנה עוצרת ישראל מאות ילדים פלסטינים. ברוב המקרים הם נלקחים מביתם באישון לילה, נחשפים לאלימות ונדחפים לחתום על הסדרי טיעון. האגודה העולמית להגנה על ילדים – פלסטין עומדת לצדם, משפטית וציבורית. סיפורם של שלושה ילדים
בכל שנה, בין 500 ל-700 ילדים פלסטינים בני 12-17 נעצרים ונשפטים במערכת המשפט הצבאית של ישראל. האישום הכי נפוץ הוא זריקת אבנים.
האגודה העולמית להגנה על ילדים סניף פלסטין (DCI-P) מעניקה כבר 30 שנה סיוע משפטי לילדים ברגעים הקשים האלה, ואוספת נתונים על תופעת המעצרים ההמוניים. בשבוע שעבר, הוכרזה האגודה כארגון טרור על ידי שר הביטחון, בני גנץ.
שוחחתי עם שלוש משפחות שעברו את החוויה מעוררת האימה הזאת, שבה הצבא פורץ לבית ועוצר את אחד הילדים באישון ליל, ושקיבלו ייצוג משפטי מהאגודה.
ילד מפוחד בתחנת המשטרה יודה בסבירות גבוהה יותר במעשים המיוחסים לו. שוטרים משחררים ילד בן 7 שנעצר בסוף מצעד הדגלים בשער שכם במזרח ירושלים, ב-15 ביוני 2021 (צילום: אורן זיו)
אמל ג'ראדאת, בת 32, שמתגוררת בכפר סעיר, מספרת: "בשתיים בלילה שמעתי מישהו הולם בעוצמה בדלת. לא הצלחתי לעמוד על הרגליים מרוב פחד. חשבתי לעצמי מי זה יכול להיות. הדפיקות התגברו, דפיקות אלימות, ואני לא זזה, הילדים הקטנים נצמדים אלי. מוסא, בני הבכור, בן 14, ישן בחדרו.
"הדלת נפרצה בכוח, וראיתי שם לפחות עשרה חיילים. הם נכנסו לחדר של מוסא, העירו אותו, ואחד מהם ניגש אלי עם דף, ואמר: תחתמי פה. שאלתי: למה? מה קרה? מוסא חולה, נקבע לו ניתוח היום. והחייל לא מבין וצועק עלי: תחתמי פה. ואני, כל הגוף שלי רועד, ובזווית העין אני רואה חייל אחר, שואל את מוסא איך קוראים לו, וכעבור רגע, מחטיף לו סטירה, ושואל שוב. אחר כך כיסו לו את העיניים, אזקו את ידיו, ולקחו אותו".
המסמך שעליו חתמה אמו של מוסא ג'ראדאת
המעצר של מוסא אירע במאי. המסמך שעליו חתמה אמו, אמל, מפרט לאיזו תחנת משטרה נלקח הילד ובגין איזה אישום. אך מפקד הכוח מילא את הפרטים בעברית, והיא לא הצליחה להבין את הכתוב. לפי נתוני האגודה להגנה על ילדים, ב-88% מהמקרים הילדים וההורים אינם מקבלים מידע להיכן נלקח בנם ומדוע, והשעות הראשונות שלאחר המעצר מלאות באי-ודאות מפחידה.
בנה של ג'ראדאת, מוסא, תיאר את אירועי הלילה מנקודת מבטו: "כשיצאנו מהבית, החיילים אמרו לי ללכת ברגל, בדרך עפר. וכל פעם שלקחתי צעד קדימה, הם בעטו בי כדי להפיל אותי על הקוצים והאבנים. שני חיילים נתנו לי מכות בראש ובגב כשהלכתי קדימה. נראה לי שהדרך היתה בערך קילומטר. בסוף הגענו לאוטובוס.
"האוטובוס היה מלא בחיילים, והם לקחו אותי לעציון (תחנת המשטרה בגוש עציון; ב"ע), שם השאירו אותי על הרצפה. אחר כך לקחו אותי לחקירה ולא נתנו לי לדבר עם ההורים שלי או עם עורך דין. האשימו אותי שזרקתי אבנים על מתנחלים, והחוקרים צעקו עלי.
"ישבתי בכלא 45 יום. להורים שלי לא היה כסף לשכור עורך דין, אבל הגיע עורך דין של האגודה להגנה על ילדים, הציג את עצמו, ואמר שאבא שלי ביקש ממנו להגן עלי".
מוסא שוחרר והוריו חויבו לשלם 5,000 שקל כקנס. אביו חויב לחתום על מסמך שלפיו ישלם 15 אלף שקל אם בנו יתפס שוב משליך אבנים. מוסא חויב במעצר בית למשך שלושה חודשים. מוסא למד בכיתה ח', ובית הספר שלו סירב לקבל אותו בחזרה אחרי היעדרות של חודשיים. אמו הלכה להביא מסמך מהצלב האדום שמוכיח כי בנה היה בכלא כדי לשכנע את המנהל לקבל אותו בחזרה.
"פספסתי את שנת הלימודים כי הייתי בכלא"
השיטה הזאת של המעצר הלילי מאפיינת את מרבית מעצרי הילדים בגדה המערבית. רק 12% מהנערים והילדים מקבלים זימון מסודר לחקירה. נראה כי הבהלה, הטראומה המשפחתית, האימה שכרוכה בחוויה – נועדו להרתיע. ילד מפוחד בתחנת המשטרה יודה בסבירות גבוהה יותר במעשים המיוחסים לו. מאז שנכבשו השטחים ב-1967 נכלאו כמיליון פלסטינים.
אוביי, בן 16 מהכפר בית אומר, עבר חוויה דומה. "עצרו אותי בהאשמה של זריקת אבנים. הצבא הגיע בלילה לבית שלנו, אזק אותי וסגר את העיניים שלי", הוא מספר. "לקחו אותי בג'יפ לעציון, והשאירו אותי שם על הרצפה עד הבוקר. התחילו לחקור אותי. זו היתה הפעם השנייה שנעצרתי בחמישה חודשים, על אותה האשמה. אז שלחו אותי לכלא לעשרה חודשים. זה קרה בשנה שעברה, הייתי בכיתה י'. פספסתי את שנת הלימודים כי הייתי בכלא".
אביו של אוביי, מוסה אבו מריה, היה בכלא עופר כשבנו נעצר. לדבריו, "אמרו לי שהבן שלי נכנס לאגף 12 בכלא. לא האמנתי. ביקשתי מהסוהרים לראות אותו, שוב ושוב, אבל הם סירבו. שבועיים חלפו. ביום שבו הייתי אמור להשתחרר הם נתנו לי לראות אותו – עמדנו במרחק של שלושה מטרים זה מזה.
"אני הייתי בכלא כי אני אקטיביסט ועיתונאי. הם החשיבו את מה שאמרתי בטלוויזיה כהסתה, כי קראתי לאנשים להתנגד לכיבוש. במשפט שלי הציגו סרטון בו אני אומר: 'צריך להתנגד לכיבוש בכל הדרכים'. זו לפחות הפעם העשירית שעוצרים אותי בגלל הפעילות התקשורתית שלי. לא היתה לי אפשרות לדאוג לעורך דין עבור בני מהכלא, והגיע מישהו מהאגודה להגנה על ילדים וסייע לו. גם אותי הוא הרגיע מאוד, ודאג לעדכן בכל מה שקורה".
במהלך החקירה, ילדים רבים מודים באשמה משום שעדיף בעיניהם להגיע להסדר טיעון עם התביעה הצבאית, שבמסגרתו ישבו בכלא לפרק זמן קצר, מאשר להישאר במעצר חודשים ארוכים ולתת למשפט שלהם להיגרר. החוק האזרחי מאפשר למנוע מקטין מפגש עם עורך דין ל-48 שעות. החוק הצבאי מאפשר למנוע מפגש עם עורך דין ל-90 יום.
ביקור סולידריות של ארגוני זכויות ישראליים בתמיכה בארגונים הפלסטיניים שהוכרזו כ"ארגוני טרור" במשרדי אל חאק ברמאללה (צילום: אורן זיו)
האגודה להגנה על ילדים ערכה מחקר עם בסיס נתונים גדול, שניתח את מעצרם של 429 ילדים בגדה המערבית וגבה מהם עדויות. מהמחקר עלה כי שלושה מתוך ארבעה ילדים נחשפו במהלך המעצר שלהם לאלימות כלשהי.
"האלימות הפיזית – בעיטות, אגרופים, וסטירות – בדרך כלל מתרחשת במושב האחורי של ג'יפ צבאי, או ברגעים שמכניסים ומוציאים את הילד מהג'יפ", נכתב בדו"ח. כך למשל מספר טארק סביטן, בן 15 ממחנה הפליטים אל-ערוב, שחייל תפס אותו במחנה והאשים אותו בזריקת אבנים.
"הם אמרו שזיהו אותי לפי החולצה", סיפר טארק בדו"ח של האגודה, "אחד מהם נבח לי באוזן, ואחר צעק: אתה גבר? אתה לא גבר". לאחר מכן החיילים לקחו את טארק למגדל שמירה, כיסו את עיניו, אזקו אותו, והכריחו אותו לשבת על האדמה במשך שעה וחצי. חיילים שעברו במקום בעטו בו, ירקו עליו, וקיללו אותו. אחר כך נלקח לתחנת המשטרה בגוש עציון.
אחמד אל-מטור הוא ילד בן 12. כשדיברנו, סיפר לי כי נעצר על זריקת אבנים. 12 זה גיל האחריות הפלילית. בניגוד לחוק האזרחי בישראל, שקובע כי אסור להכניס ילד מתחת לגיל 14 לכלא, תחת החוק הצבאי אפשר להכניס ילד בגיל 12 לכלא לפרק זמן של עד שישה חודשים. בכיתה ו'. כך קרה לאחמד אל-מטור.
כששוחחנו, הוא לא הירבה במילים. "ישבתי בכלא חודש. בשעה שתיים נכנסו לנו לבית ושברו את הדלת ואני ישנתי. העירו אותי וכיסו לי את העיניים ושמו לי אזיקים והורידו אותי לכביש שישים. אחר כך נסעתי בג'יפ עד לעציון, ושם הושיבו אותי על הרצפה ולא נתנו לי כיסא. כמה חיילים נתנו לי כאפות וקיללו אותי. בבוקר היתה לי חקירה באישום שזרקתי אבנים. אחרי המעצר, אמא שלי שילמה 3,000 שקל כדי לשחרר אותי".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
