אודי כגן הזכיר לנו שהישראלים יבריאו רק כשיכירו בסבל הפלסטיני

מודה באשמה אבל לא לוקח אחריות. אודי כגן (צילום: משה שי / פלאש90)

בשבוע האחרון, כמו רבים אחרים, צפיתי במונולוג של הסטנדאפיסט אודי כגן. זהו מונולוג יוצא דופן באורכו – 21 דקות – המשלב הומור, כאב אישי, גזענות כלפי דרום אמריקאים ובעיקר תיאור של מצוקה נפשית עמוקה. אך לצד האומץ להיחשף, המונולוג נעדר את הכלי המשמעותי ביותר שיכול להסביר את עומק הפצע – המסגור הפוליטי. כגן מתאר טראומה, אך מסרב לקשר אותה לכיבוש ולמלחמה הנצחית שישראל מנהלת.

>> להביט בפני הגורגונה: להסתכל על עזה ולראות את עצמנו

הדפוס הזה אינו ייחודי לו. הוא חלק ממסורת ישראלית רחבה יותר: לדבר על הכול, לעשות הכול, אפילו לבנות קואליציות עם משטרים רודניים, לאמץ מנגנוני שליטה אפלים או לפתח מערכות בינה מלאכותית שיכוונו את ההרג, העיקר לא להתמודד עם השאלות המוסריות שמעלות הפרקטיקות הצבאיות של ישראל לדיכוי פלסטינים ועם השפעתן הנפשית על הישראלים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

עדותו של כגן, והפופולריות האדירה שזכתה לה, צריכות להדליק נורה אדומה דווקא בקרב הפלסטינים. היא חושפת את ההשלכות החברתיות של חיים לצד כל כך הרבה גברים ישראלים פגועים נפשית; גברים שנושאים טראומות קשות מהשירות הצבאי, אך לרוב מסרבים לקשור בין הטראומה לבין המעשים שעשו לפלסטינים. במקום חשבון נפש עמוק או מסקנות פוליטיות, הם יוצרים מעגל אינסופי של הדחקה, הכחשה והרס עצמי, שבסופו של דבר תומך בתפיסה שהפתרון היחיד לפלסטינים הוא להעלים אותם. ככה לא יידרש מהם, מהגברים הישראלים, להתמודד עם הכאב הנפשי שנוצר מהפגיעה שהם סובלים ממנה.

ההכרה הזו מפחידה, כי היא מסבירה מהיכן נובעת תמיכה כה רחבה בקרב ישראלים בטרנספר לפלסטינים או מדוע הם סולדים מאזרחי ישראל שמזדהים כפלסטינים ולא כ"ערביי ישראל". יותר מביטוי של עמדה פוליטית, זהו סימן מצוקה נפשית, שכן כל עוד הפלסטינים קיימים, הם מזכירים לישראלים את השלדים שיש להם בארון ואת מעשיהם במהלך שירותם בצבא.

הסכנה כאן כפולה. מצד אחד, הפופולריות של המונולוג מעידה כמה רחבות התחושות האלה, בעיקר בקרב יוצאי יחידות קרביות. היא מלמדת שרבים מאוד סוחבים פגיעות נפשיות, אך החברה שהם חיים בה אינה מסוגלת לקרוא לתופעה בשמה – תוצאה ישירה של מלחמות וכיבוש. מצד שני, העובדה שהפלסטינים אינם קיימים במונולוג של כגן, אף שהם היו אלה שספגו את האלימות מצד כגן וחבריו, מדגימה עד כמה מושרש האתוס הישראלי שמציג את החייל הישראלי כקורבן.

כגן מספר כי שירת במבצע חומת מגן בשנת 2002 – המבצע הצבאי הגדול ביותר של הצבא הישראלי בגדה המערבית מאז 1967. במהלכו הצבא נכנס לערים מרכזיות – רמאללה, שכם, ג'נין ובית לחם. יותר מ-500 פלסטינים נהרגו, רבים מהם אזרחים, והמבצע נחרת בזיכרון הפלסטיני כאירוע אכזרי וברוטלי במיוחד. ובכל זאת, במונולוג של כגן הם כלל אינם מוזכרים. הזיכרון הפלסטיני נמחק, והכאב מתורגם לטראומה ישראלית פנימית בלבד.

המבנה הזה, שבו הישראלי הוא הקורבן והפלסטיני נעלם, אינו ייחודי לכגן. הוא חלק מאתוס ישראלי רחב. החייל הישראלי מוצג כמי ששילם בבריאותו הנפשית משום שקיומו של הפלסטיני אילץ אותו להפעיל אלימות. כך נבנה נרטיב שבו האלימות מוצדקת בדיעבד, כי היא "פגעה גם בנו". זהו מנגנון חברתי שמאפשר לחברה שלמה להדחיק את העובדה שהקורבן האמיתי הוא הפלסטיני, זה שמשלם בחייו, בחיי משפחתו ובביתו כדי שישראל תוכל להתפשט אל אדמותיו.

ובכל זאת, יש ערך במונולוג של כגן. הוא חושף בקעים באתוס הישראלי. כשהוא אומר "איך עשיתָ מה שעשיתָ, לא מגיע לך לחיות", כגן מודה – גם אם בעקיפין – שהמעשים שביצע אינם צודקים ואינם הוגנים. הודאה זו מצביעה על הבנה עמוקה יותר, שגם אם היא מודחקת, קיימת אצל ישראלים רבים.

המונולוג הזה מזכיר לנו שגם אם ישראל תצליח לכלוא, לגרש או להרוג פלסטינים – הם לא ייעלמו. כל עוד לא מתקיימת הכרה בסבל הפלסטיני, החברה הישראלית לא תוכל להחלים. את מחיר האי-צדק לא משלמים רק הפלסטינים, אלא גם הישראלים.

המסקנה הלוגית והמוסרית ברורה: רק הכרה בסבל הפלסטיני והתמודדות עם השאלה הפלסטינית על כל היבטיה, מהסבל שנגרם לפליטים ב-1948 ועד רצח העם בעזה, יכולים לשמש בסיס לריפוי אמיתי. כל עוד האתוס הישראלי מתעקש להציג את החייל כקורבן העיקרי, בלי לראות את הקורבנות האמיתיים, לא יהיה תיקון. רק כאשר ישראלים יפנימו שמעשיהם פגעו והרסו את חייהם של אחרים, תוכל להיפתח אפשרות להבראה – לעצמם ולחברה כולה. ומשום כך, דווקא הפלסטינים הם אלה שמסוגלים, אם ירצו בכך, לאפשר מסלול של סליחה והחלמה.