כשתרבות הפוליטיקלי קורקט מרחיקה אנשים מערכי השמאל

בשבוע שעבר מונה השופט השמרן קבאנו לכהן בבית המשפט העליון, חרף האשמות חמורות נגדו על תקיפות מיניות. הנשיא טראמפ, שהציג את המינוי של השופט השמרן, גונן עליו בעמדה שאפשר לסכמה כך: השופט קבאנו, כמו כל הגברים, מצוי תחת איום מתמיד מצד נשים שיכולות בכל רגע להרוס את חייהם בהאשמות שווא על הטרדה מינית ותקיפות מיניות.

בעצם, טראמפ מציג משוואה חדשה לתנועת ה- meToo#: נהפוך הוא! הגברים הם הקורבנות האמיתיים של הנשים. שטויות גמורות שאין טעם להשיב עליהן ברצינות מעל יריעה זו.

אך אולי במקום להגיב לטראמפ ותומכיו שוב על ידי הפניה לטיעונים הפופולרים והנכונים פוליטית של מיזוגניה ו/או פשיזם וכו', טיעונים שרובם של תומכי טראמפ כלל לא יכולים להבין, שווה לקחת רגע של ביקורת עצמית ולבחון את החלק המסוכן בכל תרבות הפוליטיקלי קורקט הזו.

שקט, רק המיעוטים מדברים עכשיו

ג'רי סיינפלד סיפר בראיון שקיים בשנה שעברה כי באחת ההופעות שלו מול סטודנטים אמריקנים הוא תיאר את הדפדוף בשמות בסלולרי כתנועה שמזכירה מלך צרפתי הומו. הקהל שלו נדם. בני העשרים ומשהו שכבר הספיקו לראות את האור בניסיון חייהם העשיר, בישרו לו ולכולנו כי אסור להתייחס לגייז בשום דרך שיכולה להתפרש כשלילית.

וזה שדה מאוד רחב של התייחסויות, שגורם לרוב האנשים לא להבין איך כן אפשר להתייחס לגייז. למעשה, אחד התוצרים האומללים של הגישה האורתודוכסית הזאת היא שתיקה – עדיף שאני לא אגיד משהו על שחורים אם אני לבן, ואם אני גבר לבן אז בכלל עדיף שאסתום.

במקרה אחר שהתרחש בארצות הברית לאחרונה, פוטרה הקומיקאית רוזאן בר מהסדרה שלה לאחר שהשוותה בטוויטר בין יועצת אפרו- אמריקאית בכירה בממשל אובמה לשילוב בין כוכב הקופים לאחים המוסלמים.

במקום להתנשא עליו ועל תומכיו, אולי לדבר בשפתם? דונלד טראמפ (Gage Skidmore CC BY-SA 2.0)

זוהי אמירה גזענית ללא ספק. אך עם כל הרעש אז סביב הפרשה, השמאל הנאור שכח לגמרי את הפרק בסדרה של רוזאן שעסק במפגש בין משפחה דרומית לבין משפחה מוסלמית שעברה לגור מולה. באותו הפרק, רוזאן עוברת תהליך: מרגשי פחד קסנופובי מאותה משפחה מוסלמית לרגשי אהדה, ואפילו נסיונות הגנה על מקומה בחברה האמריקנית.

התכנית של רוזאן בר נצפתה בעיקר על ידי אותם חבר׳ה דרומיים. והיא עושה משהו שהשמאל האמריקני נמנע מלעשות: היא מדברת בשפתם, היא לא עושה דה לגיטימציה לחששות שלהם אלא מציפה אחת לשבוע  את המתחים שקיימים בחברה האמריקנית ההולכת ומתקטבת. ובדרכה, הסדרה הזאת מתווכת ומאווררת את לב הקונפליקט. כשפיטרו את בר, כשהשתיקו את הקול שלה, יתכן ועשו יותר נזק מתועלת.

הגישה הזאת, שנועדה במקור (כך אני רוצה להאמין) לאפשר לאנשים מקבוצות מיעוט שיתייחסו אליהם בצורה מכובדת ועניינית (גם אני לא רוצה שהמנהל שלי יקרא לי בעבודה "היי פייגלה בוא לפה"), הפכה לאמצעי משתק.

אפשר להתווכח אם זה בכוונת תחילה או לא, אבל זה לא כל כך משנה: המקרבנים (אלה שפוגעים בקורבנות) לא מוצאים את מקומם בעולם החדש הזה. כשגבר-לבן-סטרייט אומר משהו שפוגע בך, במקום להגיד לו "תסתום כי אתה לבן", אפשר להגיד לו מה מפריע לך, איך זה פגע בך ומה המשמעות של אותה מילה או התייחסות עבורך.

טראמפ מייצר שייכות קולקטיבית: הוא עושה אסוציאציה בין גבריות לבין הטרדה או תקיפה מינית. הוא רוצה שנחשוב שעצם היותנו גברים מעמידה אותנו בסכנה להיות מואשמים על ידי נשים, ולכן אנחנו אמורים לחוש אמפתיה לכל גבר אחר המותקף כרגע בשל האשמות על תקיפה מינית.

אני בטוח שאת חלקם של הגברים (ואני בתוכם) זה מביא לשאול שאלות נוקבות על היחס שלהם לנשים לאורך השנים ואולי להבין כמה דברים חדשים, אבל חלק גדול פשוט מעדיף להתרחק מהנושאים האלה כמו מאש, ולהיאטם.

צריך להגיע אל האנשים האלה. צריך להסביר להם שלבן לא שווה גזען, גבר לא שווה אנס וסטרייט לא שווה הומופוב. גם אם זה אומר שנקודת המוצא שלהם ביחס לנושאים האלה תהיה פסגת ההבנה וההכלה. אני יכול להעיד על עצמי : הדרך של החברים הסטרייטים שלי לקבל אותי בגיל 19 כהומו עברה כל מיני מהמורות מביכות – משאלות אינטימיות על חיי המין שלי ועד לבדיחות אידיוטיות- אבל זה היה חשוב עבורם (ואולי גם לי) לפרק את הנושא הזה, להסתכל עליו אחרת, ולהבין גם אותי מחדש.

אני לא טוען שכל נער הומו צריך לסבול את ההומופוביה הזמנית של החברים שלו, אבל אני כן חושב שיש ערך ל"לכלוך" בשיח, שצריך להבין שאותם אנשים שלא מכירים ולא חשופים צריכים לעבור כברת דרך כדי באמת להבין את המקום שלך. במקום ללוות אותם או לאפשר להומור להפיג את המתח, אנחנו מעמידים אותם בפינה בכל פעם שהם חורגים מהנורמות החדשות ואומרים להם "שקט, המיעוטים מדברים עכשיו".

רועי ג'רופי – ירושלמי, פעיל חברתי, נשוי באושר ובקרוב גם הורה.