newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תקראו להם זקנים

הסטיגמה וההדרה של הזיקנה והזקנים מובלטות ביתר שאת בתקופת הקורונה, ומגיעות עד כדי קריאה לסגר גילני והצגת הזקנים כטפילים שמפריעים לנו להמשיך בחיינו "הרגילים". כדי להתחיל לערער על הסטיגמה כדאי שנחדול להשתמש במושגים מכובסים כמו "הגיל השלישי" או "קשישים"

מאת:

קשה להתכחש לעובדה שאנחנו חיים בתקופה שלזיקנה ולמילה זקנים יש סטיגמה חברתית. עכשיו, בתקופת מגיפת הקורונה, הסטיגמה וההדרה מובלטות ביתר שאת.

הרגש השלילי הזה, הסטיגמטי, הוא שגורם לזקנים רבים להימנע מלהזדהות ככאלה. השיח הציבורי היום מוכן לקבל זקנים רק כאשר הם "נמצאים במקומם": כסבא וסבתא שמשגיחים על הנכדים או כאמא ואבא שצריך לדאוג להם.

זקנים בבית אבות בירושלים, ב-10 במאי 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

זקנים בבית אבות בירושלים, ב-10 במאי 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אבל האם אי פעם חשבנו על הזקנים שלנו כעל בני אדם אוטונומיים בעלי זכויות? כפרטים חיוניים המרכיבים חלק מחברה, אינדיבידואלים בעלי יכולת חשיבה, יכולת בחירה, רצונות? מדוע חשוב לי כל כך לקרוא להם זקנים?

יש שיקראו את המאמר הזה וינועו באי נוחות בכיסא נוכח השימוש שלי בטרמינולוגיה של "זקנים", והיו מעדיפים מושגים מכובסים הקיימים בשיח הציבורי כמו "הגיל השלישי", "מבוגרים", "ותיקים" או "קשישים". אבל הבחירה שלי במונח במונח "זקנים" היא בחירה מודעת, ואני משתמשת במונח בלי לחשוש ובלי להתבייש. כל מונח מכובס אחר, כזה המנסה "לעדן" או לשוות לזקנים משהו מכבד יותר, לכאורה, הוא חלק מהפרקטיקה של הדרתם מהשיח הציבורי.

במובנים רבים, פרקטיקת ההדרה הזו מהשיח הציבורי והתקשורתי מוכרת לנו מהעולם הפמיניסטי. עד היום המאבק הפמיניסטי יוצא נגד האופן בו התקשורת, הקולנוע ותוכניות הטלוויזיה מכתיבות את ייצוגי הנשים לפי התפקיד "המסורתי" שלהן – שנקבע על ידי השיוך לגבר הקרוב בחייהן. אישה תתחיל כ"בת של", אחר כך תהפוך ל'אישה של' ואז ל'אמא של'. היא לא תהיה אישה עצמאית וחזקה עם רצונות משלה, שאיפות משלה וחלומות שאותם היא רוצה לממש.

הסכנה הטמונה בפרקטיקה הזו של הדרת הזקנים מהשיח הציבורי באמצעות ביטול האוטונומיות שלהם נחשפה בזמן הקורונה. ההדרה הזו היא מה שמאפשר קריאות בלתי חוקתיות וגילניות, כמו לדוגמה אפשרות להטיל סגר מיוחד על בני 65 ומעלה – כאילו אין צורך להבדיל בין זקנה בריאה, עובדת ואתלטית לבין זקן עם מחלת רקע שנמצא בקבוצת סיכון משמעותית למחלה.

הקריאות הללו לא נזרקו לאוויר בחלל ריק, אלא מהדהדות השקפה ניאו-ליברלית קיצונית המעודדת סגר גילני כדי "לאפשר למשק לעבוד" וכדי "שהצעירים יתפרנסו". כך מנסים דה-פקטו לרדד את הזקנים בחברה לכדי מספר סטטיסטי, ולצייר אותו כמעמסה על הגב שלנו – הצעירים.

זקנים, לפי התבטאויות כאלה, מתוארים כמעט כטפילים שמפריעים לנו להמשיך לחיות את חיינו "הרגילים" של לפני הקורונה. כל זאת תוך התעלמות מוחלטת מעשרות אלפי הזקנים שעובדים ותורמים למשק, ומאלה שיצאו לגמלאות בכבוד אחרי שנים של עמל רב, ומבקשים למלא את חייהם בתרבות, בפנאי ובמפגש עם קרוביהם.

כדי להתחיל לערער על הסטיגמה שדבקה בזקנים, אנחנו צריכים לחדול מלקחת חלק בשיח המכובס. שינוי השיח הזה הוא גם המחויבות שלנו – הצעירים והצעירות במדינת ישראל.

בואו נודה באמת, אנחנו דור שצריך את העזרה של ההורים שלו – מהאפשרות לרכוש דירה ועד היכולת לנהל במקביל חיי משפחה וקריירה. פתאום, בזמן המגיפה, הפכנו את אותו דור שעליו אנחנו נשענים פעם אחר פעם לאינפנטילים, לדור שצריך לגונן עליו, לקבל עבורו החלטות ולכלוא אותו בביתו. הזקנים, בין אם הם ההורים שלנו או לא, הם לפני הכל אנשים אוטונומיים ועצמאיים.

את הלוגיקה הזאת של שימוש במונח "זקנים", בלי להתבייש ובלי לפחד, ביקשנו להנחיל בדו"ח שפורסם בשישי שעבר (9.10.20), והחלטנו לקרוא לזקנים בשמם.

הדו"ח של מכון זולת – לשוויון וזכויות אדם, שגובש על ידי צוות מומחים ועוסק בנושא של זכויות אדם של זקנים בזמן קורונה, סוקר ומנתח את הכשלים בטיפול הממשלתי בזקנים בזמן מגיפת הקורונה, ומציע רשימה של 32 המלצות אופרטיביות שיעזרו להגן על זכויות האדם של זקנים במסגרת המדיניות הממשלתית והמקומית בזמן המגיפה.

בדו"ח ביקשנו לשים סוף להדרה של זקנים מהשיח הציבורי, והדגשנו כמה חשוב שזקנים יהיו חלק ממנגנון קבלת ההחלטות על החיים שלהם – במיוחד בעת מגיפה, שבה זכויות יסוד נשללות ביתר קלות.

הגיע הזמן שנכבד את זכויות האדם של הזקנים ולא נכפה עליהם סגר, בדידות והרחקה באמתלה של "הגנה. אז אל תתחמקו. אל תפחדו. הסתכלו למציאות בעינים – ותקראו להם זקנים.

עינת עובדיה היא מנכ"לית מכון זולת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf