"תפדלו עלא אלעשא": תוכנית שבה הערבים מבשלים וכולנו לומדים
הגרסה הערבית לתוכנית הריאליטי "בואו לאכול איתי" מספקת הזדמנות נהדרת לצופים הערבים להכיר מקרוב את ההבדלים והמחלוקות בסיר הלחץ שנקרא המיעוט הפלסטיני בישראל, וליהודים היא מאפשרת לפרק את הסטריאוטיפים אודות גוש ה"לא יהודים" בצורה מבדרת ולא מאיימת
אומץ לעסוק בסוגיות פנים-ערביות קשות ומורכבות, שלרוב נשארות בחדרי חדרים. "תפדלו עלא אלעשא", שבוע המשולש (צילום: ארמוזה הפקות/ מכאן 33)
ב-2005 עלתה לאוויר תוכנית הריאליטי הבריטית "Come Dine With Me". האמת, לא הכרתי אותה, רק שמעתי ונחשפתי לה במסגרת דפדוף ברשתות לקטעים קצרים מהגרסה העברית, "בואו לאכול איתי", שעלתה לאוויר ב-2012. כמיטב המסורת, הערבים הגיעו לחגיגה באיחור ניכר – הם הוזמנו לאכול אצל תאגיד השידור בעיכוב של 12 שנים בלבד. ואפשר כבר לקבוע שגם אם המטבח הערבי דורש הרבה עבודה, זה משתלם – התוצר פשוט טעים.
התוכנית "תפדלו עלא אלעשא" (تفضلوا على العشا, מוזמנים לארוחת ערב) עלתה השבוע, והתיישבתי לצפות כמעט בכל פרקיה. היא כוללת עשרים פרקים, עשרים משתתפים, מחולקים לארבע קבוצות לפי אזור מגורים (חיפה/גליל מערבי, משולש, מרכז וצפון) – חמישה מכל אזור. בכל תוכנית מתארחים אצל משתתף אחד לארוחת ערב מושקעת שבישל, ובתום הערב האורחים מדרגים את האוכל והחוויה, ונותנים ציון של בין 0 ל-10 למארח. בתום השבוע עתיר הקלוריות, האירוח והוויכוח, מכריזים על המנצח – שיזכה בנסיעה קולינרית לאחת ממדינות אירופה.
"תפדלו עלא אלעשא" מספקת הזדמנות נהדרת לצופים הערבים מכל רחבי המולדת הזאת להכיר מקרוב את ההבדלים והמחלוקות והנושאים הבוערים בסיר הלחץ שנקרא המיעוט הפלסטיני בישראל. במקביל, זו הזדמנות פז עבור היהודים להציץ לעולמם הפנימי של מיליון וחצי פלסטינים שחולקים איתם את המרחב. מי יודע, אולי זה יסייע לפרק את הסטריאוטיפים אודות גוש ה"לא יהודים" במדינה, בצורה חיננית, מבדרת ולא מאיימת.
וחוץ מזה, מדובר בתוכנית שעשויה היטב ומפתיעה לחיוב. ניכר שהסדרה הופקה בקפדנות ובמקצועיות. בחירת הדמויות, מקומות הצילום, הצילום עצמו והעריכה מצליחים להביא למסך חצי שעה של צפייה מהנה, מצחיקה, מרגשת ומסקרנת, אפילו ל"מומחית לענייני ערבים" כמוני. מה שמייחד את התוכנית הוא האומץ לעסוק בסוגיות פנים-ערביות קשות ומורכבות, שלרוב נשארות בחדרי חדרים. בין השאר, עוסקים בתוכנית בגירושין, רווקות, הורות, מעמד האישה, דת ובדתיות (בנגיעות זהירות), גזענות בחברה הישראלית, וגם בנושא המסוכן והמושתק ביותר בעולם הערבי – הומוסקסואליות.
הבחירה של הבמאי (היהודי) ועורכיו הראשיים להביא משתתף הומו מוצהר, שעומד בכל הקריטריונים המוערכים במשפחה ערבית ממוצעת, היא בחירה מצוינת. המשתתף, שריף, הוא רופא צעיר, מוצלח, נאה, חכם, עם חוש הומור מבריק, רגיש ומרגש. רופא כבר אמרנו, כן? הוא חושף בפנינו את העולם הקשה והמורכב של צעירים ערבים שלא מעיזים לצאת מהארון, ואת הסבל שעובר עליהם כשהם מנסים להביא את עצמם לעולם בצורה אמיצה ואמיתית.
הבמאי, זאב גורודצקי, נכנס לתפקיד עם פרפורים בבטן, למרות ניסיונו ארוך השנים בתוכניות ריאליטי ותוכניות אוכל ובישול. אחרי הכל ועם כל הכבוד, הוא לא ערבי. זו לא קצת חוצפה? שאלתי אותו. "ברור לי למה זה יכול להיראות חצוף למי שמסתכל מהצד, ויכול להיות שזה באמת קצת חצוף", הוא ענה. "האמת שהתלבטתי מאוד, והחלטתי שאני מוכן לקחת את התפקיד, אם יהיו לתוכנית שני עורכים ראשיים – אני אביא את הידע והניסיון הטכני והתוכני בתחום הריאליטי, ויחד איתי יהיו עוד אנשים מהחברה הערבית שינהלו את התוכן.
"אני לא מכיר דוגמה נוספת של תוכנית שיש לה שני עורכים ראשיים. לא רק שזה מייקר את ההפקה, זה פתח ללא מעט צרות. אבל הבנתי שהדרך היחידה שלי לעשות את הפרויקט היא 'לא לפחד לא לדעת', ולזכות חברת ההפקה ייאמר שהם הבינו בדיוק על מה אני מדבר, הסכימו איתי והחליטו ללכת על זה. אני מקווה שלפחות התוצאה מצדיקה את החוצפה".
נראה שהענווה של הבמאי, והמודעות שלו למגבלות התודעתיות ולפערים התרבותיים שלו, הביאה אותו לבנות צוות הפקה גדול ומגוון, ערבי-יהודי, שמשלב ידע מקצועי עם תוכן איכותי. העורכת השותפה, עביר בח'ית, מדברת בהתלהבות על התוכנית, ומתארת חוויה מרתקת ומלמדת, שבמסגרתה ניתנה לה הזדמנות להיכנס לערים ולכפרים ערביים, ולהציץ על חיי היומיום של אנשים בחברה הערבית, שעימם לא היתה נפגשת מחוץ לסט הצילום.
"היו לנו יותר מ-150 אודישנים", היא מספרת. "נכחתי בכולם, והיה מאוד קשה לבחור את המשתתפים. ניסינו לגוון, ולבחור סיפורים מהיבטים שונים בחיי האזרחים הערבים – למשל הרווקה שלא יכולה להביא ילדים לעולם ללא נישואים ושוקעת בין הדובונים, הפילים והאחייניות שלה; הצעיר הדתי האדוק והשמרן מטייבה, שמככב בטיקטוק ומכור לאמא שלו ולטיפולי פנים; האחות הגרושה הנוצרייה; עורך הדין הפליליסט שאוהב את העבריינים שהוא מייצג ומבין לליבם, שותה ויסקי ומטיף לאסלמיסט בענייני הלכה שרעית; הבדואי מהצפון; האתאיסטית; ועוד דמויות שייתנו קונטרה אחת לשנייה סביב שולחן האוכל".
ובכל זאת, לא העזתם ללכת עד הסוף, ולא דיברתם על שני הנושאים הכי בוערים בחברה הערבית ומסביבה היום. ספציפית, את רוצה לומר שערבים לא מדברים על המלחמה בעזה? צילמתם את כל העונה באמצע המלחמה, לא?
בח'ית: "לא מנענו מהם שום דבר. לא היתה הנחיה כזאת. למעשה, הם ביקשו לא לדבר על 'דת ומלחמה' כבר בשלב האודישנים. רוב המשתתפים נמנעו מלגעת ביבלות הכואבות האלה".
לדבריה, מתוך אחריות היא הרגישה שהיא חייבת לשמור על המשתתפים. "האווירה בחוץ היתה איומה. עצרו אנשים על פוסט בפייסבוק. אני לא מוכנה לסכן אף אחד שנתן בנו אמון והכניס אותנו אליו הביתה", היא אומרת. "אני והצוות הערבי-יהודי המדהים שלנו היינו שם שעות רבות. אצל המשתתפת הירושלמית, מאיא, למשל, נאמרו דברים מאוד קשים וכואבים, והשארנו את כל מה שקשור למציאות החיים, הגירוש והמתנחלים. ניסינו להביא את האמת, ובו זמנית להיות רגישים וזהירים. אבל שימי לב שהזהות הפלסטינית נכחה מאוד מסביב לשולחן, ולא רק בצלחת".
"ניסינו להביא את האמת, ובו זמנית להיות רגישים וזהירים". צוות התוכנית "תפדלו עלא אלעשא" (צילום: ארמוזה הפקות/ מכאן 33)
אפשר להבין את ההימנעות מפוליטיקה, אבל עניין הפשיעה והביטחון האישי של האזרחים הערבים – אין משפחה ערבית שלא מדברת על הנושא הזה ואיך הוא משפיע על החיים של כולנו.
בח'ית: "נכון, לא עסקנו בזה ישירות ובחרנו בנושאים אחרים הפעם, אבל פה ושם היו נגיעות, בצחוק כמובן. המשתתפת נע'ם מרמלה, למשל, צוחקת על זה שהיא גרה ליד הכלא, שם יש שמירה וניידות כל הזמן, וזה המקום הכי בטוח בעיר. הצופים מבינים על מה היא מדברת, לא צריך עוד דיון סוער על המשטרה ובן גביר ומשפחות הפשע".
לנוכח מספר הנושאים העצום שאפשר וצריך לעסוק בהם, העורכים בחרו להתמקד בהיבטים חברתיים שלוקטו בקפדנות, ולא העזו יותר מדי. כך למשל אין בתוכנית טבעונים, בדואים מהדרום (וגם התפלקה שם איזו בדיחה גזענית על בדואים), או אנשים שמתגוררים צפונה מכפר יאסיף (בגלל אילוצי מלחמה כנראה). ומעניין איך יצא שהמשתתפים מהמרכז הם כולם בלי זוגיות (גרושים, רווקים וגיי אחד), לעומת קבוצת המשולש שמדגימה סוגי זוגיות שונים ומוצלחים בחברה שמקדשת משפחה וילדים. אבל אפשר לצפות שבעונה הבאה המפיקים יאתגרו את עצמם יותר, אינשאללה.
"הרגשתי שייצגתי את העיר שלי בכבוד"
אחרי שבוע של התענוג הזה, הייתי חייבת לדבר עם משתתפים, ופניתי לעלאא אל קורדי מטייבה, צעיר דתי מאוד, בעל עסק לניקוי כלי רכב כבדים. הוא מגלח את שיער ראשו, הוא מזוקן ומטופח. חייו מתנהלים סביב אמא שלו, הקוראן ההלכה והטיקטוק, איש חריף ונחרץ. הכל אצלו שחור לבן, הביטחון העצמי שלו בשמיים ויש לו ביקורת על כל העולם שסביבו.
אל קורדי מספר שהגיעו אליו מהתוכנית בגלל ערוץ הטיקטוק הפופולרי שלו. ניהלנו שיחה ארוכה לתוך הערב. ציפיתי שהוא לא יאהב את התוצר שראה השבוע, שבו הוא מוצג כגבר ערבי שמרן ודתי, שמסתיר את אשתו ושחלום חייו הוא שהיא תשים בורקע (برقع, כיסוי פנים שחור), ובו בזמן לא מוותר על טיפולי הפנים שלו. שוב הופתעתי. אל קורדי התלהב מאוד מהתוכנית ויש לו רק שבחים לומר. "הרגשתי שייצגתי את העיר שלי בכבוד", הוא אומר. "הנדיבות, האדיבות וקבלת האורחים שהפגנתי עשו שם טוב לאנשי המשולש. אני יודע שלא כולם כמוני, אבל זו טלוויזיה, זו רמת פרסום אחרת מהרשת החברתית, ויצא טוב".
אל קורדי מודה שלא היה נפגש עם המשתתפים האחרים ביומיום, בטח לא עם המתחרה שלו בחמישיה, עורך הדין מטירה, שעימו ניהל ויכוחים סוערים סביב נושא השמרנות הדתית וההלכה. "נידאל הזה, לא הייתי מכניס אותו הביתה שוב. לא התחברתי", הוא אומר.
אולי זה הרעיון של התוכנית, שתפגוש אנשים שקרובים אליך פיזית ושונים ממך מהותית. עבורנו הצפונים, למשל, טירה וטייבה זה אותו דבר, ומתברר שזה לא. ויחד עם זאת, בעיני הצופים היהודים שניכם לא אהודים. שמת לב מה כותבים עליך באתר התאגיד?
אל קורדי: "לא מעניין אותי בכלל מה הטוקבקיסטים אומרים. כתבו לי כבר דברים קשים, שאני דאעש וחמאס וכו'. אי אפשר למנוע את זה. העיקר שהאמת שלי יצאה. אני איש חרוץ, עובד קשה, מסודר, מתפרנס בכבוד, אוהב את אמא שלי, את אשתי והילדים, ומאוד גאה בעצמי כאזרח ערבי מוסלמי במדינה הזאת. מי שלא אוהב את זה, שיתמודד. אני לא הולך לשום מקום. ומי שיודע לכבד, אהלן וסהלן, נקבל אותו כמו מלך".
אף ששני הגברים הערבים מהמשולש לא הסתדרו כל כך זה עם זה, שניהם הסכימו שמצב האישה בחברה הערבית מצוין – יש שוויון וזכויות והכל בסדר. הם סיימו לאכול, יצאו למרפסת לעשן, והנשים פינו את השולחן ועשו כלים. ועדיין הם כופרים במילה "שוביניסטים", ולא מבינים למה רופאת השיניים חוזרת על המונח "חברה פטריארכלית" כל הזמן.
אגב, אם ערבים מזמינים אתכם לארוחת ערב, אל תצפו לקבל שלוש מנות כמו בתוכנית. אצלנו עדיין פותחים שולחן שעליו כל טוב ואוכלים הכל מהכל, בלי סדר מסעדות כזה. קפה או תה וקינוח יגיעו בסוף, אבל הארומה של הקפה היא חלק מהאווירה. הייתי ממליצה בעונה הבאה ללכת על סגנון אירוח חופשי (ערבי).
חומרים מפתיעים ומעוררי מחשבה
"תפדלו עלא אלעשא" לא היתה מצליחה להצחיק ולעניין את הצופים בלי הקריינות והתסריט הסאטירי-קומי המבריק שכתב התסריטאי ראזי נג'אר. אף שלא מעט בדיחות ומשחקי מילים הלכו לאיבוד בתרגום, נג'אר עשה עבודה טובה מאוד עם הטקסט, יחד עם הקריינות העסיסית של הנרי אנדראוס, אם כי לפעמים היו שם גם כמה מכות מתחת לחגורה, אולי ככלי להרחבת הסובלנות וקבלת הביקורת.
נג'אר נכווה בעבר כשכתב את התכנים של הסאטירה הפוליטית על החברה הערבית "אלשוסמו" ("מה שמו" בעברית), שם לא השאיר אבן על אבן בפוליטיקה הערבית והישראלית. שידורי התוכנית לא התחדשו אחרי המלחמה, ואחת השחקניות, מאיסה עבד אלהאדי, אף נעצרה בגלל פעילותה ברשת במסגרת מבצע סתימת הפיות של המשטרה.
לא ציפיתי שתחזור לתאגיד. איך זה קרה?
נג'אר: "עם כל הביקורת החריפה שיש לי על תאגיד השידור, במיוחד חטיבת החדשות, אני חושב שהטענות על חשיבות התאגיד בערבית בעיצוב ושינוי דעת הקהל הן מיושנות, מעידן האבן. את מה שיש לי לומר אמרתי בעיתונות הערבית וגם בתוך התאגיד. אני יכול להשיב על כל טענה של בגידה וטהרנות ושירות מכונת הפרופגנדה הציונית כביכול. אני אזרח משלם מיסים, ויש לי זכות ליצור, לכתוב ולצרוך טלוויזיה איכותית בערבית בלי להתנצל על כך. וכתסריטאי מגיע לי להתפתח ולצבור ניסיון וידע שיקדם את היצירה שלנו, בהיעדר פלטפורמה חלופית עצמאית".
נג'אר מודה שהחומרים שקיבל מהסדרה הפתיעו אותו, וגרמו לו לחשוב (וגם לי, האמת), האם אנחנו באמת מכירים את החברה הערבית מבפנים. גם אם עשינו מחקרים וקראנו סטטיסטיקות ומאמרים, האם באמת שמענו את הקולות המגוונים שיש בחברה שלנו.
"הסדרה 'תפדלו עלא אלעשא גרמה לי לפקפק בכך", הוא אומר. "אולי גם אנחנו הערבים צריכים להבין שלא כל אחד מאיתנו הוא מומחה לחברה הערבית רק מעצם היותו ערבי".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
