תמונת מצב חברתית-חינוכית: לחגוג עצמאות בניכוי המוחלשים

מרכז אדוה פירסם השבוע את הדו"ח "תמונת מצב חברתית 2022", שכותרתו: "מגיפת אי השוויון נמשכת". צריך לומר בבירור: מערכת החינוך אינה הגורם לאי שוויון בישראל, וגם אינה הפתרון המרכזי. את האצבע המאשימה יש להפנות למדיניות הכלכלית של משרד האוצר. ההוצאה הציבורית החברתית בישראל, כפי שמוזכר בדו"ח, נמוכה בכ-20% מהממוצע במדינות OECD.

"אם אנחנו רוצים רמת חיים אירופית", מסכמים החוקרים, "אנחנו צריכים גם רמת מיסוי אירופית". זה כל הסיפור. מערכת החינוך במקרה הזה היא הראי (או מדגימת התוצאות) של המדיניות הכלכלית בישראל.

אציג שני ממצאים מרכזיים מהדו"ח החדש, אולם תחילה נדרש לפענח את התמונה החברתית החינוכית האמיתית, שמשרד החינוך כה מתאמץ להסתיר.

אם תיכנסו לעמוד "התמונה החינוכית" באתר משרד החינוך, ודאי תשמחו לקרוא ששיעור הזכאים לתעודת בגרות בשנת תש"ף היה 73.4%. מדובר ב-86 אלף בוגרות ובוגרים (מצגת, שקף 6). מרשים! אבל רק לכאורה.

התמונה הזאת מדירה מהדיון הציבורי שתי קבוצות מוחלשות, ועל כן היא ממש לא חינוכית. קבוצה אחת המוסתרת במצג השווא של משרד החינוך הם מי שהמשרד מחשיב כזכאים לבגרות, אבל התעודה שלהם אינה מוכרת להמשך לימודים גבוהים. ההבדל המרכזי הוא בהיקף לימודי האנגלית בתיכון.

על פי משרד החינוך (במצגת לעיל), 10% מתוך 117 אלף הלומדים במוסדות שמגישים לבגרות, למדו אנגלית ברמה נמוכה שאינה מוכרת (3 יחידות). כלומר, יש כ-21 אלף תלמידות ותלמידים שקיבלו תעודת בגרות, אבל היא לא ממש פתחה בפניהם את הדלת לאקדמיה.

קבוצה שנייה הם מי שמשרד החינוך בחר באופן מעליב ואכזרי להעלים מחישובי הסטטיסטיקה. זאת שיטת נתניהו מ-2012, שאמר: "בניכוי הערבים והחרדים מצבנו מצוין". משרד החינוך מחשב את שיעור הזכאות רק מתוך התלמידים שלמדו בכיתה יב', ורק מתוך אלה שלמדו בבתי ספר שמגישים לבחינות בגרות. כך הוא מעלים מתחת לרדאר החברתי את מי שלמדו במגמות שאינן לבגרות, וכמובן את מי שנשרו מלימודים.

כמה יש כאלה? על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב-2020 היו 146 אלף צעירות וצעירים בשנתון בני ה-17. כלומר, משרד החינוך מדיר 29 אלף צעירות וצעירים, שלמדו במוסדות שאינם מגישים לבגרות, או שנשרו מהלימודים ולא למדו כלל.

התמונה החינוכית ההוגנת מוצגת אם כך בתרשים שהכנתי. שיעור הזכאים לבגרות הוא 51%. מבין השאר: כ-8% בעלי בגרות שאינה מאפשרת המשך לימודים; כ-21% חסרי תעודת בגרות, אף שלמדו במוסדות מגישים לבגרות (לא ניגשו או נכשלו); ועוד 20% המוסתרים והנשכחים, שלא למדו במוסדות מגישים לבגרות או שנשרו מהלימודים.

עכשיו, כשיש לנו את התמונה הנכונה, אפשר להמשיך.

מענים וחלופות לנושרים

פרק החינוך בדו"ח מרכז אדוה, נפתח בטענה שהנעת המשק הכלכלי בישראל (מימוש "החזון ההייטקיסטי") מחייב בראש ובראשונה עובדות ועובדים משכילים. כדי שזה יקרה, צריך לצמצם את שיעור הנשירה, ולהביא יותר תלמידות ותלמידים לסיום התיכון. בנוסף, נדרש להסיר חסמים ולהביא יותר בוגרי תיכון אל שערי ההשכלה הגבוהה.

בבדיקה של שני התנאים הרצויים, נראה שישראל נכשלת.

כדי לבדוק את מצב המענים לנושרים מלימודים, בחנו חוקרי מרכז אדוה את המסגרות החלופיות ללמידה בתיכון, ובהן: כיתות ותוכניות שח"ר ותוכנית היל"ה במשרד החינוך, בתי הספר המקצועיים של משרד העבודה, ומוסדות מפת"ן של משרד הרווחה.

ככל שבתוכניות אלה נעשית עבודת קודש חברתית ראויה לכל שבח, התברר בבדיקה שאין מהם מספיק, והם אינם מוענקים באופן שוויוני. תוכלו לראות זאת בתרשים המעובד מתוך דו"ח מרכז אדוה. ליותר ממחצית הנושרים (53%) בחינוך העברי אין מסגרות לימוד חלופיות. וזה עוד טוב, שכן בחינוך הערבי המדינה אינה מציעה מענים ל-90% מהנושרים.

בנוסף, נבדקו שתי קבוצות באוכלוסייה שבהן שיעור הנשירה גבוה במיוחד: החברה הבדואית בנגב, והחברה החרדית. כאן האפליה חריפה אף יותר: ל-30% מהנושרים החרדים המדינה אינה מציעה מסגרות חלופיות, לעומת 85% מהנושרים הבדואים בנגב.

הסרת חסמים בדרך להשכלה גבוהה

תנאי שני שהוזכר לשיפור שיעור ההשכלה באוכלוסייה, הוא הסרת חסמים במעבר מתיכון למוסדות ההשכלה הגבוהה: אוניברסיטאות, מכללות ומכללות להכשרת מורים.

כדי לבדוק זאת, בחנו החוקרים את שיעור המסיימים תיכון עם תעודת בגרות מוכרת, בהשוואה לשיעור המתחילים בלימודים גבוהים עד שמונה שנים לאחר סיום התיכון. בבדיקה התברר שבשנים 2000 עד 2012 חל גידול (צנוע) בשיעור מסיימי התיכון עם בגרות מוכרת: מ-35.2% ל-41.6% מהשנתון.

לעומת זאת שיעור המתחילים בלימודים גבוהים, עד שמונה שנים מאוחר יותר, נותר יציב. הוא עלה מעט, ואחר כך חזר לגדלו המקורי, כ-26.5% מהשנתון.

כלומר, אף שבתי הספר התיכוניים הצליחו להעלות את שיעור מקבלי הבגרות המוכרת, עלייה זאת לא פתחה בפני צעירים נוספים את הדלת להמשך לימודים. אם עד 2008, 5% מבעלי הבגרות לא המשיכו בלימודים, הרי עד 2020, 10% מבעלי הבגרות נותרו בדרגת השכלה תיכונית.

בשיחה עם נוגה דגן בוזגלו ממרכז אדוה עלו כמה חסמים המונעים המשך להשכלה גבוהה, מלבד תעודת הבגרות. בין השאר, הוזכרו סיבות אישיות, כגון חוסר עניין בהמשך לימודים או הערכה עצמית נמוכה; סיבות כלכליות, כגון גובה שכר הלימוד והוצאות מחייה בזמן הלימודים; או סיבות מערכתיות, כגון כישלון במבחן הפסיכומטרי, או מגבלות על מספר הסטודנטים בחוגים רצויים.

הסיבות המערכתיות הן משמעותיות, כיוון שעל פי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ב-2019 למדו כ-26 אלף סטודנטים ישראלים בחו"ל (כולל הרשות הפלסטינית). 60% מהם הם בוגרי החינוך הערבי.

מדובר בצעירות וצעירים שרוצים ללמוד, אבל דרכם בישראל נחסמה. בחישוב גס ניתן לומר שאם הם היו נקלטים בלימודים גבוהים בישראל, שיעור המתחילים ללמוד בכל שנה היה עולה בכ-5%. בהשוואה ל-26.5% שמתחילים ללמוד בישראל, זה הרבה מאוד.

עצמאות בניכוי המוחלשים

לחגוג עצמאות זה קל, במיוחד כאשר מסתירים ומתעלמים ממחצית מכל שנתון. כאמור, הגורם לאי השוויון בישראל אינו משרד החינוך, אלא דווקא משרד האוצר ומדיניותו הכלכלית. מדיניות זאת מקבלת ביטוי בתחום החינוך בשיעור גבוה של תלמידות ותלמידים, שאינם מגיעים למיצוי מסלול הלימודים.

כל עוד המדינה קובעת כי לימודי התיכון מסתיימים בתעודת בגרות, הרי ששיעור הצלחה של 51% חייב להיחשב כישלון. משרד החינוך אשם בזה שאינו מציג את הנתונים כהווייתם, ומפרסם מצג שווא כביכול רוב גדול מהצעירות והצעירים מסיימים תיכון בהצלחה.

אם נשים את המוחלשים על שולחן הדיון הציבורי, נוכל לשפר את מעמדם בשני מהלכים מרכזיים: ראשית, יותר מענים לתלמידים מתקשים ונושרים, שיוחלקו בין מגזרי האוכלוסייה בהוגנות, לפי צורך ולא לפי מגזר או דת. ושנית, הסרת חסמים במעבר מתיכון להשכלה גבוהה, כך שלפחות יינתן מענה לכל אלו שנאלצים ללמוד בחו"ל.