תושבים בטולכרם: "ישראל מנסה לגרום לנו לעזוב, זה לא יעבוד"

"כשרואים בעולם את הכאפייה והדגל מבינים שלמרות כל ההרס והקטל, הפלסטיני עדיין חי, ולא עוזב". ח'ירי חאנון מול הדחפורים בטולכרם, ב-5 בספטמבר 2024 (צילום: אורן זיו)

"זה אותו היגיון כמו בעזה. הם רוצים ליצור את הרושם שעם הכוח שלהם, הם יכולים להרוג את הרוח שלנו, את התקווה", כך סיפר בשבוע שעבר תושב טולכרם, כשהוא עומד ליד אחת הכיכרות בעיר שנהרסה על ידי הצבא, במהלך מבצע "מחנות קיץ".

הכיכר הזאת היא רק דוגמה אחת מיני רבות להרס של תשתיות אזרחיות ברחבי צפון הגדה המערבית בשבועיים האחרונים, ללא כל סיבה נראית לעין מלבד נקמה – ולא רק במחנות הפליטים, אלא בערים עצמן. ההרס בטולכרם ובמחנות הפליטים שבעיר מזכיר את המראות בעזה, אך בקנה מידה קטן יותר. תושבים שעימם שוחחנו מרגישים שכמו בעזה, גם כאן המבצע הצבאי נועד ללחוץ על האוכלוסייה האזרחית לצאת נגד ההתנגדות החמושה. שלא במפתיע, התוצאה הפוכה.

מחנה הפליטים נור שמס נמצא על כביש שכם-טולכרם, סמוך למחסום עינב. 2 הקילומטרים של הכביש הצמודים למחנה משמשים ככביש הגישה הראשי לעיר. דחפורים של הצבא הרסו אותם לחלוטין, בטענה של חשש ממטענים. הנסיעה לטולכרם איטית וקשה, ולא פעם נתקעים שם כלי רכב. גם מחנה הפליטים טולכרם במרכז העיר ספג נזקים כבדים. גורמי רפואה שנכחו במקום השבוע ציינו כי כמחצית מהתושבים עזבו.

בתוך טולכרם, כל הכיכרות המרכזיות נהרסו על ידי דחפורי הצבא. אחת מהן, שכונתה כיכר חיפה לפני 1948 ובהמשך כיכר שוויקה (הכפר הקרוב), ולאחר חיסולו של השייח אחמד יאסין נקראה על שמו, נהרסה כליל. תושבים מספרים שכוחות הצבא נכנסים לעיר מאזור התעשייה של ניצני עוז, שצמוד לכביש שש, כמה דקות נסיעה ממרכז העיר.

פלסטיני בעל אזרחות אמריקאית שגר במרכז העיר, סמוך לכיכר אחמד יאסין, מספר: "לא היתה פה תמונה (של יאסין; א"ז), זה רק השם, מה זה מפריע להם? וזאת לא הפעם הראשונה. הישראלים מביאים אותנו לנקודה שאין ממנה חזור". לדבריו, "הם רוצים לגרום לנו לשנוא את ההתנגדות (החמושה; א"ז), אבל אנחנו לא יכולים לשנוא אותם. אני לא רוצה שהבן שלי ימות, אך באותו הזמן, אם מישהו מוכן למסור את חייו למען עמו והמטרה, אני לא יכול לעצור בעדו.

"אנחנו תחת כיבוש. אין דרך בעולם לגרום לי להודות לכיבוש על מה שהוא עושה נגד בני עמנו. לכן כל הפלסטינים עומדים מאחורי הלחימה בישראל, כי ישראל הרסה כל תקווה לשלום, לחיים. בוודאי שזה לא יצליח, כי הם לא מתמקדים במלחמה בהתנגדות, בצעירים שלנו, אלא הורגים נשים, מבוגרים, ילדים, כל מי שהולך ברחוב. זה לא יעבוד בעזה, לא בגדה ולא בשום מקום בעולם. לישראלים יש הנהגה משוגעת, ועד עכשיו הם בשוק מ-7 באוקטובר. ואני שונא לראות כל אדם שנהרג, בכל מקום בעולם, לא הרגתי יתוש בחיי, אבל בישראל צריכים להבין שהם כובשים אותנו 76 שנה, והם לא נותנים לנו כל תקווה. אל תהרגו את התקווה. תנסו לעשות שלום".

"הישראלים מביאים אותנו לנקודה שאין ממנה חזור". כיכר אחמד יאסין במחנה הפליטים טולכרם, ב-5 בספטמבר 2024 (צילום: אורן זיו)

המבצע הצבאי בג'נין, טולכרם וטובאס, שהתחיל ב-28 באוגוסט, הוא הפלישה הצבאית הגדולה ביותר שראו בצפון הגדה המערבית ב-20 השנים האחרונות. הוא נפתח אחרי חודשים שבהם הנהגת המתנחלים בגדה דורשת "חומות מגן 2". נכון ליום שישי בבוקר, כל כוחות הצבא יצאו מהמחנות ומהערים הפלסטיניות, אך על פי ההערכות, המבצע צפוי להמשך בשבועות הקרובים.

מאז 7 באוקטובר, נהרגו בגדה כ-700 בני אדם מאלימות הצבא והמתנחלים. לפי משרד נציבות האו"ם לזכויות האדם, במהלך 10 ימים של המבצע, הצבא הרג 36 פלסטינים, בהם 8 ילדים (שבעה בנים ובת אחת), בנפות ג'נין, טולכרם וטובאס. על פי האו"ם, 14 מההרוגים נהרגו בתקיפות אוויריות; ארבעה מטילי קרקע-קרקע; 17 נורו למוות; ואדם אחד בן 58 נמצא מת עם סימני מכות ואזיקים, לאחר שנעצר בביתו על ידי הצבא לכמה שעות. חייל ישראלי אחד נהרג ממטען חבלה מאולתר.

בלילה שבין יום שני ליום שלישי, כשנראה שהמבצע הסתיים, הצבא הרג את מוחמד כנעאן, בן 15, כשיצא מבית אחיו במחנה עם אביו. האב נפצע מכדור במותן.

לפי האו"ם, הצבא פגע "באמצעות תקיפות אוויריות, הפגזות ושימוש בדחפורים, בבתים, בחנויות, בכבישים ובתשתיות מים, ביוב וחשמל, והותיר אלפי תושבים פלסטינים במשך ימים ללא גישה לשירותים ולאספקה חיוניים, כולל אוכל, כשהם נצורים בבתיהם תחת עוצר. הדבר עלול להגיע לכדי ענישה קולקטיבית של האוכלוסייה הפלסטינית המהווה פשע מלחמה".

"המצב בפנים קשה מאוד"

הצבא יצא ממחנה הפליטים טולכרם בלילה שבין יום שלישי ליום רביעי, אך חזר לשם בבוקר. כמו במחנות אחרים, רבים מהתושבים עזבו, "מי שיש לו כסף או קרובי משפחה בעיר", כפי שאמר אחד התושבים. לפי הערכות, החמושים ירדו למחתרת, וחלקם יצאו מהמחנות לפני המבצע. בהיעדר התנגדות אקטיבית, פעילות הצבא כוונה בעיקר לתושבים ולתשתיות.

אף שרוב הכבישים במחנה טולכרם כבר נהרסו, אפשר היה לראות דחפורים נוסעים הלוך ושוב בדרכים, שהפכו לתערובת של בוץ וביוב, וההליכה בהם נעשתה בלתי אפשרית. על אחד הבניינים נותר פוסטר אחד, חצי קרוע, עם דיוקנו של ח'אדר עדנאן, שמת ב-2023 אחרי שביתת רעב של 87 יום במחאה על מעצרו המנהלי.

הפרמדיקים של הסהר האדום נכנסים לרחוב הראשי של המחנה בעזרת טרקטורון שטח מיוחד, שגם הוא נתקע בבוץ. ביום חמישי בצהרים חילצו החובשים שתי נשים מבוגרות וגבר מבוגר, שסובלים ממחלות כרוניות ותשישות. הפרמדיקים נאלצו לסחוב את אחת הנשים על גבם דרך הבוץ עד לאמבולנס.

אחד הפרמדיקים, שהסתובב יחף אחרי שהנעליים שלו נתקעו בבוץ, סיפר: "המצב בפנים קשה מאוד. כל הכניסות חסומות בסוללות עפר, אין חשמל. אחת הנשים שפינינו חולה בסוכרת. במחנה גרים כ-18 אלף איש, ואני לא יודע כמה בדיוק עזבו, אבל רבים מהבתים ריקים, כ-50%".

כל הכניסות חסומות בסוללות עפר, אין חשמל, והרחובות מלאים בבוץ. מחנה הפליטים טולכרם, ב-5 בספטמבר 2024 (צילום: אורן זיו)

ביום חמישי עמדו מחוץ למחנה כ-20 עיתונאים של צוותי תקשורת פלסטינים ובינלאומיים. כמעט אף תושב לא עבר במקום, וגם חיילים לא יצאו מהרכבים הממוגנים – רק האיצו כשעברו ליד העיתונאים, כשהם משאירים אחריהם עננת אבק. מאחד הג'יפים נשמעה קריאה: "יאללה בית"ר". מוקדם יותר באותו בוקר פתחו הכוחות באש לעבר העיתונאית כריסטין רינאווי מ"אל ערבי" והצלם שאיתה. רינאווי ברחה ונפלה לקרקע, אך לא נפגעה מהירי.

מלבד צוותי התקשורת, בלט ברחובות הריקים אדם אחד – הפעיל הפלסטיני ח'ירי חאנון. במשך שנים הוא מגיע להפגנות מחאה נגד הגדר וההתנחלויות לבוש בבגדים פלסטינים מסורתיים, כאפייה ודגל גדול. בעבר הוא גם נעצר ונחנק על ידי חייל בעזרת הברך, בדומה לאופן שבו נחנק למוות ג'ורג' פלויד. מאז תחילת המבצע, הוא מגיע מדי יום למחנות וצועד עם הדגל שלו הלוך ושוב או עומד בדממה מול הדחפורים והכלים הכבדים. הצילומים שלו מול כוחות הצבא הופצו ברחבי העולם. לדבריו, "אני שומע בחדשות איפה הצבא, ומגיע. אני לא כאן כח'ירי, אלא כפלסטיני. כשרואים בעולם את הכאפייה והדגל, מבינים שזה פלסטיני, ומבינים שלמרות כל ההרס והקטל, הפלסטיני עדיין חי, ונשאר ולא עוזב".

לא הרחק משם, במחנה נור שמס, הפעילות הצבאית האינטנסיבית הסתיימה בתחילת השבוע שעבר, אך, כאמור, בבוקר יום רביעי הכוחות חזרו למחנה, ובשובם גרמו נזק לבניינים שפונים לכביש הראשי לטולכרם. לאורך מאות מטרים, כל חזיתות הבתים "גולחו" וחלק מעמודי התמך שלהם ניזוקו. בחמישי בצהריים חלק מהתושבים ניסו לפנות את ההריסות ולשפץ, וכיסו ביריעות בד את החנויות. סמוך לכניסה הראשית למחנה זרם ביוב, והתושבים נכנסו ויצאו ממנו ברגל. לצד ההרס הודבקו על עמודי חשמל וקירות כמה כרזות עם דיוקנאות של מנהיגי חמאס המתים אסמעיל הנייה וסלאח אל–עארורי ושל יחיא סינוואר.

תושבת נור שמס שביתה נמצא על הכביש הראשי, ומתחתיו פועלים מכולת ומוסך שניזוקו, סיפרה: "כשהצבא פלש למחנה היינו בבתים. נשארנו מסוגרים בהם ושמענו את רעש הדחפורים. הבית רעד. לא היה לנו מה לעשות, נשארנו בבית עד שהם הלכו. בבוקר ראינו את הנזק". לשאלה אם הם מתכוונים לעזוב כעת, בגלל הסיכון לגור בבניין שנפגע, היא אמרה: "המטרה של הפעילות במחנות היא לגרום לנו לעזוב, אבל אנחנו נשארים פה".