שתי אונות ימניות וליברלים עיוורים  

מראשיתה של המחאה מפגין המחנה הליברלי ובראשו האקדמיה סירוב מוחלט להכיר בהיבטים אחרים של אותו מהלך. מרצים וסטודנטים מוחים נגד ההפיכה המשטרית, 5 בפברואר 2023. (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

מעולם לא היו שתי הקהילות שביניהן אני מחלקת את רוב שעותיי – האקדמית והאקטיביסטית – זרות כל כך זו לזו, וזאת כאשר שתיהן אפופות דאגה כנה ועמוקה לנוכח הפשיזם ההולך וסוגר על החברה בישראל.

הקהילה הליברלית בישראל – בהובלה בולטת של האקדמיה, ובתוכה, של נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ' אריאל פורת – סערה לפני שנתיים, עם ההכרזה על ההפיכה המשפטית שתכננה ממשלת נתניהו, ימים ספורים לאחר כינונה. הרחובות מלאו מפגינים נושאי דגלים, שיירות מחאה יצאו משערי האוניברסיטאות, עשרות מאמרי מערכת הבהירו את הסכנות ל"דמוקרטיה" הטמונות ברפורמה המוצעת, ובעצם ההולכת ומתבצעת.

>> אוניברסיטת תל אביב בשירות הלחימה בעזה

זוועות 7 באוקטובר 2023 השתיקו את הקולות הללו לזמן מה, אבל עם הזמן, הם הלכו והתגבשו שנית לכלל התנגדות חריפה למהלכים הטוטליטריים שהממשלה ממשיכה לקדם, בצל מה שתפסה הקהילה הזו כמלחמתה המוצדקת של ישראל בחמאס, או כפי שכינה אותה פרופ' פורת – "המלחמה בעמלק". כמו כל ה"אחים לנשק" לגרסאותיהם, גם רוב אנשי הקהילה האקדמית התגייסו למלחמה ותמכו בה. עם הזמן, כשהתברר מה שקבעה הקהילה האקטיביסטית בשמאל כבר במחצית אוקטובר, דהיינו שאין לממשלה שמץ עניין בחטופות ובחטופים הנמקים בשבי חמאס וארגונים אחרים, נשמעו גם פעיות רכות של אי נחת. הובעה אפילו דאגה מה"משבר ההומניטרי" בעזה ודרישה למנוע אותו.

גם הימים האלה נראים עתה רחוקים. עם חידוש המתקפה הממשלתית על מוסדות ממלכתיים וציבוריים, בהם האקדמיה עצמה, התחזקו קולות הביקורת הליברלית והפכו לקריאה לפעולה ממשית. במאמרו ב"הארץ", פירט פורת את מהות ה"מגה-אירועים", אשר אם יתרחשו, יידרשו הפגנות ואף השבתות: פיטורי היועצת המשפטית לממשלה, פיטורי ראש השב"כ, וסירוב לציית לפסיקת בית המשפט העליון.

דבריו של פורת זכו לתמיכה גורפת מצד ארגון "בשער", האקדמיה הישראלית למדעים, ארגוני הסגל האקדמי, ועוד. אותם אנשים וגופים מתנגדים באופן נחרץ גם לחוקים שונים שהכנסת מתכוונת להעביר, כגון "חוק ההשתקה", המציע להפחית מהתקציב של מוסד אקדמי שלא יפטר ללא פיצויים מרצה שיביע תמיכה בטרור, והחוק שיחייב מוסדות אקדמיים לסגור תאי סטודנטים שיביעו תמיכה בטרור.

אין ספק שהדאגה, החימה, תחושת הבהילות והקריאות לפעולת התנגדות לכל היבטיה של "ההפיכה המשטרית" מוצדקות לחלוטין. לא צריך להרחיב על כך את הדיבור. אבל מראשיתה של המחאה ועד לרגע זה, מפגין המחנה הליברלי – ובראשו, כאמור, האקדמיה – סירוב מוחלט להכיר בהיבטים אחרים של אותו מהלך, של אותה ממשלה זוועתית.

הוא מתכחש לכך שמדובר במהלך אחד, שכלל (לפני 7 באוקטובר) את העמקת הכיבוש והנישול, הרחבת ההתנחלויות ומאחזי הצוררים האלימים, מחיקה מכוונת ומוחלטת של ההוויה הפוליטית הפלסטינית; ואחרי אותו יום נורא מממשת את עצמה "ההפיכה המשטרית" בביצוע נכבה שנייה, אכזרית הרבה יותר מהראשונה, בהגליה, הרעבה והצמאה של שני מיליון פלסטינים, בהרס טוטלי של רצועת עזה על כל מוסדותיה (כולל הרס כל האוניברסיטאות שהיו בה), במניעת תרופות ואמצעי הרדמה, ובקיצור – בכל הפרטים שמתכנסים יחד לרצח עם.

במקביל, מעמיקה הממשלה את אחיזתה בגדה המערבית הכבושה, תוך שלילת מקורות פרנסה ממאות אלפי פלסטינים שלא יכולים לשוב ולעבוד מחוץ לגבולותיה, פשיטות, מעצרים והרג סיטוני, התעללות באסירים ועצירים, ומתן אור ירוק להתעללות שיטתית שמבוצעת על ידי שלוחיה הלא רשמיים של אותה ממשלה. אותה ממשלה, אותו מהלך, אותה התעצמות טוטליטרית, אותו זלזול מוחצן בחייהם וברווחתם של אנשים.

המעמד היהודי הליברלי המבוסס מתעקש כבר שנתיים להכחיש את הקשר בין שתי האונות המרכיבות את מוח הממשל הנוכחי. וכך, אנחנו עדים לניסוחים נחרצים ואפילו מרדניים נגד אונה ימנית אחת, והתעלמות מהאונה הימנית האחרת, או אפילו תמיכה בה. ההצדקה למרדנות היא, כביכול, הגנה על הדמוקרטיה. כל תזכורת שישראל אינה דמוקרטיה נתקלת בזלזול עוין. אחד הטריקים שמאפשרים את הניתוק בין האונות בא לידי ביטוי בנאום התוכחה של משה יעלון, המפריד בין מלחמתם של נתניהו וממשלתו – "ממשלת המשיחיים, המשתמטים והמושחתים" – לבין זו של הצבא. בראשונה מתבצעים פשעי מלחמה איומים; בשנייה, חיילים וקצינים תמימים עלולים להיקלע להאשמות בהאג, שלא באשמתם.

סגנית הנשיא לא שמעה

ההפרדה-הכחשה באה לידי ביטוי כמעט קומי בראיון שנתנה לחן שליטא מ"שומרים" פרופ' מלאת שמיר, סגנית נשיא אוניברסיטת תל אביב לבינלאומיות. חלקו השני של הראיון תוקף בצדק את החוקים המזוויעים שמתכננת ממשלת נתניהו להעביר במגמה להרוס את האקדמיה. אבל חלקו הראשון הוא כולו עיוורון לתרומתה של האקדמיה הישראלית למהלכיה של אותה ממשלה עצמה (כמו גם לכל קודמותיה, כמובן).

שמיר מקוננת על יחסה של הקהילה האקדמית הבינלאומית, שמאסה בזו הישראלית, על תופעות של החרמות אישיות ומוסדיות ("בשלב הזה אף אחד כבר לא רוצה לשמוע מה יש לנו להגיד. פשוט נמנעים ממגע"), ואומרת: "מארגני החרמות יודעים הכל. לא רק איזה סטודנט הועמד לדין משמעתי ואיזו חברת סגל פוטרה. הם יודעים על אוניברסיטת ת"א דברים שאני לא יודעת. איזה שיתופי פעולה מחקריים יש בפקולטה מסוימת עם מפא"ת (המנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון) ואיזה עם חיל האוויר, אני מגלה את זה רק כשאוניברסיטה בבלגיה מודיעה לי על הוצאת חברי סגל שלנו מפרויקט מחקר בגלל דבר כזה. ב-BDS עוקבים ומשתמשים בכל פיפס נגדנו".

אבל איך זה שסגנית הנשיא לבינלאומיות לא טרחה לדעת את הדברים האלה, המפורסמים בכל מקום, כולל בעלוני האוניברסיטה שלה עצמה (נכון, פחות ופחות; הם מוצנעים לאחרונה)? אחד מהמקורות הנפוצים למידע על אוניברסיטאות הופיע בגאווה ובפירוט עולץ ב"האוניברסיטה", כתב העת של אוניברסיטת תל-אביב, בחורף 2008/9. כתבה ארוכה מאת גיל זוהר דיווחה על 55 מחקרים הנערכים באוניברסיטת תל אביב במימון משרד הביטחון, ועל תשעה נוספים הממומנים בכספי הסוכנות למחקר ביטחוני מתקדם במשרד הביטחון האמריקאי.

איך זה שסגנית הנשיא לבינלאומיות לא טרחה לדעת את הדברים האלה, המפורסמים בכל מקום, כולל בעלוני האוניברסיטה שלה עצמה? פרופ' מלאת שמיר (צילום: חן גלילי, ויקיפדיה)

מדובר במחקרים על חומרי נפץ, הגנה אלקטרו-אופטית מטילים, טכניקות לאימון ציפורים וכלבים למשימות ביטחון (!), ועוד ועוד. ימים ספורים לפני פרסום הראיון עם שמיר, פרסמה הפקולטה להנדסה באוניברסיטה שלה (ושלי) פוסט פייסבוק, שבו מספרת בעיניים נוצצות בוגרת האוניברסיטה לירון עמיר על ה"חמ"ל" שהוקם בפקולטה ו"דואג ללוחמים שלנו בשטח". לאחר ציון המספר הגבוה של סטודנטים ואנשי סגל מקרב הפקולטה שפועלים או פעלו בעזה בשנה האחרונה, עמיר מתמקדת בשתי תרומות משמעותיות "שנולדו ממש אצלנו פה במעבדות": פיתוח ציוד לשידור ישיר מהמצלמות המוצמדות לכלבי יחידת "עוקץ" (למשל, אלה שנשכו למוות את מוחמד בהר, בעל תסמונת דאון בן 24, לאחר שמשפחתו לא הורשתה לעמוד לידו), ומטען לטעינת מכשירים אלקטרוניים בטנקים.

אף שתפקידה של פרופ' שמיר כרוך ללא ספק בהיכרות עם תרומת המוסד שלה להעמקת הכיבוש, הנישול והדיכוי – ולו כדי להכין את עצמה למגננה – היא לא שמעה על כל אלה. הרי יש להפריד בין מחקר ופוליטיקה! בראיון היא מנופפת ב"חופש האקדמי לחקור", ולא מתעכבת כלל על השאלה האם החופש הזה כולל, למשל, לבצע חפירות ארכיאולוגיות בגדה הכבושה, בהפרה ברורה של הדין הבינלאומי, בעריכת קמפיין הסתה שקרי תחת הכותרת של מאבק באנטישמיות, או בשיתופי פעולה הדוקים וממוסדים עם שב"כ.

היא גם לא מתייחסת לסוגיית המימון או לחוזים שכורתת האוניברסיטה עם הצבא בתוכניות לימוד מיוחדות. הרי ההחלטה להציף את הקמפוס התל אביבי בחיילים במדים ונשק אינה קשורה לחופש אקדמי. בראש של סגנית הנשיא, כמו זה של הנשיא, ורבות ורבים אחרים בסגל האקדמי הבכיר, "הממשלה" היא מה שאנחנו נגדו, ואין לה קשר של ממש עם "הצבא", שאותו אנחנו גאים לשרת, ולכן "לא נכון לומר שאנחנו משתפים פעולה עם הממשלה".

אותו העיוורון מוליך גם לטעותה של שמיר באיתור הבעיה הנוכחית מול קמפיינים של חרמות: "הם יודעים שהטיעון העיקרי שלנו מולם הוא האוטונומיה שלנו, אם הממשלה מגבילה את חופש הביטוי בקמפוסים, הטיעון שאנחנו אקדמיה חופשית ילך וייחלש". לא, פרופסור שמיר. אף אחד מעולם לא התרשם מה"אוטונומיה" הצבאית-ביטחונית שאפיינה את האקדמיה הישראלית השבויה בחלומה על דמוקרטיה נאורה. זה רק הראש שלכם, המסרב לקשר בין שתי האונות הימניות. המאמר הנוכחי נכתב כניסיון נוסף לפקוח את העיניים.

ד"ר ענת מטר מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וחברה בארגון אקדמיה לשוויון.