newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השנאה מתפרצת בשנת "האחר הוא אני" של משרד החינוך

בתחילת שנת הלימודים ינסו מורות ומורים ברחבי הארץ להעניק לתלמידים תחושות של אחדות וסובלנות. הסיכוי שיצליחו הוא אפסי, ואפילו יומרני, כל עוד הקונפליקט שיוצר את השנאה לא נפתר

מאת:

בעוד זמן קצר אנשים יתחילו לדבר על תפקידה של מערכת החינוך בעת הזאת. זה יקרה ממילא ב-1 בספטמבר, שעה שהמורות והמורים יתייצבו אל מול תלמידיהם, ויתבקשו לומר משהו על הקיץ הארור הזה. אני כבר מהמר, שהמסר החינוכי יהיה כפול: יהיה בו משהו על חיזוק האחדות ומשהו על סובלנות לאחר. כמו באוקסימורון "יהודית ודמוקרטית".

בחלק השיעור שיעסוק בסובלנות יזכירו בוודאי את גילויי השנאה כלפי הצד הפלסטיני-חמאסי וכלפי קבוצות העמדה המנוגדות בחברה הישראלית. השיעור יתקיים, תלמידים צעירים יציירו אופק ים משל לאופק מדיני, הבוגרים יתבטאו בתבנית: "נכון… אבל…", והמורות והמורים ינשמו לרווחה ויבקשו לפתוח את ספרי הלימוד הרגילים "כי יש לנו חומר להספיק".

אבל יהיה השיעור מוצלח ככל שיהיה, אין בכוחו של החינוך לעסוק בשנאה. שיעור חינוך יכול לטפל בשנאה בערך כמו שקרח יכול לקרר סיר מים רותחים שעה שהאש תחתיו עדיין בוערת.

עומדים עלינו לכלותינו

שנאה לעולם מתחילה בקונפליקט (ואני מתאר כאן שנאה כמו שתיאר אותה פרופ' עירן הלפרין): משהו, או מישהו שגורם לנו להרגיש לא נעים, עוול או פגיעה של ממש. אבל לא די בזה, שכן לנוכח הקונפליקט מתעוררים בנו תחילה כעס ופחד. אלה מתקיימים כל עוד אנחנו יכולים לתת מענה רציונאלי למצב: להבין מה הסיבה לפגיעה בנו ואיזה התנהגות אנחנו יכולים להפיק לשינוי המצב. ככל שהפגיעה נמשכת, ושום דבר שאנחנו יוזמים לא מפסיק אותה. כך אנחנו מאבדים שליטה, מתמלאים תסכול, והכעס-פחד הופכים לשנאה.

וכאן מקומו של החינוך, שנקרא לו לצורך הדיון חינוך-מעביר. משך הפגיעה בנו הוא מרכיב חשוב בהתפתחות השנאה, ועל כן יש להעביר את סיפור המקרה מיום ליום, מאדם לאדם ומדור לדור.

הנה דוגמה: אי שם באלף השני לפני הספירה היו שבטים שמיים ששועבדו בארץ מצרים. כאלף שנים מאוחר יותר הועלה הסיפור על הכתב, ומאז, כאלפיים חמש מאות שנים נוספות, אנחנו קוראים ומשננים את הסיפור שוב ושוב. הלקח השכיח של הסיפור מובא בשיר ההגדה: "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". את המסר הזה אנחנו מציינים גם במועדים נוספים במהלך השנה: חנוכה, פורים, ל"ג בעומר, ט' באב, יום השואה, יום העצמאות, יום ירושלים ועוד. זוהי מערכת מסיבית של העברה וחינוך, שמרכיבה אצלנו תפיסה מהותית לגבי האחרים, ולגבי הנצחיות של רצונם לפגוע בנו.

> אם אנחנו הורגים אז בטח יש סיבה

בית ספר אונר"א בג'בליה אחרי הפצצה (אן פאק / אקטיבסטילס)

בית ספר אונר"א בג'בליה אחרי הפצצה (אן פאק / אקטיבסטילס)

זה לא המידע, זה הפרשנות

החינוך הזה מתקיים באין ספור פעולות יומיומיות שלרוב אנחנו כלל לא מודעים להן. למשל, במלחמה הנוכחית נתלו שלטי עידוד וחיזוק לחיילים ברחבי הארץ. בשלטים האלה מופיע הצרוף "העם חזק", או "העם אתכם". אני לא מניח שראשי הערים ישבו ודנו בסוגיה אם להשתמש במונח עם או מדינה, וזאת למרות שבמלחמה הנוכחית משתתפת מדינת ישראל ולא העם היהודי. אולם השימוש במונח עם, המוציא מהכלל את אזרחי המדינה שאינם יהודים, הוא שימוש ברור מאליו לרבים מאיתנו, לנוכח החינוך בן אלפי השנים, שהעביר מדור לדור את הפחד, הכעס והשנאה לעמים האחרים, כפי שתואר לעיל.

אני טוען שאין סיכוי ששיעור חינוך בבית ספר יכול לעמוד כנגד ההעברה מחנכת כה מסיבית בכמותה ובמשכה. זאת לו רק משום שגם המורות והמורים, האמהות והאבות, הם בעצמם חדורים בתפיסת המציאות, שנבנתה לנוכח אותו חינוך, ואין אפשרות שהם יפעלו מתוך תפיסות אחרות.

השלב השני בהתפתחות השנאה כולל את חיזוק הזהות הקבוצתית שלנו, את הדגשת ההבדלים בינינו לבין האחרים ואת הדה-לגיטימציה של האחרים. מכיוון שכל מה שניסינו לעשות כדי לסיים את הקונפליקט לא עזר (אם היה עוזר, לא הייתה מתפתחת שנאה), לא נותר לנו אלא להסביר את המצב ברוע של האחר. מדוע הערבים יורים עלינו טילים? הרי נתנו להם (לדעת רבים, היינו מוכנים לתת להם) את כל מבוקשם. ההסבר היחיד שנותר הוא הרוע שלהם. זאת הסיבה שרבים העלו מן האוב את דבריה של גולדה מאיר, בדבר שנאתם של הערבים לילדיהם, וכיוצא באלה השמצות.

בנקודה זאת נכנס החינוך שנית למערך הכוחות. נקרא לו חינוך-מלמד. חינוך אמור (בין השאר) לספק ידע אודות המציאות, שיאפשר לנו להבין את מה שקורה ולהתנהג בהתאם. למשל, חינוך מלמד היה יכול להראות שגם ערבים אוהבים את ילדיהם, ובכך לערער על מקור השנאה והדה-לגיטימציה שהוזכר לעיל (כדוגמה בלבד). בוויכוחים בין אנשים ניתן לשמוע היגדים כמו: "בוא אני אסביר לך…" ,או "שכחת ש…" או "תרשה לי להזכיר לך…", וכיצוא באלה ניסיונות לספק מידע שישכנע את הצד השני. רבים גם מתלוננים על אחרים שעמדתם נובעת מבורות ואטימות.

אני רוצה להציע שאין כאן בעיה של אספקת המידע, אלא דווקא של פרשנותו. כאשר אנחנו שומעים מידע חדש, אנחנו מפרשים אותו על בסיס התפיסות הקודמות שלנו, שהתעצבו בחינוך המעביר שהוזכר לעיל. כך למשל, במלחמה הנוכחית נעשה שימוש חוזר בסיפור דוד וגולית, למרות שאין ספק שבמקרה הנוכחי עוצמתו הצבאית של צה"ל היא עשרות מונים גדולה מזאת של הזרוע הצבאית של החמאס. תספרו חיילים, רובים, טנקים, תותחים, מטוסים ואניות.

אלא שהבעיה איננה שאנשים לא יודעים את העובדה הכה ברורה הזאת. הם יודעים גם יודעים, ובכל זאת הם לא יכולים לפרש אותה מחוץ לתבניות המחשבה שנתקבעו אצלם מילדות. כך גם החינוך המלמד אינו יכול להשקיט את השנאה. גם העובדות לאשורן טובעות בים השנאה, ומתפרשות שוב ושוב בדרך שתצדיק אותה. וחוזר חלילה. וזאת עוד סיבה מדוע שיעור בבית ספר, מוצלח ככל שיהיה, לא יועיל.

> עשרות שנות הזנחה של בני שלוש בגנים גובות מכולנו מחיר חברתי

ילדים בבית הספר של אונר"א, ג'בליה (באסל יאזורי / אקטיבסטילס)

ילדים בבית הספר של אונר"א, ג'בליה (באסל יאזורי / אקטיבסטילס)

האחר הוא אני?

רגע – נותרה עוד שאלה: מדוע שנאה? התגובה המצורפת לשנאה היא הרצון להשמיד ולהעלים את מי שפוגע בנו. כאשר ילד אומר: "אני שונא ברוקולי" הוא מלווה את הדברים בתנועת יד שמרחיקה את הצלחת, ובסיבוב ראשו כך שלא יראה או לא יריח את התבשיל.

להרחיק ברוקולי זה באמת לא נורא, אבל להעלים בני אדם, זה כבר יותר מסובך. מוסרית, אני מתכוון. וכאן תפקידה של השנאה – שבזכות השכנוע העצמי שניסינו כל דרך לפתור את הקונפליקט, ובזכות הדה-לגיטימציה המוסרית של האחרים, יש לנו כעת את הצידוק לפגוע בהם פיזית ולהרחיקם (אם לא להשמידם). ודאי שמעתם את ההיגד: "זה באמת כואב לנו שילדים מתים בצד השני, אבל…"

תכניות לימודים לסבלנות, להכרת האחר, לקבלת השונה, בשם "האחר הוא אני" או השד יודע איזה שם עוד ימציאו, לא תוכלנה למצב השנאה שבו אנחנו נמצאים. כל עוד לא נכבה את האש שמתחת לסיר, לעולם לא נקרר את המים הרותחים. ואם הצלחתי להסביר את שורשי השנאה, הרי הפתרון ברור ומונח לפנינו: סיום מצב הקונפליקט, שהוא שעומד ביסוד התפתחותה של השנאה.

בעברית ברורה: זה לא שחינוך טוב יאפשר את סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני; אלא להיפך: סיום הכיבוש יאפשר את תיקון החינוך.

> יש אלטרנטיבה למלחמה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf