newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שכם, השיבה של אבי ומותו של הנער שאהבתי

זה היה בסוף 1998, ימים בהם נראה שהקיץ לא יגמר לעולם. אך הוא נגמר ברגע אחד ולנצח עם תחילת האינתיפאדה השנייה, כאשר הבחור שאהבתי נהרג מקליע בראש בהפגנת סטודנטים, והעיר כבתה בעיניי לנצח

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: מאיה אבו אל-חיאת

אף פעם לא היתה לי תמונה רומנטית על המקום. במהלך השנים הראשונות של חיי, שכם הייתה עבורי הדודות והדודים שלי והילדים שלהם שהיו מגיעים לביקור משכם, וביתה של דודה שלי בעמאן שקראנו לו "המלון". הם הגיעו עם סיפורים מהגשר וג'ריקנים של גבינה וזיתים וזלאביה. ביתה הקטן של דודתי היה מצטמק עוד יותר ומתמלא באנשים.

כשהתבגרתי קצת ועברתי לגור עם אבא שלי בתוניס, שכם הפכה למקום קדוש עבור אבי, שהיה אובססיבי כלפי העיר ומאכליה. הוא היה לוקח אותנו למסעדה לבנונית בתוניס כדי שיוכל למצוא מקום בו יאכל כנאפה או עיג'ה או זלאביה – כל הדברים שנקשרו בראשי למקום האגדי שהיו בו סוגי ממתקים מוזרים שאין אותם בשום מקום אחר.

עם הזיק של הסכמי אוסלו והדיבור על שיבה אפשרית, אבא שלי התחיל לדבר על חלומות ותקוות גדולות וציפיות לחזור לשכם, על החיים באחת הערים היפות בעולם. עבורי לא הייתה אפשרות לאהוב או לשנוא את העיר הזאת עדיין, מאחר ותלשו אותי ממה שאהבתי, מחדר השינה שלי ומהספרים שלי והפוסטרים של חדר השינה שהיה לי בתוניס, כדי לשוב לפלסטין.

זה היה משפט מוזר עבורי, כי שיבה משמעותה שהיית שם וחוזרת, אבל אני לא הייתי בשכם הזו, ולכן אבא שלי שב ואילו אני שבה איתו. עד לאותו רגע, תמונתה של שכם עבורי הייתה מה שראיתי בחדשות על האינתיפאדה הראשונה, ילדים נהרגים, וחיילים ששוברים לבחורים את העצמות. העיר של "הר האש, הילדים גדלו ונהיו מהפכנים" (שיר שהיה מפורסם באינתיפאדה הראשונה ושודר בטלויזיה הירדנית. הערת המתרגמת), שכם של האגדות והסיפורים על העיר העתיקה ועל רוחות הרפאים ושכונת אל-יאסמינייה ושוק הבצל. דמיינתי עיר ללא כבישים ואולי ללא בניינים, דמיינתי עיר של אוהלים ודרכי עפר.

> "רעם מטוסי הקרב הוא קריאת ההשכמה שלנו, החברה התורכית, מהאשליה"

חיילים במהלך פעולה בשכם, מאי 2016 (צילום: פלאש90)

חיילים במהלך פעולה בשכם, מאי 2016 (צילום: פלאש90)

מזג האוויר היה חם כשהגעתי עם אחותי ליריחו בפעם הראשונה ב-7.3.1995, אחרי הסכמי אוסלו. היינו בכלל לא מרוצות מכל ההחלטות שקיבלו עבורנו. אני זוכרת את הפליאה מהדרך הבלתי נגמרת מהגשר ביריחו עד לשכם, דרך ואדי אל-באד'אן שעצרנו בו ושתינו ממי המעיין הקרים. נרדמתי בדרך, וכשפתחתי את עיניי ראיתי ירקות מופלאים, ועצים שכמותם לא ראיתי מעולם. עברנו דרך מחנה בלאטה ומחנה עסכר בכניסה לעיר ומצאתי דרכים מרוצפות ובניינים גדולים והרבה מכוניות.

בית הספר אל-עאאשייה, בו המשכתי את לימודיי, נמצא ברחוב עמאן, באזור הפחות בר מזל בעיר, קרוב לביתם של הדודים שלי שעברו מהעיר העתיקה (מקום לידתו של אבא שלי) לאזור א-דאחייה, שקרוב לנקודה צבאית במרומי הר גריזים.

האוניברסיטה הפגישה אותי עם שכם המערבית. עכשיו שכם הפכה לכר פורה לזיכרונות שונים, יותר רומנטיים, עם בנות הנוער בכיכר העיר ורחוב האוניברסיטה, הרחוב בו התגורר הבחור שאהבתי. שכם הפכה לעיר בעלת שיער קצר, מצח רחב, כתפיים רחבות ושמיים ירוקים. זה היה בסוף 1998, ימים בהם נראה שהקיץ לא יגמר, אך הוא נגמר ברגע אחד ולנצח עם תחילת האינתיפאדה השנייה. ביום הראשון שלה, בכניסה לעיר ברחוב עמאן במקום בו נכנסתי אליה בפעם הראשונה, נהרג הבחור שאהבתי מירייה בראש בהפגנת סטודנטים, והעיר נכבתה בעיניי לנצח.

שכם הבנויה על הר עיבל והר גריזים, האזור הסלעי שהיה מעבר לסוחרים שהפך אותה לבירה הכלכלית של פלסטין, העיר שעדיין מצליחה לשמר על המסתורין של ערים עתיקות יומין: מאכלים ואגדות ומשפחות פאודליות ואחרות, עניות ומתפוררות. יש בה הרבה משוגעים ושירים ומשוררים, בתים שמריחים מיאסמין ולימון וורדים ומקלובה וכנאפה וסבון בלדי, הרגלים ומסורות רבות, מרתיעות ומשמחות בו בזמן.

אבי התיישב על כיסא מול ביתו בעיר העתיקה במשך שנים. הוא שתה הרבה תה ונזכר בשער העבות שלו ובחליפות שהוא תפר בהתאמה לחליפות של עבד אל-חלים חאפז, איתן הלך לסרטים שהוקרנו בבית הקולנוע היחיד בעיר. אבי חזר לשכם כאילו לא עזב אותה מעולם. הוא לא השתנה ולא נהיה אדם אחר, הוא אף פעם לא היה מרוצה או שמח לגמרי, אך הוא מצא את מקומו. הוא שם את המזוודה שלו בארון ולא רצה לראות אותה שוב.

אחרי האוניברסיטה העיר הפכה לאנכית עבורי, תמיד דחפה אותי לחשוב על השמיים לפני שאני חושבת על הארץ. היא לא אפשרה לי ראייה אפקית ברורה. העיר שבבית הקברות המזרחי שלה נטמן אבי, ובבית הקברות המערבי שלה נטמן הבחור שאהבתי. לא היה לי מנוס אלא לברוח לעיר אפקית אחרת כדי שאוכל לנשום.

מאיה אבו אל-חיאת היא סופרת פלסטינית, המתגוררת בירושלים המזרחית. מהשמות הבולטים בספרות הפלסטינית המודרנית. פרסמה קבצי שירה, רומנים וספרי ילדים. הרשימה התפרסמה במקור בערבית באתר קדיתא ותורגמה על-ידי דימה דראושה.

ב-67' כבשנו את שכם, אבל -48' הכחדנו את יאפא

שכם, 1898

שכם, 1898

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מבקש מקלט מאפריקה שוטף כלים במסעדה, ב-2014 (צילום: ???

מבקש מקלט מאפריקה שוטף כלים במסעדה, ב-2014 (צילום: ???

שוטף כלים לח"כ השכל: "12 אלף שקל בחודש? זה בלתי אפשרי"

מבקש מקלט מאריתריאה שעובד כשוטף כלים במסעדה אומר כי מי שינסה להגיע לסכום שבו נקבה הח"כית מהליכוד "יתמוטט אחרי שבוע". הוא לא ממליץ לאיש לעבוד במטבח: "יש סיכונים ונזקים לגוף, אין זמן לאכול ויכולים להחליף אותך בשנייה". לדבריו, "לח"כ השכל מטרה אחת – להסית נגד מבקשי המקלט"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf