שוב יצאנו לריב עם הכהניסטים במקום עם המדינה

לא הייתי בהפגנת התמיכה בחתונה של מחמוד ומורל, אבל רוב העדויות אומרות שזה היה אירוע חמוד וחיובי, חוץ מכמה קריאות גזעניות כלפי מפגיני הימין; מעין דק כתבה נכון מאוד על התפיסה המסוכנת שעומדת מאחוריהן.

אלא שהקריאות האלו הן קצת פועל יוצא של הסיטואציה: שוב ושוב הוויכוח הפוליטי מרודד למריבת רחוב בין "שמאל דמוקרטי" לבין שוליים ימנים כהניסטים. זה קרה בפרשת אדם ורטה/ספיר סבח, זה קרה עם האריות של הצל, וכעת בפרשת החתונה. האירועים האלו זוכים להמון תשומת לב ציבורית, ומושקעת בהן לא מעט אנרגיה פוליטית, אבל בסופו של דבר הם טקסים ריקים ממשמעות, שדווקא מחזקים את המצב הקיים. והמצב גרוע, למי שתהה.

אנסה לנסח שוב דברים שכתבתי בעבר. המריבה של השמאל לא אמורה להיות עם השוליים הכהניסטים. לא שם מצוי היריב. אם כבר, שם השמאל הוא הצד החזק, גם אם זה לא נראה ככה כרגע, וגם אם הכהניסט התורן תמיד מקבל איזה חיבוק ממישהו בספסלים האחוריים של הליכוד, וגם המון אהבה בטוקבקים. ספיר סבח ובנצי גופשטיין היו ויישארו רחוקים יותר מהממסד הישראלי מאשר מי שמגנים אותם.

גופשטיין, מיכאל בן-ארי ודומיהם הם כמו טרולים באינטרנט. תשומת הלב מחזקת אותם והופכת את הקשקושים שלהם לנושא לגיטימי לדיון. הפתרונות היחידים מולם הם אכיפה במקום שבו הם עוברים על החוק והתעלמות ביתר הזמן.

הוויכוח שלנו צריך להיות עם הממסד. עם המדינה. עם השיטה הגזענית כולה, שמפרידה בין יהודים לערבים בכל שדרות החיים (וגם בין יהודים ליהודים, כמובן). במערכת החינוך, בפיזור האוכלוסיה, ביישובים קהילתיים, בתקציבים ובייצוג הפוליטי. הבעיה היא שהשמאל הוא חלק מהשיטה. הימין גזעני – זה נכון. אבל למה גם מפלגות השמאל משמרות באדיקות דתית את ההפרדה בין יהודים לערבים? למה בהפגנות של השמאל יש איסור על הנפת דגלים של המיעוט הלאומי?

חתונות הן הבעיה האחרונה בין יהודים וערבים כרגע. רק שהחתונה של מוחמד ומורל משרתת כל כך הרבה פנטזיות ליברליות רומנטיות. למשל, שיהודים וערבים הם שווים. למשל, האהבה תנצח. אבל כמה זוגות כאלו כבר יש? ובואו נהיה כנים – כמה ערבים כבר שמחים מחתונות כאלו?

הקרב הפוליטי הזה, שגם מאמר המערכת הצפוי של עיתון הארץ התגייס אליו (לפעמים יש לי הרגשה שהמאמרים האלו נכתבים על ידי תוכנת מחשב), הוא לחלוטין מתחום הספרות. במציאות קורים דברים גזעניים גרועים הרבה יותר שמשפיעים על החיים של יהודים וערבים בכל רחבי הארץ בצורה הרבה יותר בוטה.

הנה סתם דוגמה מהיומיים האחרונים: שר הפנים גדעון סער קיבל השבוע החלטה נכונה על חלוקה מחדש של נכסים מניבי ארנונה בדרום. המועצות האזוריות העשירות יקבלו קצת פחות, והעיריות העניות יקבלו יותר. אבל ראו זה פלא: ההקצבה לעיריות הבדואיות קטנה פי שלוש ממה שקיבלו הערים היהודיות, וזאת למרות שהערים היהודיות קטנות יותר, מבוססות יותר ולמרות שהעיריות הבדואיות משרתות גם את הכפרים הלא מוכרים באזורן.

מישהו שמע בכלל על הסיפור הזה? כמה הפגנות היו על נושא ועדות הקבלה? כמה יהודים באו למחות על תוכנית פראוור? דברים כאלו קורים כל יום, מפני שזו מדינה שמפרידה בין יהודים לערבים בכל תחומי החיים ומעניקה לערבים רק את המינימום הדרוש כדי לשמור אותם בשקט. אם השמאל הישראלי היה באמת מתעניין בגזענות ובאפליה, הוא היה בודק את המקומות שבהם הוא נהנה מהשיטה הזו, ומתחיל את המחאה שלו שם.

אבל המריבות עם הכהניסטים נראות יותר טוב, ומרגישות יותר "חזק". אף אחד לא מרגיש את הלהט בדיבור על ועדות קבלה ומינהל מקרקעי ישראל. המסקנה העגומה שלי היא שאותן הפגנות הן לא על היחס לערבים, אלא חלק ממלחמת התרבות והמעמדות בין היהודים לבין עצמם. כלומר, גם הן חלק מהשיטה.