כולם בבית הספר חוץ מ-33 אלף תלמידים נוצרים, מוסלמים ודרוזים
הצמצום הדרמטי בתקציבים וההגבלות על תשלומי ההורים הובילו להשבתת בתי הספר הנוצריים. בהעדר מערכת חינוך ממלכתית ראויה, הפגיעה בהם אינה פגיעה בציבור הנוצרי בלבד אלא באוכלוסיה הערבית כולה
כותבת אורחת: מייסלון דלאשה
סיימתי את לימודיי בבית הספר התיכון מזה עשור או יותר, ועדיין לאחד בספטמבר יש הילה של כבוד מהולה בחששות המלווים כל תלמידה ותלמיד לקראת היום הזה. אלא שמאז שיצאתי לעולם החופשי או העולם של הגדולים, אני מחייכת כל פעם ביני לבין עצמי ונזכרת שאני לא צריכה בעצם לרוץ לשום מקום או לקום מוקדם במיוחד, וכי הזמן שלי בעצם בשליטתי. ובכלל, איני נתונה עוד לשליטה והכוונה של מערכת החינוך הבית ספרית.
אלא שיראת הכבוד של אותו אחד בספטמבר נרמסת מידי שנה עם האיומים בהשבתת הלימודים. גם הפעם זה קרה. אולם השנה מיהר ארגון המורים העל יסודיים להודיע שלא ישבית את הלימודים בבתי הספר, אחרי ששר החינוך הטרי בנט הבטיח לתת מענה לבעיות הקריטיות. אני מניחה שהשר בנט הבטיח כמו בפעמים הקודמות ואמר: "אני מטפל".
רוב הידיעות החדשותיות הסתיימו עם הסוף הטוב, שמבשר על חזרתם של יותר מ- 2 מיליון תלמידים למושביהם בבתי הספר ברחבי הארץ. כולם שמחים ומתרגשים, וראש הממשלה בנימין נתניהו הצטלם מחייך עם תלמידי כיתה א'. מה יותר נפלא מזה? כלומר סוף טוב, להוציא כמה שביתות נקודתיות, ובהתעלם מכך שישנה שביתה פתוחה בכל מערכת החינוך הפרטית-כנסייתית הערבית. "כולם בבית הספר חוץ ממני ועוד 33,000 תלמידים בבתי הספר הנוצרים. מר בנט אנא התערבותך". כך נכתב על דף A4 שאותו החזיק תלמיד בהפגנה שנערכה מול משרד החינוך בחיפה.
> חמש שנים על מיכאל: מה כל כך טוב בללכת לבית ספר?
הזנחה רבת שנים
מערכת החינוך בישראל מתנהלת כשתי מערכות חינוך נפרדות, האחת ליהודים והשנייה לערבים. בתוך מערכת החינוך הערבית, המונה קרוב לחצי מיליון תלמידים, מתקיימת הפרדה ארוכת שנים בין החינוך הממשלתי, "מדרסה חֻכּומיה", לבין בתי ספר בחינוך הפרטי, "מדרסה אהליה", מלשון משפחה. כשמם כן הם, מנוהלים על ידי הכנסייה, וגם ההורים שנדרשים לשלם מאות ועד אלפי שקלים בשנה. מספרם עומד על 47 בתי ספר והם מוגדרים כבתי ספר מוכרים אך לא רשמיים.
השבתת הלימודים בבתי הספר הפרטיים-כנסייתיים מתרחשת על רקע קיצוצים דרמטיים בתקציבים מצד המדינה. בעוד שבתי הספר הערבים הממשלתיים סובלים מאפליה ואי שוויון בתקציבים מהמדינה לעומת מקביליהם היהודים, בתי הספר הכנסייתיים סובלים מבעיות של תקצוב זעום אף יותר, ובכלל מירידה ניכרת בתקצוב שהגיע השנה למימון של כ-29 אחוז מהעלות הנדרשת, ירידה של 45 אחוז ביחס לשנה שעברה, דבר שהביא לזעם בקרב הנהלת בתי הספר הכנסייתיים והשבתת הלימודים. רק לשם השוואה, בתי הספר היהודיים ברשתות החינוך הפרטיות והפוליטיות כדוגמת "מעיין החינוך התורני", זוכים להקצאת תקציבים אף גבוהים מאלו שזוכה להם החינוך הממלכתי. לצד מהלך הקיצוץ החד צדדי מצד משרד החינוך לבתי הספר הכנסייתיים, הוטלו הגבלות על אחוז מימון הלימודים מצד ההורים, והגבלות על השתלמויות המורים. כל זאת במטרה להסלמת המאבק כנגד בתי הספר ומניעת קיומם, כפי שנטען בהצהרה של המזכירות לבתי ספר נוצריים על ההחלטה לשבות.
ככלל, בתי הספר הערביים סובלים מהזנחה רבת שנים בתוכניות החינוך שמתגלגלות בין עשרות ועדות, שרובן מנוהלות על ידי יהודים, ללא התחשבות בצורך באוטונומיה חינוכית ותרבותית או התחשבות בייחודה של האוכלוסייה הערבית פלסטינית בישראל, יחס שמתקיים בתנאים של חשדנות ואי אמון מצד הממסד כלפי אנשי החינוך הפלסטינים. זאת לצד הזנחה בתקציבים שמיתרגמת למבנים לא בטיחותיים, צפיפות גדולה בכיתות, פגיעה באיכות ההוראה, ועוד.
הקיצוץ הנוסף בתקציבים לבתי הספר הפרטיים, הנו עוד צעד או ניסיון להכפיף את מערכת החינוך הערבית הפרטית, שנהנית במידת מה מאוטונומיה תרבותית וחינוכית, לחינוך הערבי הממלכתי הרשמי. על החינוך הערבי הממשלתי לא צריך להכביר מילים, מספיק להיוודע לפער בהישגיהם הלימודיים של בוגריו הערבים לעומת היהודים, שנאמד בפער של כ-15 אחוזים בשיעור התלמידים העומדים בדרישות לאוניברסיטה, על פי נתוני משרד החינוך. בתי הספר הפרטיים-כנסייתיים מצליחים לגשר על הפער ושיעור הזכאים לקבלה לאוניברסיטאות עומד על כ-95 אחוזים.
> עיסאוויה: הורים מאיימים להשבית את הלימודים בשל חסימת הכניסות לשכונה
פגיעה בציבור הערבי כולו, לא רק בנוצרים
שורשי החלוקה בין שתי מערכות החינוך הערביות נעוצים בתחילת המאה ה-20, כאשר בשנת 1914 פעלו שלוש מערכות חינוך: רשת בתי ספר ממשלתיים תורכיים בהם לימדו בשפה התורכית, ובמקביל פעלה רשת פרטית ערבית מוסלמית. לצד שתי רשתות בתי ספר אלה פעלה רשת בתי-ספר של המסדרים האירופיים. בתקופת השלטון הבריטי המשיכו להתנהל שתי רשתות החינוך הפרטיות; הערבית מוסלמית והנוצרית, לצד רשת החינוך הממשלתית שהתפתחה בקצב מהיר יותר. בתקופת המנדט הבריטי למדו 81 אלף תלמידים, כמחציתם ברשתות הפרטיות. בתי הספר הנוצריים, וגם אלו היהודיים באותה תקופה, קיבלו מעמד מוכר של בתי ספר פרטיים ושמרו על מסגרת נפרדת.
שנת 1948 משמעותית ביותר להבנת מורכבות מערכת החינוך הערבית כיום. ידו של החינוך הערבי הייתה על התחתונה עקב האובדן הכבד שפקד את האוכלוסייה הפלסטינית בעקבות עקירת רוב שכבת המשכילים. דבר זה יצר חלל עצום, ואילץ את הפלסטינים שנשארו למלאו בתהליך מודרניזציה מואץ. כך שבית הספר קיבל תפקיד חשוב בתהליך המעבר מחברה מסורתית, והיה למעשה הגורם המרכזי אם לא הבלעדי למוביליות חברתית (ופוליטית במידה מסוימת) של קבוצות בחברה הפלסטינית, שבעבר היו שוליות. לבתי הספר הכנסייתיים היה תפקיד חשוב במילוי הריק שנוצר. הוריי ועוד רבים מבני גילם, הדור השני אחרי הנכבה, יעידו שאת השכלתם הגבוהה השיגו בזכות קיום אותם בתי ספר כנסייתיים באזור מגוריהם, בזמן שנעדרו בתי הספר התיכונים ממרבית הכפרים.
מלבד ההבדל בתהליך הקבלה לבתי ספר ממלכתיים לעומת אלה הכנסייתיים-פרטיים, שכן קשה יותר להתקבל לאחרונים, ההבדל המרכזי הוא באוטונומיה לה זוכים בתי הספר הערביים. בעוד שבתי הספר הממלכתיים ממומנים על ידי הרשויות בשל מעמדם הרשמי, בתי הספר הכנסייתיים ממומנים באופן חלקי על ידי המדינה, ואילו השאר ממומן על ידי הכנסייה וההורים. על אף שלא מעט תלמידים בני המעמד הנמוך זוכים לחינוך בבתי ספר אלה, הם לרוב מצטיירים כבתי ספר 'אליטיסטיים' המשרתים לרוב אוכלוסיות חזקות יותר, וכי זו פריווילגיה שבני המעמד הנמוך, שהם לרוב מוסלמים כפריים, נאלצים לעבוד קשה יותר על מנת להרשות לעצמם לימודים איכותיים יותר.
הפגיעה בבתי ספר הכנסייתיים הינה פגיעה בכלל האוכלוסייה הערבית, ולא רק נחלת בתי הספר "הנוצרים" או האוכלוסייה הנוצרית, שכן אלו בתי ספר המהווים אלטרנטיבה חינוכית טובה לתלמידים הנוצרים, הדרוזים והמוסלמים, בהיעדר מערכת חינוכית ממשלתית איכותית. אך אין להוביל את המאבק תחת הפילוג הדתי שמתנדף מהעמדה מאחורי השבתת הלימודים. חשוב והכרחי לפעול ביחד להובלת המאבק על החינוך הערבי, תוך דאגה לטובתם של כלל התלמידות והתלמידים, וכמודל חיקוי לאיחוד מאבקים בין כלל הדתות, השכבות והמעמדות באוכלוסייה, שיהווה בעתיד מגדלור לדור המנהיגות והמנהיגים הבא.
אז אולי חלק מהתלמידות והתלמידים השובתים שמחו כמוני שלא נאלצו לקום מוקדם לבית הספר באחד בספטמבר, אך אני מאמינה שחלקם האחר מתרגשים לקראת ההתחלה החדשה, חלמו בלילה על הילקוט החדש, הקלמר עם העטים הצבעוניים, הבגדים החדשים, ומתרגשים לפגוש חברים חדשים או את אלו שנפרדו מהם בתחילת הקיץ, ורוצים לספר להם על חוויות הקיץ במלוא ההתרגשות. ככה לפחות אני מדמיינת את הימים שעוד התרגשתי מהחזרה ללימודים, ותמיד באתי מוכנה לשאלת המורה "אז מה עשיתם בקיץ?"
מייסלון דלאשה היא סוציולוגית החוקרת את השלכות הלימודים בבתי ספר אינטגרטיביים או סגרגטיביים בישראל על הבוגרים הערבים-פלסטינים שלמדו בהם, בדגש על חשיבות השפה הערבית והעברית בהבניית הזהויות בתקופת הלימודים, כמו גם את ההשלכות של לימודיהם אלו בכל הנוגע להשגת השכלה גבוהה ותעסוקה. בעבר הנחתה קבוצות מפגש בין בני נוער יהודים לבני נוער פלסטינים, וכתבה בעיתונות הערבית בנושאים פנים-קהילתיים כמו תעסוקת נשים וחיי הצעירים בחברה הערבית.
> אין דבר כזה "שוויון הזדמנויות באמצעות מערכת חינוך"
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן