חמש שנים על מיכאל: מה כל כך טוב בללכת לבית ספר?
שני שירים קצרים לכבוד היום הראשון ללימודים: "חמש שנים על מיכאל" מתמצת את כל מה שמעוות ביחס שלנו לבתי ספר ולמידה. השני, מוכר פחות, מזהה את הבעיה הזאת ומתמודד איתה בכאב
הנה שני שירים שכדאי לשמוע ולקרוא רגע לפני שהחמודות והחמודים שלנו הולכים אל בית הספר.
את הראשון כולנו מכירים. המילים של יצחק קצנלסון מוסתרות תחת מנגינה נעימה וחביבה – עד שכולם מניחים שזה שיר שמח וטוב. אז בבקשה, הקשיבו תוך שאתם קוראים את המילים שמתחת:
|
חמש שנים על מיכאל עָבְרוּ בְּרִקּוּדִים. בָּטֵל יָשַׁב מֵעֲבוֹדָה חָפְשִׁי מִלִּמּוּדִים. שְׁלֹשָׁה הָיוּ לוֹ חֲבֵרִים: נַבְחָן שֶׁבַּמְּלוּנָה, חָתוּל שָׁחֹר – רַבִּי לָקִיק וּבַשּׁוֹבָךְ יוֹנָה. |
חָמֵשׁ שָׁנִים וּבַשִּׁשִּׁית אֶל חֲבֵרָיו קָרָא: "שָׁלוֹם נַבְחָן, שָׁלוֹם לָקִיק שָׁלוֹם יוֹנָה צְחוֹרָה". "אֶל בֵּית הַסֵּפֶר אֵלְכָה לִי אֶלְמַד יוֹם יוֹם עַכְשָׁו. חַכּוּ עַד כְּלוֹת הַלִּמּוּדִים שׁוּב נִשְׁתַּעְשַׁע יַחְדָּיו!" |
הטקסט הזה משקף תפיסת עולם לפיה יש הפרדה מוחלטת בין "חיים" לבין "לימודים". בחיים האמיתיים הילד רוקד, מתבטל, חופשי, יש לו חברים, הוא מדבר עם בעלי חיים ומשתעשע. ואז, באחד בספטמבר, הוא צריך להיפרד מכל זה. למה? כי הוא הולך ללימודים!
אני מתפלץ מזה כל פעם מחדש. מי הוא זה שלוקח לעצמו זכות לנתק את הילד מכל מה שנכון לו? מה עשה הילד רע למישהו? הרי זה מופרך לחלוטין! אין למידה שהיא לא התנסות, תנועה, פעולה, הנאה והתרגשות. כל הסיפור של: "שבו בשקט, עכשיו לומדים!", הרי הוא שקר אחד גדול. בחיים לומדים, בבית הספר – כל עוד הוא מנותק מהחיים האמיתיים של הילד – מסתגלים לדברים שאין שום סיבה שבעולם להסתגל אליהם. בטח שלא בגיל שש.
גם נעמי שמר המנוחה, שמה לב לדבר הזה. והיא כתבה שיר יפיפה ומרגש כתשובה למיכאל המסכן. השיר הזה פחות מוכר, אבל הוא ראוי פי כמה: חמש שנים חלפו על מיכאל או על דן, אולי תגידו מה כל כך שמח כאן?
הנה הוא, והמילים מתחת:
|
בראשון לספטמבר אלף תשע מאות שישים הולך לבית ספר ילד חולצה בצבע תכלת משאיר מאחור את כל החיים היפים בראשון לספטמבר אלף תשע מאות שישים פתאום המורה שואלת מה יש על הלוח ילד והוא לא קורא, לא זוכר לא מבין אצלו שתיים ועוד שתיים הן שלוש פרפרים צבעוניים בראש החולצה לוחצת לו על הצוואר אל תגיד אין דבר יש דבר הראשון לספטמבר וכבר שבע ועשרים והוא מתחפר בכרים שלו מציץ בגנבה בהורים שלו רואה בפניהם ענני דאגה הראשון לספטמבר יום שונה מאחרים כולם כבר בתוך הכיתה שלו רק הוא עוד עמוק במיטה שלו לא ער, לא שקט, לא חולם, לא נרגע |
יש שיר אחד עצוב שאני זוכר מזמן עוד מלפני החופש עוד מסוף הגן חמש שנים חלפו על מיכאל או על דן אולי תגידו מה כל כך שמח כאן בראשון לספטמבר אי שם בשנות השמונים שוב הולך לבית ספר ילד חולצה בצבע תכלת נראה כמו כולם אבל אחר ומחוץ לגדר מראש ערמת השנים ממש מאותו השער מביט בו האיש מפעם כאילו אומר זה עובר, זה עובר [פזמון] אתם שרים אותו בהתכוונות כזאת שמתחשק לצעוק שמתחשק לבעוט חכו שנה שנתיים תנו לנשום, תנו לחיות מה בוער ומה כבר מחכה לי שם מעבר לגדר |
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
