newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סיפור קצר מפרסית: רעים

השבוע במקום שיר - סיפור קצר מאת המשורר, העיתונאי והפעיל הפוליטי עלי רזא רושן

מאת:
השאירו תגובה
א א א

עלי רזא רושן, משורר, עיתונאי ופעיל פוליטי אשר השתחרר לפני כשנה מכלא אווין, ממשיך לעסוק באינטנסיביות במצבם של האסירים הפוליטיים באווין. לפני כחודש אף הצטרף מחוץ לכלא לשביתת הרעב שלהם במחאה על המתקפה האלימה על אגף האסירים הפוליטיים בכלא. השבוע במקום שיר תרגמתי את הסיפור הזה, אותו הוא מקדיש לחבריו האסירים.

אפשר לשמוע את רושן מקריא את הסיפור במבטא היפהפה שמסגיר את עיר הולדתו, שיראז, עיר המשוררים. מומלץ מאוד גם למי שלא מבין אף מילה להקשיב.

רֵעים / עלי רזא רושן

לחבריי האסירים

היה זה אביב.

אמר הענף לציפור: "אם אבקשך לחדול מזמרתך, מה תחשבי עלי?"

הציפור, שלבה נכרך אחרי הענף, השיבה: "לא אחשוב דבר. אעשה כרצונך".

הרוח נשבה והרעידה את הענף. וגם הציפור, שישבה על הענף, נרעדה.

אמר הענף: "אבל התאהבתי בשירתך. אם לא תשירי, אתעצב, ומה אעשה אז?"

הציפור שאלה: "האם קרה משהו?"

השיב הענף: "אני מודאג. מודאג מהיום שבו שירתך היפה תביא לפרידתנו".

אמרה הציפור: "אני שרה למענך, ואם תרצה, למענך אשתוק. השתיקה והזמרה אחת הן".

אמר הענף: "כשם ששירתך מענגת את האוהבים, היא מעוררת את חמדנותם של הציידים. אם קול זמרתך ירתק אליו את הצייד והוא ירחיק אותך ממני, אשרף באש הגעגוע".

אמרה הציפור: "הבט ברוח שהרעידה אותך! אותה רוח הרעידה גם אותי. אנחנו אחד".

אמר הענף: "האם שכחת את הפצע שפער בי הקליע? בפעם ההיא הקליע החטיא. ואם לא יחטיא בפעם הבאה, מה אעשה בלעדיך?"

אמרה הציפור: "באותו היום הייתי ציפור ככל הציפורים. בתשישותי התיישבתי עליך, מחפשת מקלט. אם לא הייתי מתעופפת מקול הירייה, אולי הכדור שנורה לעברי לא היה פוצע את גופך. באותו היום הבנתי שלבי פועם בגופך, ופצעיי נחרטים על פניך. אותו קליע ואותה הרוח מעידים כי אין מרחק ביני ובינך, ואני יודעת כי גורלנו אחד".

אמר הענף: "לבי קודר. זמרי לי!"

***

חלפו העונות, וחורף קשה הגיע. השלג כיסה את הכל. הציפור ישבה על הענף ושרה לו בעיניים עצומות כששירתה נקטעה פתאום על ידי רעד מטלטל וקול עמום. חוטב עצים הגיע וביקש לכרות את הענף מן העץ. הציפור פרפרה מעליו אך חוטב העצים התעלם ממנה והמשיך להכות בגרזנו עד שכרת לבסוף את הענף, הכתיף אותו על כתפו והתרחק בתוך השלג והסופה. תוגה עמוקה ירדה על הציפור, אך לפתע היא נתקפה תחושה משונה. היא חשבה לעצמה "אני לא נקשרתי אליך בשל הפירות, העלים או הצל, וגם כעת לא השתנה בך דבר". אחר התעופפה ושרה לענף מעל ראשו של חוטב העצים, שהלך לעבר הכפר.

חוטב העצים הגיע אל ביתו שבכפר. הציפור התיישבה על קיר החצר בביתו של חוטב העצים וראתה את הענף מושלך את מחסן העצים. חוטב העצים נכנס לביתו, והציפור עפה ונכנסה אל המחסן דרך חרך צר בדלת. עלטה מוחלטת שררה במחסן, אך הציפור לא נזקקה לעיניה כדי לראות את ענפה. היא עקבה אחר עקבות ריחו של הענף עד שמצאה אותו. הענף אמר לה בשארית כוחותיו: "כבר אזלו ממני החיים, ידידתי. אל תעני את עצמך. לכי".

הציפור בכתה, ודמעותיה זלגו בחשיכה על הענף.

הענף אמר: "אל תבכי, אני מבקש!"

אמרה הציפור: "דבר לא יוכל להרחיק אותי ממך, אלא אם יהיה זה רצונך שלך. דבר לא השתנה. אני עדיין איתך ומזמרת לך".

אמר הענף: "אבל לא תוכלי לשמוע יותר את קולי. בקרוב גופי יתקרר ואהפוך לגדם הסקה, ושתיקתי הנצחית תייסר אותך".

אמרה הציפור: "תמיד כששרתי לך שתקת והאזנת לשירתי בדממה. אם תידום לעד, אחשוב שאתה מבקש להקשיב לשירתי ואזמר לך לנצח".

אמר הענף: "אל תכאיבי לי, חברתי. אנא, לכי מכאן".

אמרה הציפור: "כל מה שיעלה בגורלך יקרה גם לי. אני ציפור הלב, ואיך אנטוש את לבי? אתה הוא מקומי, לאן אלך?"

אמר הענף: "בקרוב אתייבש ויישרפו את גופי. אל תישארי כאן, את תתייסרי".

אמרה הציפור: "התראה? השלג פסק וכוכבים עלו בשמיים. הסתכל!"

הלבנה נשקפה מבעד לחרך שבדלת המחסן. הציפור המשיכה:

"אתה ואני כמו הירח והשמיים. אם תבקש מאדם לראות את הירח, בעל כורחו גם את השמיים יראה הוא, שהרי הירח אינו אפשרי ללא השמיים".

הענף לא השיב. החיים אזלו מגופו. הציפור החלה לשיר.

***

הציפור לא יצאה מן המחסן, אף לא כדי לאכול ולשתות. ישבה על הענף בחושך ושרה. האביב הגיע. הענף יבש והקשיח, והציפור רזתה ונחלשה. החשיכה נטלה את מאור עיניה. גופה התשוש חסר תנועה, ואת מעט הכוחות שנותרו בה אזרה כדי לשיר עד שנפתחה דלת המחסן ואור השמש שטף את החושך. חוטב העצים ראה ציפור היושבת על ענף יבש ומזמרת בעיניים עצומות. הוא ניגש אליה לאט ובזהירות והתיר את צעיפו. הציפור המשיכה לשיר ללא ניע. החוטב הניח עליה את הצעיף ותפסה, וגם הענף נתפס בצעיפו של חוטב העצים. החוטב הוציא את שניהם מן המחסן, קרא לאשתו שרחצה בגדים בחצר הבית, ואמר:

"עד שאני מבעיר את האש, מרטי את נוצותיה של הציפור והכיני אותה. היום נאכל קבאב לארוחת הצהריים".

אשת החוטב הניחה את צווארה של הציפור על אדן חלון המטבח והניפה את סכינה. הציפור המשיכה לשיר, ולפני שיפגע הסכין בצווארה ראתה את חוטב העצים מניף את גרזנו כדי לשבור את הענף לחתיכות.

הציפור אמרה: "עבור ציפור שלא מבקשת לעוף, הכנפיים הן נטל המכביד על הגוף".

אשת החוטב הנחיתה את סכינה.

החוטב קילף את עורו של הענף והביט באשתו שמרטה במטבח את נוצותיה של הציפור.

הענף השחיר והפחים באש. החוטב הפך בחתיכות המפוייחות של הענף במלקחיים. אשת החוטב יצאה אל החצר עם חתיכות הציפור המשופדות והושיטה אותן לבעלה. החוטב החזיק את השיפוד מעל אש פחמיו של הענף. נוזלי גופה של הציפור ושומניה ניגרו טיפות טיפות על פחמי הענף כמו דמעות, כמבקשת לכבות את האש באחרונות טיפות חייה, ועם כל טיפת ציפור שנטפה על גופו המפוחם התלהט הענף ועישן בקול, כמו רוצה לשים סוף לבכייה.

מה שראו ושמעו חוטב העצים ואשתו היה קול צליית הציפור ובערת הענף המתלבה, אבל האבנים מסביב לאש, שאוזניהן היו כרויות יותר, התענו בכאב שירת האהבה של ציפור צלויה וענף מפוחם, ונאלמו דום. האבנים שתקו כדי לשמוע את שירת האש.

***

האהבה

היא ציפור מרוטת נוצות וערופת ראש

המתיישבת על ענף בוער

ונצלית

תוך כדי שירה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

חיילים יוצאים מלבנון, אוגוסט 2006 (פייר תוג'מן / פלאש 90)

האדמה שחרכנו בלבנון ממשיכה להרעיל אותנו עד היום

מלחמות לבנון הפכו לטראומה ישראלית המודחקת אל תת-מודע קולקטיבי באמצעות אלימות שלטונית ומידע סלקטיבי, שערערו באופן חמור את אמון הציבור בשלטון. אותי זה הוביל לסרב לשרת בשטחים, כי הפסקתי להאמין למניעי ההנהגה הפוליטית והצבאית. 20 שנה לנסיגה, שורת הקברים עדיין דורשת תשובות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf