למה הם זורקים אבנים?

שירתתי בשטחים בתקופה רגועה ואופטימית יחסית, ועדיין בפעמים רבות בהן רכב הסיור שלנו נכנס לכפר פלסטיני החלו השריקות והצעקות של השבאב, ופה ושם גם עפו אבנים. הבנתי למה זורקים אבנים בהפגנות הגדולות נגד הכיבוש, אבל מה ההתרגשות מג'יפ שסתם חוצה את הכפר? הכל היה שקט ורגוע, והאבנים רק יכלו למשוך עוד כוחות למקום ולגרום לפעילות "השבת השקט" שהיא באופן מובהק נגד האינטרס של התושבים עצמם.

התחלתי להבין דברים כשהגעתי לכמה הפגנות בשטחים, הפעם מצד המפגינים. אחד הדברים הראשונים ששמתי אליהם לב היה השיחה הנרגשת על המקרים שבהם "הצבא נכנס לכפר". זה בלט במיוחד בנבי סלאח. אנשים היו מתארים את האירועים כ"עשינו תהלוכה שקטה, אבל אז הצבא נכנס פנימה והשבאב התארגן להגן על הכפר". בזמן השירות תפסתי את עצמי כמו איזה כוח שיטור (ובאמת האמנתי שאני גם שומר על הפלסטינים בגזרה), אבל הפלסטינים ראו דברים אחרת לגמרי. הם תפסו את עצמם כמי שמתקיימים ללא שום חוק או הגנה, ואת הכניסה לכפר כרגע של איום פוטנציאלי. בדיעבד, היה הרבה היגיון בנקודת המבט שלהם. הרי עשינו גם הרבה משימות אחרות לחלוטין בכפרים ובערים – ממחסומים ומעצרים ועד לכניסות מזדמנות לבתים לצורך תצפיות.

רק כשהתחלתי ללכת להפגנות בשטחים הבנתי משהו על חוויית החיים הפלסטינים, שאין בה שום סמכות שמגינה עליך, כמו שאנחנו היהודים תופסים את המשטרה או הצבא. אנחנו חיים בידיעה שהחיים שלנו לא אמורים להיות חשופים לפגיעה כי יש מערכת שלמה שמגינה עלינו. תחשבו כמה אנחנו זועמים (בצדק) כשאנחנו מגלים למשל שהמשטרה לא עונה לקריאות 100, שיש עלייה דרמטית בפשיעה באזור מסוים או שרקטות הופכות לשגרת חיים בדרום.

החיים של הפלסטינים בשטחים חשופים לעומת זאת לחלוטין. אם מישהו מתנכל לך – עוקר לך עץ או גונב לך משהו – אתה בבעיה כי הריבון שאמור להגן עליך רואה בך קודם כל אויב. לא אתה ולא הוא תופסים את התפקיד שלו כהגנה עליך או על רכושך. אתה מתנהל בעולם מופקר לגורלך. אפילו כוחות הביטחון של הרשות אמורים להגן קודם כל על היהודים במרחב.

> טייבה מאשימה: "זו עיר בכלל? זה אפילו לא מחנה פליטים!"

רעול פנים עם אבנים במזרח ירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אני לא חושב שחוויית החיים של פלסטיני בשטחים דומה לזו של פלסטיני שהוא אזרח ישראלי, אבל מההתרשמות שלי גם פלסטינים ישראלים, ועוד יותר מכך תושבי מזרח ירושלים, מרגישים "חשופים" למדי. בהרבה מקומות יש שירותים ציבוריים מתפקדים ומשטרה שמטפלת בפניות אליה, אבל הנחת היסוד היא שברגע של עימות בין יהודים לערבים השלטון יתייצב באופן אוטומטי לצד היהודים. זה לא תמיד נכון, אבל ההנחה הזו מתממשת מספיק פעמים כדי שיהיה בה גרעין מוצק של אמת.

כמובן, זו לא רק המשטרה. גם התקשורת מתייחסת באופן אחר לחלוטין לאירועים שכאלו. הדיווחים על זריקות אבנים על רכבים יהודים מובלטים מאוד, אבל בימים האחרונים יש רצף של תקיפות ערבים מזדמנות במרחב הצבורי, שמרבית היהודים לחלוטין לא מודעים אליהן, ולפחד שהן מעוררות בקרב הציבור הערבי.

רק על פי דיווחים שאני מכיר היו תקיפות באוטובוסים, בכבישים, במסעדות ובקניונים, ביפו, בפרדס חנה (!), באזור כפר יונה, וכמובן בירושלים. סטודנטים ערבים מתלבטים ברשתות החברתיות אם לקחת אוטובוס לאוניברסיטה, אחרים סתם נזהרים לצאת מהבית למרחב הציבורי היהודי. כאמור, הנחת היסוד היא שאם יקרה לך משהו לא בטוח שיהיה מי שייגן עליך. הנה, בשועפט עצמה התלוננו על ניסיון חטיפה יום קודם לרצח, והמשטרה לא עשתה עם זה כלום.

כשישראל אומרת למתנחלים או ליתר אזרחיה היהודים לא לפגוע באף אחד כי יש צבא ויש משטרה שיאכפו את החוק ויחפשו את מי שפוגע ביהודים, יש להנחה הזו על מה להתבסס. כשהיא אומרת את זה לערבים זה הרבה פחות נכון.

מתי יהודים כן שמים לב לפלסטינים? התשובה פשוטה: כשהם זורקים אבנים. ברור שחלק מתחושת הבהילות סביב חקירת הרצח של מוחמד אבו ח'דיר נבע מהחשש (המוצדק) ש"האירועים ייצאו משליטה". ברור שאם היו זריקות אבנים בשועפט בכל הלילה של יום החטיפה, יהודים ישראלים לא היו מעזים להתקרב לשם לחפש ילדים. זריקות האבנים במזרח ירושלים, צריך להודות, בהחלט שירתו את האינטרס הפלסטיני בפרשה הזו. יש פה אפילו מין ממד של הרתעה: אף חבורת תג מחיר לא תיכנס לכפר ש"מתפרע", בשטחים או בישראל.

כמובן, בהפגנות האחרונות יש אלמנט חזק של מחאה. מי שלא מקשר בין העלייה המטורפת בהריסות הבתים אצל הבדואים לבין זריקות האבנים ליד עומר הלילה פשוט לא מבין איפה הוא חי. אפילו דורון אלמוג, שהיה ממונה מטעם המדינה על תוכנית פראוור, הזהיר לא מזמן שהשטח על סף פיצוץ בגלל מדיניות של הריסות ואפס פתרונות.

אבל זה באמת המובן מאליו. מה שצריך לשים אליו לב זו התחושה הפלסטינית ברגעים כאלו שהחיים שלהם מופקרים. יש הרבה אנשים שמאמינים בדו קיום אבל מפספסים את הנקודה הזו, והם נוחלים אכזבה ומפח נפש בכל פעם שההפגנות מתפרצות, כי הם משליכים את חוויית החיים שלהם כיהודים בישראל על זו של שכניהם הערבים.

ההפגנות אינן בעיה של "חוק וסדר", אלא ביטוי לבעיות היסוד של קיום ערבי במדינה יהודית. מי שלא מבין את זה ימשיך להתאכזב מהמציאות הפוליטית ולתרום בעצמו לתהליכים שמפחידים אותנו כל כך.