מבית מעריב להרוגים ברהט: ללמוד סולידריות דרך הבטן
מה לי ולשביתה בציבור הערבי? על פניו - כלום. אבל אם חבריי הערבים בעבודה מרגישים שעולמם חרב עליהם, שאי אפשר להמשיך כרגיל, האם אני יכולה להתעלם? מאבק עובדי מעריב לימד אותי אחרת
כותבת: גבי גולדמן
בשנתיים האחרונות יצא לי להשתמש המון במילה סולידריות. איך זה קרה? די במקרה, למען האמת, אם בכלל יש מקריות בחיים. לפני שנתיים, אחרי שנים ארוכות בהן הייתה חלוקת עבודה קבועה בין אחי לביני – הוא הסוציאל ואני הדמוקרטית – ההתרסקות הפתאומית אך הידועה מראש של עיתון מעריב חיברה אותי עמוק לעולם שלפני כן נמנעתי ממנו, עולם של יחסי עבודה ועובדים ופועלים ומאבקים. תודעה שהתפתחה לאורך שנים מתחת לפני הקרקע התגבשה, הרבה בזכות השותפים לדרך, לידי תובנה מרכזית אחת: ביחד אנחנו כוח במקום שבו לבד ניפול.
לכל אורך המאבק על מעריב "סולידריות" הייתה מילת הקוד שלנו לתקווה, זה היה החלק הטוב בצירוף "סולידריות ומאבק" שבו היינו חותמים את כל ההודעות שלנו לעובדים וגם לא מעט כאלה שהעברנו בינינו. בהתחלה זה נראה לאנשים מוזר, שהרי מה לעיתונאים ולמילה שהפכה טרנדית בפולין במאה שעברה, ועוד במקצוע שמקדש את האינדיבידואליזם, לעיתים עד כדי דורסנות? אבל לאט לאט התחילו להתרגל לזה. השלב הראשון היה ניד ראש אמפתי, שעד היום אני חושדת שהיה בו קורטוב של רחמים. אחר כך כבר הייתה הסכמה גורפת, מתוך הבנה שבאמת אין לנו אין להיאבק אלא ביחד. ובסוף, כשכבר לא נותר על מה להיאבק, נותרה בעיקר תחושת הביחד.
אני זוכרת בבירור את ההפגנה האחרונה שיצאה ממערכת מעריב כדי לזעום ברחוב ולחסום את הצומת שלנו, צומת מעריב. בניגוד להפגנות הענק בתחילת הדרך, עכשיו כבר היינו רק עשרות אנשים, השאר כבר פוטרו. אף אחד כבר לא השלה את עצמו – ידענו שלא נותר על מה להילחם ושכולם הולכים הביתה. ובכל זאת, מבלי שהיה צריך לדון על זה, להצביע ולהחליט, לקחנו את השלטים שעוד נותרו לנו וירדנו בכעס לרחוב למטה, ביחד. גם אם לא נוכל עוד לשנות כלום, לפחות עשינו את זה ביחד.
צעדנו בפעם האחרונה וחסמנו את הצומת בפעם האחרונה והרגשנו שגם אחרי שנה וחצי בהן הוציאו לנו את הנשמה ולקחו מאיתנו כל כך הרבה, דקה לפני שלוקחים מאיתנו באופן סופי את מקום העבודה שהפך לבית – ישדבר אחד שאף אחד לא יוכל לקחת, את הביחד. סולידריות, ככה קראנו לזה כשניסינו להבין מה היה שם.
> רשיון להרוג: למה ירו 29 כדורים בגופם של בני הדודים קוואריק?
וזהו. מאבק מעריב נגמר והשותפים לדרך הלכו לכל מיני כיוונים. אני מצאתי בעצמי מאז הזדהות עם עוד מטרות ומאבקים שבחלקם אף הייתי פעילה, וחשבתי שכבר למדתי והפנמתי והבנתי עד הסוף מה זאת סולידריות. עד השבוע.
בימים אלה חלק מזמני מוקדש לעבודה במקום בו הצוות מורכב מיהודים וערבים, בהרכב כמעט מאוזן. שלשום (שני) בערב, בקשקושי הוואטסאפ בניסיון לתאם את הישיבה החשובה של היום למחרת, אחת מחברותיי הערביות שאלה מה עושים עם העניין של השביתה הכללית שעליה הוכרז במגזר הערבי.
בהתחלה חשבתי שזה דיון כמעט פרוצדורלי – אנחנו באים לעבודה או שלא. ואז התחלתי לשים לב שההרגשה הפיזית שלי משתנה. ניסיתי לקרוא ועפעפיי כבדו, ניסיתי לכתוב והידיים לא נשמעו לי, ניסיתי להתכונן לבוקר וגיליתי שאני לא יכולה. היה לי גוש ענק באזור הסרעפת, ובתוכו רק מחשבה אחת: איך אני יכולה ללכת לעבודה כשחברתי/עמיתתי שיושבת לידי נמצאת בכזה מקום? איך אני יכולה להתנהג כאילו הכל כרגיל כשאצלה העולם הגיע לנקודת רתיחה שכזאת עד שחייבים להשבית אותו ליום אחד? איך אני יכולה לשבור ככה שביתה?
אחרי כל כך הרבה פעמים בהם השתמשתי בביטוי הזה בשנתיים האחרונות, אחרי שקראתי הגדרות של סוציולוגים ושל אנשי מדע המדינה, והלכתי להפגנות של חברים למאבקים ונשאתי דגלים שלי ושל אחרים, פתאום הבנתי מה המשמעות. ככה, כמו הגוש המשתק הזה בסרעפת, ככה מרגישה סולידריות.
**
בסוף הדיון בעבודה החלטנו שניפגש כולנו בכל זאת, כי הישיבה הייתה חשובה מכדי לבטלה. במקום לעבוד דיברנו על סולידריות ועל ההתלבטות המשותפת שלנו. לחלק היו קצת דמעות ולאחרים רגע של גוש בגרון. אולי הפעם לא ממש שבתנו, אבל עשינו את זה ביחד.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן