newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קמפיין "חיי ערבים חשובים" יפה, אבל לא קשור למציאות כאן

קמפיין "חיי שחורים חשובים" כוון באמריקה נגד אלימות המשטרה נגד שחורים. הניסיון להעתיק אותו לכאן מתעלם מהאלימות הממסדית בישראל נגד פלסטינים ומכך שאין בישראל אתוס של שוויון. ובכל זאת, הכיוון חיובי

מאת:
הציוצים ברשת חשובים, המחאה בשטח חשובה יותר. מחאה נגד הפשע בחברה הערבית בלוד (צילום: שי קנדלר)

הציוצים ברשת חשובים, המחאה בשטח חשובה יותר. מחאה נגד הפשע בחברה הערבית בלוד (צילום: שי קנדלר)

אני חייבת להודות: קמפיין "חיי ערבים חשובים", arab lives matter או בערבית حياة العرب مهمة – הצליח לבלבל אותי. הסלוגן המושאל הזה מארצות הברית הגיע לכאן ביבוא חפוז, ונחת במקום הלא נכון בתודעה הציבורית בחברה הערבית והישראלית.

כאשר קמפיין #metoo הגיע למחוזותינו, ידעתי למה הכוונה. גברים מטרידים נשים, פוגעים בהן מינית, וצריך לדבר על התופעה ולעצור אותה, חד וחלק. גם קמפיין black lives mattter היה מובן לי מהרגע הראשון: להילחם נגד עליונותו של הגזע הלבן על השחור, ולהפסיק את האלימות המשטרתית כלפי אפרו אמריקאים.

מאז שקמה ב-2014, black lives matter, המוכרת בראשי התיבות שלה BLM, התפתחה והפכה לתנועה ששמה לה מטרה לסיים את כל סוגי הדיכוי, האפליה, הגזענות והשימוש בנשק נגד אזרחים בגלל הגזע, המוצא האתני או המין שלהם. מתוך האידיאולוגיה הזו, BLM מזדהה עם המאבק של העם הפלסטיני נגד הכיבוש ונגד הרג פלסטינים בידי הצבא, ולכן היא פועלת להפסקת העברת הכספים של משלמי המסים האמריקאים לחימושה של ישראל. העמדה הזו חיזקה את הקשר בין ארגוני שמאל בארה"ב ובין ארגונים פרו פלסטיניים, קשר שנמצא תחת מתקפה מתמדת מצד ארגוני ימין וארגונים ציוניים תומכי ישראל.

אין ספק שאני מתחברת לאמירה ש"חיי ערבים חשובים", קמפיין שהתחילה בה "יוזמות אברהם". חיי ערבים חשובים כל הזמן ובכל מקום. אבל אם אנחנו רוצים לתרגם את המושג האמריקאי זה לכאן, אנחנו צריכים להבין אותו לעומק. באמריקה הוא נולד מתוך תחושת הנרדפות והקיפוח של השחורים. הוא נולד מכך שאזרח שחור בלוס אנג'לס או בכל עיר אחרת באמריקה חש סכנה שהוא רואה מולו שוטרים ואנשי כוחות הביטחון.

בהקשר שלנו כאן, פירוש המושג "חיי ערבים חשובים" הוא שכל ערבי-פלסטיני מרגיש סכנה מכוחות הביטחון, בין אם הוא יושב בפתח ביתו בטייבה, או חי במזרח ירושלים או נעצר במחסום בגדה המערבית. שוטרי משמר הגבול  יכולים לפלוש למרחב הפרטי שלו וגם לירות בו מטווח אפס אם ירצו, בלי לחשוב פעמיים מה יהיו התוצאות. כך גם חיילים. אלאור אזריה הוא דוגמה לכך.

צעיר אוטיסט במזרח ירושלים מהווה מטרה מהלכת לשוטרים שמחפשים את היעד המרגש הבא. צעיר פלסטיני אזרח ישראל, שמתווכח עם מאבטחים בכניסה לתל השומר, יכול בקלות למצוא את עצמו מתבוסס בדמו אחרי שמאבטחת "ניטרלה" אותו. יעקוב אבו אלקיעאן מאום אל חיראן והצעיר ח׳יר חמדאן מכפר כנא נורו מאש שוטרים.

אז כן, חיי ערבים חשובים, ופלסטינים משלמים את המחיר הכי גבוה של האלימות המשטרית, בין אם הם חיים בשטחים הכבושים תחת שלטון צבאי שהאצבעות שלו מאד קלות, ובין אם הם אזרחים ערבי בישראל או פועלים פלסטינים או נערה מתוסכלת במחסום.

ססמה חשובה, אבל זקוקה לתרגום למציאות כאן. קמפיין "חיי ערבים חשובים" שיזם ארגון "יוזמות אברהם"

ססמה חשובה, אבל זקוקה לתרגום למציאות כאן. קמפיין "חיי ערבים חשובים" שיזם ארגון "יוזמות אברהם"

חיי ערבים חשובים זו סיסמה שצריך להזכיר למשטרת ישראל באוקטובר הקרוב, כשנזכור את 13 האזרחים הערבים שרצחה המשטרה במהלך מחאה לגיטימית של ציבור שלם באוקטובר 2000. אסור שחיי ערבים יהיו הפקר, אבל כדי להגיע לשוויון מלא בין ערך החיים של יהודים וערבים,  צריך להילחם יחד במכונת המיליטריזם הישראלית.

יותר מכך: הנשק שהורג אזרחים ערבים מגיע בחלקו הגדול ממחסני הנשק של הצבא עצמו. גלעד ארדן, בזמן שהיה השר לביטחון פנים, אמר ב-2016 כי "90 אחוז מהנשק הבלתי חוקי בצפון הארץ מגיע מצה"ל". כלומר האקדחים והרובים שרוצחים אותנו, הערבים, מגיעים מאותו גוף שמייצג את הדיכוי הכוחני שלנו כעם. האם אנחנו צריכים לבקש עכשיו הגנה ממערכת הביטחון הזו שתגן עלינו?

קמפיין "חיי ערבים חשובים" מכוון היום בעיקר כלפי אוזלת ידה של משטרת ישראל במיגור הפשיעה בחברה הערבית. הטענה היא שכשערבים רוצחים ערבים אחרים, למשטרה לא אכפת, למרות שלכאורה היא אמונה על ביטחון האזרחים כולם.

אבל טענה כזו מתעלמת לגמרי מההקשר ההיסטורי-פוליטי של הקונפליקט שאנחנו חיים בו וממעמדם של הערבים-הפלסטינים בישראל. משטרת ישראל נתפסת בעיני רבים מאוד בציבור הפלסטיני כזרוע המשלימה את פעולת כוחות משמר גבול, הצבא וכמובן השב״כ.

הארגונים האלה נבנו מהיסוד כדי לדכא את הפלסטינים בכל דרך אפשרית, ולכן הקריאה למשטרת ישראל לקחת אחריות, לעשות את עבודתה, ולהציל חיי האזרח הערבי לא מתיישבת עם ההצעות של המשטרה לגייס את השב״כ למערכה. איך נוכל להסכים לכניסת גוף, הפוגע בזכויות האדם הערבי, בחירותו ובחייו בשם ביטחון המדינה כבר שבעים שנה, ודווקא ממנו נבקש להגן עלינו?

התכנית הממשלתית למאבק בפשיעה הערבית סובלת מסתירה פנימית: איך ניתן לדרוש מהמשטרה להכות ביד ברזל בעבריינים הגדולים ובסוחרי הנשק בחברה הערבית, כאשר יש עדויות מתוך המשטרה שמצביעות על הקשר בין ארגוני הפשע לבין בכירי המשטרה והשב"כ, קשרים שנבנו במשך שנים כדי שהעבריינים האלה יספקו מידע מודיעיני על אזרחים ערבים שעלולים להיות מעורבים במאבק הלאומי, ועל פעילים פוליטיים וצעירים שנאבקים למען העם הפלסטיני. הרי בכירים במשטרה עצמה צוטטו כמי שאומרים שרוב הפשיעה ברחוב הערבי מגיעה מסייענים של השב"כ.

משטרת ישראל העלימה עין מעבריינים אלו במשך שנים רבות, והיום "טייקוני הפשע" האלה יצאו מכלל שליטה של המשטרה עצמה. המשטרה אינה מצוידת בכלים מותאמים למאבק בפשיעה מאורגנת על רקע פלילי, בניגוד לאלימות על רקע לאומי. כל נער בחברה הערבית יודע לדקלם את המשפט, שאם ארגון פלסטיני מתכנן פיגוע, ישראל היתה מגיעה אליו מייד. בריחת האסירים הביטחונים מכלא גלבוע, וההשקעה חסרת התקדים שהסתיימה במעצרם, מראה את היכולות של המשטרה כאשר היא באמת מכוונת מטרה וחדורת מוטיבציה.

עוד לא שינו דיסקט. השר לביטחון פנים עומר ברלב, ראש הממשלה נפתלי בנט ומפכ"ל המשטרה קובי שבתאי (צילום: רוני עופר / פלאש 90)

עוד לא שינו דיסקט. השר לביטחון פנים עומר ברלב, ראש הממשלה נפתלי בנט ומפכ"ל המשטרה קובי שבתאי (צילום: רוני עופר / פלאש 90)

כל הסימנים מעידים שמשטרת ישראל לא שינתה דיסקט בעניין הפשיעה הפלילית. ברמה ההצהרתית ברור שיבטיחו לנו טיפול בארגוני הפשיעה. אך בפועל, כל עוד לא תתחולל מהפכה של ממש במנגנוני הביטחון בישראל וכל עוד הם לא מתייחסים אל האזרחים הערבים כשווים, השינוי לא יגיע. רק ניתוק המשטרה הכחולה והאזרחית מהצבא ומהכיבוש יוכל ליצור מציאות אחרת, שבה המשטרה תתמקד באזרחים באשר הם.

וכאן אנחנו מגיעים לקושי השני ליישם את ססמת "חיי שחורים חשובים" בישראל. הססמה הזו הצליחה לקבל תהודה באמריקה, משום שיש שם הסכמה כללית שיש צורך לשאוף לכך שכל האזרחים יהיו שווים. זהו האתוס שכמעט כל האמריקאים מתחברים אליו וקשה להתווכח איתו. בחברה הישראלית אין קונצנזוס כזה לגבי שוויון בין יהודים וערבים. אין חזון משותף של מדינת כל האזרחים ושל דמוקרטיה אמיתית שווה לכולם.

אפשר היה לראות זאת בתגובות לססמה "חיי ערבים שווים". חלק ניכר מהתגובות ברשתות החברתיות לעגו לה. כשזהו המצב, לססמה כמו "חיי ערבים חשובים" לא יכולה להיות אותה עוצמה ותהודה כפי שהיתה לססמה "חיי שחורים חשובים" באמריקה.

אני לא טוענת שהססמה הזו מזיקה. אין שום רע בכך שיהודים יפיצו ברשתות החברתיות את האמירה ש"חיי ערבים חשובים". אני גם יכולה להבין מדוע הססמה הזו תפסה. בעוד היהודים היו עסוקים בחגי תשרי, הרוצחים הערבים לא יצאו לחופשה: שלושה נרצחים רק בסוף שבוע אחד.

המחאה ברשת עוזרת. אימהות שכולות התייצבו מול ביתו של השר לביטחון פנים עומר בר לב שבוע אחרי שבוע, אבל אחרי שההאשטאג "חיי ערבים חשובים" נפוץ ברשת, הוא נפגש לפגישה מתוקשרת עם נציגיהן. אבל מי שרוצה להבטיח ש"חיי ערבים חשובים" מוזמן להצטרף למחאה האמיתית, ולא למחאה הווירטואלית. למחאה המתמשכת ברחוב של אימהות שכולות, נשים וצעירים, שספק אם יש להם חשבון טוויטר. זו המחאה שצריך לרדת אתה לרחוב או לפחות לסקר אותה.

כך לדוגמה, מדי יום ראשון בערב, במשך ארבעה שבועות רצופים, הפגינו פעילים ופעילות בלוד מול תחנת המשטרה נגד רצח אזרחים ערבים. המארגנים הציבו מחאת בובות בפארק ציבורי נגד הרצח ונקנסו על שילוט לא חוקי. באחת המחאות נעצרו חמישה ילדים בני 11 בטענה להפרות סדר, והמשטרה ניהלה מסע ההפחדה נגד המחאה.

ולמצייצים ברשת אני אומרת: מי שרוצה באמת ובתמים להעתיק את הססמה "חיי שחורים חשובים" למציאות כאן, צריך קודם כל להזדהות עם המאבק של העם הפלסטיני לשוויון וחופש מול המיליטריזם של המשטר הישראלי, כפי שמנהיגי תנועת BLM דרשו ביטחון לשחורים מפני אלימות כוחות הביטחון באמריקה. רק מכאן יגיע השינוי האמיתי, וחיי הפלסטינים באשר הם אכן יהיו חשובים בעיני החברה הישראלית כולה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf