קיצור שבוע העבודה יכול לענות על אבטלת הקורונה ומשבר האקלים כאחד

משבר הקורונה מוביל לקריאות מחודשות לקצר את שבוע העבודה. זה פמיניסטי יותר, יעיל יותר וידידותי יותר לסביבה. אבל על רקע היסטוריה ארוכה של מאבקים, לא ברור אם השעה כבר בשלה לסוף שבוע של שלושה ימים. האלוהים, כתמיד, נמצא בפרטים הקטנים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

המשבר הכלכלי בעקבות מגיפת הקורונה החזיר לקדמת הבמה בשורה של מדינות את האפשרות של שבוע עבודה מקוצר, בן ארבעה ימים. שוב, מה שנחשב לא מזמן אוטופי נראה פתאום פשוט פרגמטי.

כבר במאי המליצה ראש ממשלת ניו זילנד, ג'סינדה ארדרן, למעסיקים לקצר את שבוע העבודה במדינה, או יותר נכון להאריך את סוף השבוע – על מנת לתת לעובדים יותר זמן לטייל ובכך להנשים את תעשיית התיירות הנחנקת.

בבריטניה התפרסם באוגוסט דו"ח של מרכז המחקר השמאלי "אוטונומיה", שממליץ על קיצור שבוע העבודה במגזר הציבורי כדי למנוע אבטלה המונית. ההגיון היה שאם העובדים הנוכחיים יעבדו פחות, אפשר יהיה להעסיק עובדים נוספים בעבודה הנותרת.

אם שעות העבודה יקוצרו באופן גורף, כל המבוגרים העובדים יהיו פנויים יותר לקחת נתח שווה מעבודת הטיפול הביתית. נשים במפעל (יוסי זליגר / פלאש 90)

אם שעות העבודה יקוצרו באופן גורף, כל המבוגרים העובדים יהיו פנויים יותר לקחת נתח שווה מעבודת הטיפול הביתית. נשים במפעל (יוסי זליגר / פלאש 90)

כאן בגרמניה, גם באוגוסט, עלו כמעט בו זמנית שתי יוזמות שונות לקיצור שבוע העבודה. אחת מהן היתה יוזמה של איגוד העובדים הגדול ביותר במדינה, אִי-גֶה מטאל (IG Metall), שהציע לאפשר לחברות לקצר את שבוע העבודה שלהן, בכפוף להסכמת ועד העובדים.

מטרת ההצעה למנוע פיטורין המוניים כאשר היקף העבודה מצטמצם, בין אם בגלל שפל הקורונה, או בגלל מגמות ארוכות טווח של אוטומציה בתהליכי עבודה והאטת הצמיחה. ההצעה מתייחסת רק לתחומים בהם העובדים מאוגדים תחת אי-גה מטאל – בעיקר תעשיות המתכות, הרכב, והאלקטרוניקה.

ראשת מפלגת די לינקה ("השמאל"), חשפה הצעה מרחיקת לכת עוד יותר. קטיה קיפינג (Kipping), יו"ר שותפה במפלגה הסוציאליסטית-דמוקרטית, פירסמה יחד עם כמה עמיתים נייר מדיניות העוסק בדיגיטציה של המשק. במסמך מוזכר בקצרה מעבר גורף לשבוע עבודה מלא של 30 שעות, על מנת לאפשר ליותר עובדים ליהנות מפירות האוטומציה – במקום שמספר מצומצם יעבוד הרבה בעוד האבטלה גוברת.

הצעתה של קיפינג מכה גלים, ואף נורברט ולטר-בוריאנס (Walter-Borjans), ראש מפלגת המרכז-שמאל השוקעת ספ"ד, הביע תמיכה בהצעה.

מפמיניזם ועד איכות הסביבה

על רקע השפל ההיסטורי שעוברת כלכלת העולם, נראה שהתנאים בשלים במיוחד להצעה לקצר את שבוע העבודה. יש לכך גם תקדימים היסטוריים – בעת השפל הגדול בארה"ב לפני 90 שנה, בעלי עסקים גדולים כמו משפחת קלוגס (כן, מהקורנפלקס) יישמו שבוע עבודה מקוצר על מנת להימנע מפיטורים המוניים.

האמת היא שהסיבות לקיצור שבוע העבודה (קש"ע) כבר הלכו והצטברו עוד הרבה לפני שהגיעה הקורונה.

donate

אחת המגמות החברתיות החשובות שמעלות את הצורך בקש"ע היא דווקא שחרור הנשים ושילובן בשוק העבודה: אם עד אמצע המאה ה-20, בכל משפחה הטרוסקסואלית טיפוסית היה אדם מבוגר שכל זמנו (זמנה) היה פנוי לטיפול בילדים ובמשק הבית, כיום נהוג ששני המבוגרים במשפחה כזו עובדים במשרה מלאה או קרוב לכך, והשעות הפנויות לטיפול בבית ובמשפחה פחותות בהרבה.

תוצאה אחת היא תופעת "המשמרת השנייה" – עדיין מצופה מנשים לנהל את משק הבית ולטפל במירב המטלות, גם אם הן עובדות תמורת שכר (נמוך יחסית לזה של גברים) חלק גדול מהיום. תוצאה נוספת היא שנשים רבות שיש להן ילדים עובדות פחות ממשרה מלאה כדי להותיר די זמן לטיפול בהם – וכיוון שזה נחשב תפקידה של האשה אך לא של הגבר, מעסיקים מצפים מגברים לעבוד שעות ארוכות יותר.

אילו שעות העבודה יקוצרו באופן גורף, כל המבוגרים העובדים יהיו פנויים יותר לקחת נתח שווה מעבודת הטיפול הביתית, ויהיה קל יותר להתקדם מעבר לחלוקת התפקידים המגדרית הנושנה.

בשנים האחרונות, נוסף גם היבט אקלימי-סביבתי דחוף לקריאות לקש"ע: מדובר באחד הצעדים הכי קלים ומהירים ליישום בשביל לצמצם השפעות על האקלים והסביבה. מחקרים מראים כבר מזה שנים שקיצור שבוע העבודה מוביל לירידה חדה בטביעת הרגל האקולוגית. לפי מחקר אחד, הפחתת שעות העבודה ב- 25% יכולה להוביל לירידה של 36% בטביעת הרגל הפחמנית – "החזר" יוצא מן הכלל עבור ה"השקעה".

הסיבה העיקרית להשפעה הדרמטית של קש"ע על מאזן הפחמן היא תחבורה: נסיעות לעבודה ובחזרה הן עיקר הנסיעות בכבישים, ומעבר מחמישה ימי עבודה לארבעה מוריד חמישית מהנסיעות האלו. עוד גורם משמעותי הוא תפעול מקומות ומכשירי העבודה – פחות שעות עבודה משמעותן פחות עלויות חימום או קירור, פחות אנרגיה למחשבים ולמכונות, ופחות נקיון ובלאי במקומות העבודה.

בנוסף, אורח חיים עם יותר זמן פנוי הוא לרוב אורח חיים פחות הרסני סביבתית. הרבה פעמים אנחנו עושים את הדברים הכי מזיקים סביבתית רק כדי לחסוך זמן בשבוע העבודה העמוס – החזקת רכב פרטי במקום שימוש בתחבורה ציבורית, קניית מוצרים באריזות פלסטיק חד פעמיות ושימוש בכלים חד פעמיים, או הזמנת משלוח של אוכל מוכן. כאשר יש לנו יותר זמן פנוי, אנחנו עושים דברים כאלה פחות.

קיצור שבוע העבודה מעלה את הפריון

יותר ויותר מעסיקים כיום בוחרים מרצונם בשבוע עבודה מקוצר, או לפחות בוחנים את האפשרות. יש אפילו כאלו שמקדמים אותה ציבורית. סיבה אחת היא החיסכון בעלויות התפעול, אבל הסיבה העיקרית היא אחרת: קיצור שבוע העבודה מוביל לעלייה בפריון העבודה, כלומר בתפוקה של העובדים.

כאשר מיקרוסופט ערכה ניסוי בקיצור שבוע העבודה בשלוחה היפנית שלה, היא מצאה שקיצור שבוע העבודה ביום אחד, כלומר 20%, הוביל לעלייה של לא פחות מ-40% בפריון. עוד החזר מדהים על ה"השקעה".

עובדים שעובדים פחות ימים מספיקים יותר בימים בהם הם עובדים. כל מי שעובד לפרנסתו יכול להבין את זה: כשיש יותר זמן לנוח ולהתרענן, אנחנו ניגשים לעבודה יותר ממוקדים ואנרגטיים, ועובדים מדויק יותר ועם פחות הסחות דעת.

נסיעות לעבודה ובחזרה הן עיקר הנסיעות בכבישים, ומעבר מחמישה ימי עבודה לארבעה מוריד חמישית מהנסיעות האלו. (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

נסיעות לעבודה ובחזרה הן עיקר הנסיעות בכבישים, ומעבר מחמישה ימי עבודה לארבעה מוריד חמישית מהנסיעות האלו. (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

בראייה היסטורית, אם כעת מקצרים את שבוע העבודה כדי להעלות את הפריון, בעבר העלייה בפריון היא שהובילה לקיצור שבוע העבודה. השכלול הגובר והולך של הכלכלה והטכנולוגיה – קודם עם ריכוזם של העובדים במפעלים גדולים, אז עם שילובן של מכונות ושיפורן המתמשך, ולבסוף עם מיחשוב ואוטומציה – מוביל לירידה מתמשכת בכמות העבודה הנדרשת בשביל לקיים ואף לפנק את אוכלוסיית העולם.

מאבק מתמשך ואף עקוב מדם

ההיסטוריה של שבוע העבודה איננה סיפור שכולו מעסיקים הבוחרים לקצר את שבוע העבודה עוד ועוד כי פשוט צריך פחות ופחות, או כי עובדים שמחים עובדים טוב יותר. ההיסטוריה של שבוע העבודה היא ברובה דווקא סיפור של מאבק מתמשך, אפילו עקוב מדם.

המאבק סביב שעות העבודה הוא השורש ההיסטורי של תנועות העובדים המודרניות והשמאל כפי שאנו מכירים אותו. הסמל האוניברסלי ביותר של תנועות העובדים, ה-1 במאי, נוסד למשל בעקבות אירועי כיכר היימרקט בשיקגו ב-1886, שבהם ובעקבותיהם נהרגו פועלים ופעילים במאבק על יום העבודה בן 8 השעות.

עוד קודם לכן, הגות השמאל הרדיקלי הקדישה תשומת לב רבה לנושא. חלקים נרחבים מיצירתו הגדולה של קרל מרקס, "הקפיטל" (כרך א'), מוקדשים להיסטוריה, לכלכלה, ולפוליטיקה של שעות העבודה. בניתוחו, מרקס מתעמק במאבק על שעות העבודה בבריטניה.

המצב שמרקס תיעד במקום שבו שלא היו הגבלות חוקיות בעניין נותן לנו הצצה לעולם שבו רק השוק קבע את תנאי התעסוקה. תחת התחרות החופשית וקדחת התיעוש, פועלים בריטיים בתחומים רבים נאלצו לעבוד 16 או אף 18 שעות ביממה על מנת להרוויח את לחמם. לא לכולם ניתן אפילו יום מנוחה אחד מלא.

הגנות על בטיחות ובריאות העובדים היו נדירות ולא תמיד נאכפו, ואובדן גפיים לתאונות עבודה לא היו מחזה נדיר, שלא לדבר על נזקי הבריאות של אוויר מזוהם. ילדים, אפילו בני 4 או 5, "זכו" גם הם לעבוד בתנאים אלו.

המחוקקים של אותה התקופה, שלא נודעו בחיבה יתרה לעובדים הפשוטים, נאלצו לבסוף להתערב, ולו כדי להשקיט את התקוממויות הפועלים. כפי שהפועלים גילו, בעוד כל פועל לבדו יכל לבחור רק בין חרפת רעב לבין עבודה בתנאים מסכני-חיים – כאשר העובדים במפעלים שלמים סירבו להמשיך, בעלי המפעלים וחבריהם בבית המחוקקים נאלצו להתחיל להקשיב.

במשך תקופת חייו של מרקס (1818-1883), שעות העבודה הסטנדרטיות בתעשיות העיקריות של בריטניה הוגבלו בחוק קודם לכ-12 שעות ולבסוף ל-10 שעות ביממה.

לשיטתו, שורש הסכסוך סביב יום העבודה נעוץ בכך שאמנם העובד צריך ממעסיקו רק שכר צנוע כדי להתקיים – אך כל רווחיו של המעסיק תלויים בזמן העבודה שעובדיו מספקים.

בעוד הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת לעובד להצדיק תוך שעות מעטות את השכר לו הוא זקוק, המעסיק צריך שהוא יעבוד מעבר לכך כדי שהעסק יהיה רווחי – וכמה שהוא יעבוד יותר, המעסיק ירוויח יותר. התחרות בין מעסיקים כופה עליהם למקסם רווחים: מעסיק שלא יוותר יכול להפסיד בסוף את הכל. אין להם הרבה ברירה בעניין.

לכן (בהפשטה), למעסיקים יש אינטרס מיידי להאריך ככל האפשר את יום העבודה. וכתוצאה מכך, אף שהשתכללות הייצור במסגרת התחרות הקפיטליסטית מאפשרת לקצר עוד ועוד את שעות העבודה שנחוצות עבור העובדים, בפועל שעות העבודה הלכו והתארכו עד לגבול העליון של מה שהגוף האנושי מסוגל לשאת – ולעתים קצת מעבר לכך.

אין פלא, אם כן, כי מול הניסיונות להגביל את שעות העבודה, מעסיקים במאה ה-19 התנגדו בכל פעם מחדש לקיצור יום העבודה; הם ותומכיהם טענו בכל פעם מחדש שקיצור יום העבודה יוביל לשקיעתה של האימפריה הבריטית, לא פחות.

אך בכל פעם שהמחוקקים הצליחו בכל זאת לקצר את יום העבודה בתחום נוסף – כאילו בנס, גילו המעסיקים שהם מצליחים ב-10 שעות להפיק יותר תוצר ממה שהיו מפיקים בעבר במשך 12 שעות. כפי שמיקרוסופט גילתה מחדש 150 שנה מאוחר יותר, הפחתת שעות העבודה משמעותה עובדים שמחים ורעננים יותר המסוגלים לעבוד טוב יותר – וגם גורמת למקום העבודה למצוא דרכים חדשות להתייעל.

האפשרות של ימי עבודה קצרים היתה מאז ועד היום אחת ההבטחות המרכזיות של תנועות שמאל. קצת אחרי מרקס, ב-1892, פיוטר קרופוטקין, ממייסדי האנרכיזם, חישב בספרו "כיבוש הלחם" כמה יצטרך לעבוד כל אדם בפריז וסביבותיה אם העיר תעבור לשלטון עצמי של העובדים, והסיק כי לא ידרש יום עבודה של יותר מארבע או חמש שעות.

אחד במאי למען העלאת שכר מינימום (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הסמל האוניברסלי ביותר של תנועות העובדים נוסד בעקבות המאבק לקיצור יום העבודה ל-8 שעות. צעדת אחד במאי למען העלאת שכר מינימום (אורן זיו / אקטיבסטילס)

גם האגף הלא-מהפכני של השמאל באירופה, הסוציאל-דמוקרטיה, שאף תמיד לקיצור שבוע העבודה תוך שימור השכר. עד שנות ה-90, קיצור שבוע העבודה עדיין עמד על הפרק עבור הסוציאל-דמוקרטים ואיגודי העובדים בגרמניה וצרפת.

באמצע בשנות ה-90 הונהג בצרפת שבוע עבודה רשמי של 35 שעות. אי-גה מטאל, אותו איגוד גרמני גדול המציע כיום שוב קש"ע, הוריד החל מ-1995 – לאחר מאבק ארוך שנים – את שבוע העבודה בתעשיית המתכת ל-35 שעות.

שבוע עבודה של 15 שעות

את אותן מגמות רחבות עליהן הצביעו סוציאליסטים זיהו כמובן גם מגיני הקפיטליזם. ב-1930 חזה ג'ון מיינרד קיינס – הכלכלן הבריטי שהגותו עיצבה את המדיניות הציבורית בכל העולם המערבי מהשפל הגדול ועד שנות ה-70 – שעד סוף המאה יספיק שבוע עבודה של 15 שעות בלבד.

נסלח לקיינס שלא הצליח לחזות שלאחר שיתייעל הייצור, יקחו את מקומו בחיי העבודה כל מיני שירותי נוחות ומותרות, ואפילו שלל משרות בולשיט שלא מייצרות אפילו חוויה.

קטונתי, אך אעז לשער כי העובדה שברוב המדינות דעכה הדרישה לקיצור שבוע העבודה אינה מקרית, והיא קשורה גם לסופו של העידן שבו הגותו של קיינס הנחתה את מעצבי המדיניות. החל מסוף שנות ה-70 החלה הרי להשתרש במקום הקיינסיאניזם התפישה הניאו-ליברלית, המקדשת את "השוק החופשי" – שכבר ראינו איזה מן יום עבודה הוא אוהב – ומובילה לנסיגה בכוחם של העובדים ברחבי העולם המפותח. עד אמצע שנות ה-90, הניאו-ליברליזם הפך לעמדה ההגמונית ברחבי העולם.

כפי שהראה דייוויד הארווי בספרו "היסטוריה קצרה של הניאו-ליברליזם", חוט השני של האידיאולוגיה הזאת אינו איזה אידיאל מופשט או מדיניות כזו או אחרת – אלא תכלית בסיסית של חזרה לעליונות של בעלי ההון מול העבודה המאורגנת, אחרי שהיה לאורך המלחמה הקרה סוג של תיקו מתמשך במלחמת המעמדות במדינות המערב.

כפי שמרקס הראה בזמנו, שבוע העבודה הוא סלע מחלוקת טבעי בין העובדים והמעסיקים כיוון שהאחרונים מרוויחים רק משעות העבודה של הראשונים. אם העידן הניאו-ליברלי מהווה חזרה לעליונות ההון, אין פלא שבעידן זה שבוע העבודה הפסיק להתקצר והצעות לקיצורו הפכו מדרישה קונקרטית ומיידית לרעיון הזוי ואוטופי.

אך לאורך ההיסטוריה אנו עדים כיצד משברים מערכתיים יכולים להפוך את הבלתי-אפשרי למובן מאליו. עדיין ייתכן, אם כי ממש לא בטוח, שהקורונה מסמנת את סוף ההגמוניה הניאו-ליברלית.

ניתן בהחלט להעלות על הדעת שאחרי עשורים בהם שבוע העבודה הפסיק להתקצר ואפילו החל להתארך, הקורונה תוביל לשבוע עבודה בן ארבעה ימים. האפשרות הזאת מציאותית במיוחד במדינות כמו גרמניה, שבהן לעבודה המאורגנת עדיין יש כוח לא מועט.

הפרטים הקטנים

אבל גם אם הרעיון האוטופי לכאורה יתחיל להתממש, הרבה יכול להשתבש ברמת הפרטים הקטנים. ההצעה של אי-גה מטאל, למשל, לא רק מוגבלת לכמה תעשיות, אלא מכוונת לקש"ע זמני ונקודתי ברמת העסק – לא שינוי גורף ותמידי.

אפילו ההצעה הגורפת יותר של קיפינג ממפלגת השמאל לא בהכרח תהיה בשורה עבור העובדים – קיצור שבוע העבודה במונחים שעתיים בלבד אמנם יתן לעובדים יותר שעות פנאי, אבל יכול גם לחזק את מגמת הגמשת כוח העבודה. ייתכן שמעסיקים יצפו מהעובדים לפזר את 30 השעות שלהם לאורך השבוע לפי צורכי העסק, כאשר העובד לא נמצא בעמדת מיקוח טובה להתנגד לכך.

חוץ מזה, לא בכל תחום אפשר או רצוי להתייעל או לצמצם את כמות העבודה הכוללת. תחום הרפואה הוא דוגמה בולטת, ובעת מגיפה עולמית, גם דחופה; לאחים, רופאות, ושאר עובדי הרפואה מגיעות עוד שעות מנוחה כמובן, וגם איכות הטיפול תשתפר כתוצאה מכך, אבל כאשר חסרים תקנים מלכתחילה, קיצור שעות העבודה ידרוש הרחבה עוד יותר גדולה של כוח העבודה. יש להכשיר ולקלוט עובדים מובטלים בתחומים כאלה, בעוד תחומים אחרים מתייעלים כדי לשמר כמה שיותר מעובדיהם.

למרות הפוטנציאל הרב של קיצור שבוע העבודה למיגור משבר האקלים, כמובן שלא די בכך. אם נאריך את סוף השבוע והוא ישמש אנשים בעיקר לנסיעות ארוכות בכלי רכב פרטיים, לטיסות תכופות יותר, או לישיבה ממושכת במזגן המופעל באמצעות פחם, האפקט האקלימי של קיצור שבוע העבודה יוותר זניח למדי.

לכן אמנם כדאי גם מטעמי אקלים להתקדם לשבוע עבודה מקוצר, אבל עדיין נדרשת תחבורה ציבורית מורחבת שתהפוך את הנסיעות לעבודה ולפנאי לידידותיות לסביבה, עדיין נדרש סוף לניצול התעשייתי של בעלי חיים, עדיין צריך לשתול טריליון עצים כדי להוציא פחמן מהאוויר, ומעל לכל עדיין נדרש בדחיפות מעבר לאנרגיות מתחדשות שיהפכו את העבודה הנותרת ואת הפנאי הנוסף, את התחבורה הציבורית ואת הבישול הביתי, את המיזוג ואת החימום – לנייטרליים אקלימית.

הצורך המערכתי שנוצר לקצר את שעות העבודה כדי למנוע אבטלה המונית הוא פתח לשינוי שיכול להיות משמעותי מאוד. הן עבור העובדים והן עבור המעסיקים, יש המון סיבות מעולות לעשות את השינוי הזה. נותר רק להתארגן ולעמוד על כך שזה יקרה בשילוב עם השינויים האחרים שנדרשים.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
זריית חול בעיניים. שר האוצר ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

זריית חול בעיניים. שר האוצר ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

שלא יעבדו עלינו: גם בסוף השנה חיוני לחוקק תקציב

שר האוצר טוען כי כיוון שתקציב המדינה כבר עבר בממשלה, אין צורך להעביר תקציב בחקיקה. אך התנהלות כזו לא רק מוחקת סעיפים חשובים שאינם בבסיס התקציב, היא מרוקנת בפועל את הכנסת מתפקידה כמחוקקת וגם כמפקחת על הממשלה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf