מיחזור זה בלוף ופלסטיק זה רעל
מיחזור אשפה מוצג במדינות מפותחות כחובה של אזרחים כדי להגן על הסביבה. בפועל האשפה הממוחזרת במערב מוצאת את דרכה לעולם השלישי. השוק החופשי לא יכול לעצור את הררי האשפה. בשביל זה צריך התערבות שתעצור ייצור של אריזות לא מתכלות
אני גר בגרמניה, המדינה המובילה בעולם במיחזור האשפה שלה. הסדר והניקיון במרחב הציבורי הם גאווה לאומית, ערך בסיסי שעליו מסכימים הגרמנים מימין ומשמאל, בעיר ובכפר. האשפה כאן מחולקת לרוב לארבעה פחים, כאשר אחד מהם מיועד לקומפוסט ושניים למיחזור. רק מעט מהאשפה היומיומית שלי מגיעה לפח הרביעי, וזה ישמש כחומר בעירה לייצור אנרגיה או לחימום חומרי גלם בתעשיות כבדות.
המשמעת העצמית והחברתית גבוהה כל כך שהיא מעוררת חוסר נוחות. מי שלא מקפיד על חלוקת הפסולת שלו, או חלילה משליך אשפה לא במקום, צפוי לזכות במבטים נוזפים, אם לא הערות. כך, אף שבשכונה שלי כמעט אין פחי אשפה עירוניים על המדרכות, אני לא רואה הרבה אשפה מוטלת בצד הדרך או מפוזרת בשטחים הירוקים. אנשים פשוט לוקחים את האשפה שלהם אתם, וזורקים אותה לפח המתאים כשהם מגיעים ליעדם.
מנקודת מבט ישראלית, קשה שלא להתפעל מהניקיון האירופאי. בינתיים, בצד השני של העולם, מדינות עניות בדרום-מזרח אסיה מוצפות באשפה. כפריים במלזיה ואינדונזיה עשויים למצוא סמוך לביתם מטמנות אשפה עצומות ומצחינות, ולסבול מריח חריף של אשפה נשרפת באוויר שלהם או ממים עכורים ומזוהמים בנחלים הסמוכים.
ההבדל הוא שמים וארץ, ולא נדיר להיתקל באנשים מגרמניה ומדינות דומות שמתנשאים על מדינות כמו אינדונזיה ומאשימים אותן בהרס הסביבה.
אולם למעשה, האידיליה האירופית והרי האשפה בדרום-מזרח אסיה הם שני צדדים של אותה מטבע – ובשנתיים האחרונות, השיטה שמאפשרת את החלוקה הזו בין נקי למלוכלך, בין מגיני הסביבה למחרביה, נחשפת במערומיה.
משבר האשפה הגדול
עולם המיחזור נמצא במשבר, והמשבר הזה התחיל באופן פתאומי למדי בסוף 2017, כאשר סין הכריזה על מדיניות בשם "חרב לאומית" המטילה מגבלות נוקשות על האשפה שמותר להכניס לשטחה. עד לאותה נקודה, סין קנתה מיליוני טונות של אשפה מהמדינות המפותחות כל שנה – והתמלאה במטמנות, במפעלי מיחזור, ובזיהום. ואז החליטה הממשלה לשנות כיוון, למען בריאות תושביה והגנה על הסביבה הטבעית.
המדיניות הסינית החדשה כה נוקשה, שבתעשיית המיחזור מתייחסים אליה בתור איסור גורף. בגרמניה למשל, כמות הפלסטיק המשומש המיוצא לסין ירדה ב-95%.
תעשיית המיחזור מתבססת על הגיון כלכלי די פשוט: גם כשסיימנו להשתמש בבקבוק, בצלחת חד פעמית, בארגז קרטון, או בנייר כסף (רדיד אלומיניום), עדיין יש בפסולת הזאת ערך. פלסטיק ומתכות ניתן להפריד, לנקות, להמיס, ולהשמיש מחדש בייצור. מקרטון ונייר משומשים ניתן להפיק בקלות קרטון ונייר חדשים. ובסוף, את כל מה שלא ניתן להשמיש מחדש אפשר לפחות לשרוף בשביל חום או אנרגיה.
כיוון שבעשורים האחרונים חלק עצום מהייצור בעולם עבר לסין, יש בסין ביקוש גבוה מאוד לחומרי גלם מכל הסוגים. השכר בסין נמוך, כך שיש המוני עובדים שיהיו מוכנים לבלות את ימיהם עמוק בתוך האשפה בעבור פרוטות. ההגנות הסביבתיות מפגרות הרחק מאחורי אלה של מדינות מפותחות יותר, כך שיש פחות מגבלות שהיו מסבכות ומייקרות את העסק במדינות אירופה וצפון אמריקה.
נוסף על הכל, סין שולחת ספינות משא עמוסות כל־טוב לכל רחבי העולם, ואין כמות דומה של סחורות חדשות להביא חזרה לסין במסע חזור. אשפה למיחזור החלה לתפוס טרמפ על ספינות המשא הריקות, וכיוון שהן עושות את הדרך חזרה גם ככה, עלויות השינוע עבורן אפסיות.
מעצמת המיחזור ומעצמות הזבל
כך צמחה תעשיית המיחזור בסין באופן מטאורי מאז אמצע שנות ה-90, ומתוכה עלו לא מעט מיליארדרים – כולל האשה המיליארדרית הראשונה במדינה, ז'אנג יין.
לפני שהוכרזה "החרב הלאומית" סין לקחה אליה כחצי מהפלסטיק, הנייר, והקרטון המשומשים מכל רחבי העולם. אך לצד שיקולי הגנת הסביבה ובריאות הציבור, הממשלה הסינית הסיקה שהמעמד הבינוני הצומח שלה מייצר כבר מספיק אשפה מקומית בשביל צרכיה של הכלכלה הסינית, ולצד ההגבלות הקימה מתקני מיחזור מודרניים ואיכותיים שידאגו למצות את הערך באשפה הזאת מבלי להרעיל את השכנים, את האוויר, את המים, ואת האדמה. במקום לייבא אשפה למיחזור, התעשייה הסינית עברה לייבא חומרי גלם שמוחזרו בארצות אחרות, בלי הזיהום הנלווה.
ההחלטה הובילה לאפקט דומינו עולמי, במיוחד באזור דרום-מזרח אסיה ובמדינות המפותחות.
קבוצת 7 המדינות המפותחות המובילות, ה- G7 – ארה"ב, יפן, גרמניה, צרפת, בריטניה, קנדה, ואיטליה – מייצגות רק כ-10% מאוכלוסיית העולם, אך אחראיות לבדן ליותר ממחצית האשפה המוצקה. מעצמות הזבל הללו, שהתרגלו לייצא את כמויות האשפה יוצאות הדופן שלהן לסין, נאלצו פתאום לחפש קונים חדשים.
הקונים שנמצאו התרכזו בעיקר במדינות עניות יותר בסביבותיה של סין: אינדונזיה, מלזיה, ויאטנם, הודו, פהיליפינים ותאילנד. חלק מהאשפה של ארה"ב החלה להגיע אף לתורכיה ולסנגל. אך כל אלה גם יחד לא הצליחו ולא מצליחות להשתלט על זרם האשפה העצום שהגיע בעבר לסין, והאשפה נותרת לא פעם במעצמה שבה היא הושלכה לפח.
המדינות שהוצפו ב- 2018 באשפה החלו אחת אחרי השנייה להגביר את האכיפה ולהטיל הגבלות חדשות משלהן על יבוא אשפה, כמו למשל תאילנד, מלזיה, ואינדונזיה בתחילת 2019.
בינתיים המדינות המפותחות, שהתרגלו במשך עשרות שנים להגדיל ולהגדיל את נפח האשפה שלהן ולתת לסין להתמודד אתה, לא ערוכות לטפל בה באופן מקומי, ומוצאות עצמן מטמינות אשפה שכבר הופרדה למיחזור, מקימות מתקני מיחזור חדשים במלוא המרץ, ואפילו שוקלות דרכים לייצר פחות אשפה מלכתחילה.
בין היתר, התקבל ביוזמת נורבגיה עדכון להסכם הבינלאומי אודות הסחר הבינלאומי בפסולת, כך שהחל מ-2021 יהיה מותר לסחור בפלסטיק משומש רק כאשר הוא נקי, ממוין, ובר מיחזור. האיחוד האירופי הגדיל לעשות וקבע כי במדינות החברות, אסור יהיה לייצא למדינות מתפתחות כל פלסטיק שאינו מיועד למיחזור או קל למיחזור.
מיחזור דרך המשרפה?
אין להמעיט בחשיבותו של הכלל האירופי החדש, שכן הוא נוגע עמוק באופן שבו מתנהל המיחזור במדינות המפותחות: פסולת שמיוצאת למיחזור נספרת כבר בסטטיסטיקה כאילו עברה מיחזור בפועל, אך לא מתקיים במדינות המוצא שום פיקוח על המתרחש אתה אחרי שהיא מגיעה למדינת היעד. נתח נכבד מהאשפה שגרמניה "ממחזרת" מגיע תוך שבועות ספורים לאתרי הטמנה פיראטיים בדרום-מזרח אסיה, ומשם אף אל תוך הים.
הרבה מהאשפה שנמכרת למיחזור גם פשוט מובערת, במקרה הטוב כדי להפיק אנרגיה או חום – כפי שהיה קורה אם אותו הפלסטיק היה נוחת בפח הכללי בגרמניה – אבל לא פעם בשריפה פיראטית בשטח פתוח, שמרעילה את האוויר, האדמה, והמים, ופולטת גזי חממה שתורמים לשינוי האקלים.
הסיבות לכך מגוונות. חלק מהאשפה, גם מגרמניה הנקייה והמוקפדת, נמכר במרמה למדינות כמו אינדונזיה על תקן פסולת נקייה למיחזור כשהיא למעשה מזוהמת ורעילה. במסגרת הגברת הפיקוח, אינדונזיה, הפיליפינים, ומלזיה החלו אף לשלוח אשפה כזאת בחזרה.
אבל סיבה נפוצה יותר לאי-מיחזור נעוצה בהרכב האשפה: חלק עצום מהאריזות שבהן אנו משתמשים מורכב מחומרים מרובים, שקשה להפריד ביניהם – בין אם מדובר בקרטון מצופה פלסטיק, או אריזת פלסטיק המורכבת מ-20 סוגי פלסטיק שונים, שביניהם לא תמיד ניתן להפריד, וכשניתן, לא תמיד משתלם.
אוויר הרים צלול כפלסטיק
הפלסטיק עומד במרכז הדיון הבינלאומי על הטיפול באשפה מוצקה, לא רק בגלל הקשיים שהוא מציב בפני המיחזור, אלא גם כי בניגוד למוצרי נייר, קרטון, מתכות, וזכוכית, הוא בלתי מתכלה, וכאשר הוא מגיע לטבע הוא רק מתפרק לאורך זמן לחלקיקי פלסטיק קטנים יותר, שמתפזרים הלאה ומגיעים ממש לכל מקום בעולם.
ידוע מזמן שחלקיקי "מיקרו-פלסטיק" כאלה נמצאים בגופם של דגים וחיות ים אחרות – וכיוון שבני אדם אוכלים אותם, גם בגופם של בני האדם. לאחרונה מתגלה עד כמה המיקרו-פלסטיק מגיע לכל מקום – אפילו באוויר הצח שמעל להרי הפירנאים בצרפת, הרחק מהערים, נמצאו חלקיקים.
השם "פלסטיק" מתייחס למעשה לשורה ארוכה של חומרים ותרכובות, והרבה מהחומרים האלה יכולים להכיל שורת תוספים – למשל בשביל לתת להם צבע מסוים – שעל רבים מהם אין כל פיקוח, וחלקם רעילים. תרכובות כאלה עשויות להשתחרר מתוך הפלסטיק הרבה אחרי שהוא נזרק לפח – בין אם בחיק הטבע, במהלך המיחזור, או אף מתוך המוצר החדש שמיוצר מהפלסטיק הממוחזר.
אולי גרוע מכל, כמעט כל הפלסטיק מופק מנפט, פחם וגז, ואחראי במהלך מחזור חייו לכמות נכבדת של פליטות גזי חממה, התורמים לשינוי האקלים העולמי. דו"ח מחודש מאי האחרון מצא שהפליטות הצפויות מפלסטיק עד 2050 יְכַלוּ מעל 10% מכלל "תקציב הפחמן" הנותר – כמות פליטת גזי החממה שניתן עוד לפלוט ברחבי העולם מבלי לעבור את גבול ההתחממות של 1.5 מעלות מעל הנורמה הטרום-תעשייתית, היעד הראשי שהציבו מדינות העולם בהסכם פריז כדי להגביל את ממדי האסון.
תחרות בלתי אפשרית
בעיה גדולה העומדת בפני העולם בניסיונות לבלום את נחשול הפלסטיק השוטף את הים, האדמה, והאוויר, היא שמיחזור למטרות רווח חייב להיות תחרותי. אך בשנים האחרונות, מחירי הנפט והגז צונחים, בעיקר בעקבות קידוחים בארה"ב וקנדה מסוגים מזהמים והרסניים במיוחד שלא בוצעו כלל בעבר. הצניחה במחירי הדלקים מורידה אתה גם את מחירי הפלסטיק החדש המופק מהם, והמיחזור על כל מורכבותו צריך להתחרות עם חומר הגלם הטרי – שמחירו נמוך מתמיד.
כך יוצא שגם פריטי פלסטיק שנועדו למיחזור, ואף מנוקים ומופרדים כראוי, לא בהכרח יגיעו לכדי מיחזור. למשל כאשר רשת סטארבאקס האמריקאית הכריזה בתרועה רמה על השקת מִכסה כוסות קפה המיועד למיחזור בשש ערים גדולות, בפועל היא בעיקר השיקה עוד קצת אשפה שלא תמוחזר, כיוון שהביקוש לפלסטיק ממוחזר מהסוג הזה (פוליפרופילן) נמוך מאוד, ורק כ-1% ממנו באמת ממוחזר.
בעיית התחרותיות של מיחזור הפלסטיק לא הולכת להיעלם. גם אם הכלכלה העולמית, בתגובה למשבר האקלים, תתחיל לצמצם את השימוש בדלקים מאובנים להפקת אנרגיה, מחירם רק יוסיף לרדת בשאיפה למצוא קונים חדשים, ואתם יירדו גם מחירי הפלסטיק החדש. כוחות השוק עומדים בסתירה ישירה לאינטרס העולמי לצמצום השימוש בפלסטיק, ותידרש התערבות כלשהי כדי לבלום אותם – בין אם מצד החברה האזרחית, ממשלות העולם, או גופים בינלאומיים.
לא תרופת פלא
בעשורים האחרונים השתרשה ברחבי העולם המפותח התפישה שהמיחזור הוא אחריות אזרחית וחברתית מרכזית, והתרופה למגיפת האשפה. עבור רובנו, גם במדינות כמו ישראל עם פחות משמעת מיחזור ציבורית מבגרמניה, ההקפדה להפריד אשפה ולהעביר אותה למיחזור היא הביטוי הראשון והעיקרי בחיי היום־יום לדאגתנו לסביבה ולאקלים.
אולם כפי שראינו, מיחזור כלל אינו תרופת פלא, אף לא במערכת מיחזור משומנת היטב כמו של גרמניה, וזאת כמעט בלי קשר להרגלינו האישיים.
למעשה, בתנועה הירוקה נהוג לתת פתרון בן שלושה חלקים לאשפה: הפחתה, שימוש חוזר, ומיחזור (Reduce, Reuse, Recycle). זהו גם סדר העדיפויות הרצוי מבחינת הגנה על הסביבה – להשתמש בכמה שפחות חומרים, להשתמש בהם כמה שרק אפשר לפני שהם מושלכים לפח, ובסוף למחזר כמה שיותר.
אז איך המוצא האחרון בתוכנית הזאת הגיע לראש סדר העדיפויות הציבורי והפופולרי בכל הנוגע לטיפול באשפה?
תחקיר מעמיק של שרון לרנר באתר "אינטרספט" מתחקה אחר קידום המיחזור בציבוריות האמריקאית – ואחר המעורבות של התעשיות המממנות הרבה מהפעילות בנושא: תעשיית המשקאות, תעשיית הדלק והכימיקלים, ויצרניות הפלסטיק – כן, אותן תעשיות שאחראיות לבעיה.
תקציר התחקיר ב"אינטרספט"
ייתכן כמובן שבתעשיות אלה יש כמה מנהלים טובי לב המונעים מנקיפות מצפון, אך לא סביר שזהו המניע העיקרי שלהם – עליהם הרי להצדיק את התנהלותם לבעלי המניות, ונראה שיש עבור התאגידים בתעשיות האלה יתרונות כלכליים ואסטרטגיים משמעותיים בקידום המיחזור.
העמותות שמקימות ומממנות התעשיות הללו מאז תחילת שנות ה-50 נושאות שמות מקסימים כמו "שַמרו את יופיה של אמריקה" (Keep America Beautiful) או "ברית השקית המתקדמת" (Progressive Bag Alliance), ופעילותן כוללת קמפיינים ציבוריים להעלאת מודעות – כמו תשדיר קלאסי שמראה שחקן המחופש לאינדיאני, הבוכה על כך שאמריקאים משליכים אשפה בצד הכביש – ואף מימון תחרויות מיחזור בבתי ספר יסודיים.
כפי שלרנר חושפת, ארגוני התעשייה שמממנים את העמותות האלה עוסקים במקביל גם בפעילויות מסוג מעט אחר – לוביזם ויוזמות חקיקה ברחבי ארה"ב למען ביטול חוקים נגד שקיות פלסטיק, ואף למניעת חקיקה עתידית שתגביל את השימוש באריזות ומוצרים חד־פעמיים.
שתי הגישות הללו משתלבות יפה מאוד מבחינת התעשיות: מצד אחד, הן דואגות להזכיר לאזרחים שהאשפה היא אשמתם ואחריותם האישית, ומצד שני הן מטרפדות ניסיונות להתמודד אתה ברמה ציבורית. כך התאגידים יכולים להמשיך לארוז את מוצריהם באריזות חד-פעמיות ובלתי מתכלות, אפילו בלתי ניתנות למיחזור, והציבור לומד שהבעיה היא לא באריזות שמוצעות בסופר, אלא בכך שהם כצרכנים אינם מתאמצים מספיק להיפטר מהן באופן אחראי.
לכאורה, הצרכנים יכולים כמובן לעשות בחירה מושכלת ולמצוא מוצרים עם פחות חומרי אריזה בעייתיים, אבל בפועל כמעט אין אופציות כאלה, בטח כאשר הפלסטיק לרוב זול מכל אלטרנטיבה, והכוח הכלכלי העצום של תעשיות הדלק וחברותיהן עומד מאחורי ייצור ושיווק אינספור מוצרי ואריזות פלסטיק.
לא על המיחזור לבדו
אין ספק שמיחזור הוא רעיון טוב, ואף מרכיב נחוץ בטיפול באשפה. צריך להרחיב ולשפר אותו, ולמצות כל דרך אפשרית למנוע מחומרים בלתי מתכלים להיטמן בטבע או להגיע אל הים.
מדיניות המיחזור הגרמנית, על אף מגבלותיה ולהוציא תעלול מכירת האשפה ליעדים בלתי מבוקרים, יכולה להוות דוגמה חיובית, כיוון שהיא מטילה על חברות אחריות לאסוף חזרה שיעור מסוים מהאריזות שהן מכניסות לשוק, ולמחזר בעצמן חלק מהן. כך יש להן אף אינטרס לדאוג מראש לאריזות שקל לאסוף ולמחזר, אם מכסת המיחזור גבוהה מספיק.
אך המיחזור לבדו לא הולך למנוע מהאשפה של הארצות העשירות להציף את הים, האוויר, והיבשה, ואין ביכולתו לעצור את הרס הסביבה, שכן תהליך המיחזור עצמו לרוב מזהם וכרוך בפליטת גזי חממה נוספים. עד כה, במקביל לעליית שיעור המיחזור, היקף האשפה רק הולך וגדל, ואין סוף באופק.
כדי לשים לזה סוף, מתבקשת התערבות בוטה בסדר העדיפויות העקום של התעשיות האחראיות לבעיה: יש לאסור ברמה עולמית את הייצור והשיווק של אריזות, שקיות, ומוצרים חד-פעמיים אחרים מחומרים בלתי מתכלים, כך שלא תיווצר מלכתחילה אשפה שלא ניתן להיפטר ממנה באופן ידידותי לסביבה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן