קודם לפרק, אחר כך לסלק. התוכנית לחסל את הנוכחות הפלסטינית בגדה

היישובים הפלסטיניים בגדה מצאו את עצמם במצב של מצור כמעט מוחלט. חסימה של הצבא ליד חברון, ב-30 במאי 2025 (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש90)

מאז התקפת חמאס ב-7 באוקטובר, ישראל מגבירה את החסימות ביציאה מיישובים פלסטיניים בגדה המערבית אל המרחבים הסובבים אותם. לפעמים באמצעות שערי ברזל, לפעמים עם קוביות בטון ולפעמים על ידי תלוליות עפר גבוהות – היציאות מכפרים פלסטיניים אל כבישים המחברים אותם ליישובים סמוכים נחסמות.

>> באמתלת המלחמה מול איראן, ישראל חונקת את הגדה המערבית

מיד אחרי 7 באוקטובר אפשר היה אולי לייחס את החסימות לחשש ישראלי מפני אלימות פלסטינית ולראות בהן אמצעי מניעתי, גם אם פוגעני ולא לגיטימי. אולם חלפו חודשים והחסימות נותרו במקומן, ואחרות נוספו עליהן. זאת, אף שלא היו מחאות פלסטיניות עממיות ולא היתה אלימות נרחבת מצד קבוצות פלסטיניות חמושות. אז כבר אי אפשר היה להכחיש שהשימוש המוגבר בחסימות הוא רכיב מרכזי בשינוי הצבאי-מדיני שישראל שואפת ליצור בגדה המערבית של אחרי 7 באוקטובר.

מספר חסימות הכבישים ודרכי העפר האמיר דווקא בינואר 2025, במקביל להפסקת האש בין ישראל לחמאס, וזינק ל-900. ב-13 ביוני, עם תחילתה של ההתקפה הישראלית על איראן, הגיע מספר החסימות לשיא, והיישובים הפלסטיניים נמצאו במצב של מצור כמעט מוחלט. שבועיים לאחר מכן, עם סיום המלחמה, הוסרו חלק מהחסימות, אך מספרם כעת אינו נמוך מזה שהיה לפני המלחמה. מאמר זה עוסק בתמונה שהצטיירה באותם 12 ימים של מלחמה ובמשמעות הרחבה שלה.

לאורך השנה האחרונה התפרסמו כמה ניתוחי עומק של החסימות בגדה המערבית והשלכותיהן. המשרד לעניינים הומניטריים של האו"ם (OCHA) פרסם במאי 2025 פירוט של מאות חסימות על פי קטגוריות שונות והפגיעה שלהן בחופש התנועה של מיליוני פלסטינים. ארגון כרם נבות פרסם שני דוחות מפורטים, אחד על אזור בית לחם והשני על אזור הר חברון, אשר קשרו בין הגבלות התנועה ובין האזורים שהתנחלויות ומאחזים מנסים להשתלט עליהם. הם הראו שהחסימות הן המשך של מדיניות ישראלית עקבית וארוכת שנים, שאינה תולדה של אירועי אוקטובר 2023.

במאמר זה אנסה להבהיר כיצד חסימת הכפרים הפלסטיניים נועדה לעצב מחדש את הגדה המערבית. זו אינה רק השתלטות נקודתית על שטחים כאלו ואחרים; המטרה היא לממש מדיניות רבת שנים: להנציח את השליטה הישראלית בכל הגדה המערבית – או לכל הפחות בחלקים נרחבים ממנה – תוך כדי הפרדה מוחלטת בין ישראלים ופלסטינים. הרעיון המכונן הוא למנוע מהפלסטינים גישה לשטחי C, ולנתק את המובלעות הפלסטיניות בשטחי A ו-B אלו מאלו. למהלך הזה יש משמעות מרחיקת לכת, אף שהוא לכאורה דומה למדי למצב השורר בגדה המערבית מאז חילקו אותה הסכמי אוסלו לשטחי B ,A ו-C.

חופש התנועה שמור למתנחלים שתוקפים פלסטינים. מכונית ששרפו מתנחלים בכפר ברוקין במחוז סלפית, במאי 2025 (צילום: נאסר שתאיה / פלאש90)

נתמקד כאן באזור אחד בגדה המערבית – מחוז סלפית – ודרכו ננסה להמחיש את ההשלכות המרחביות של חסימת הכפרים הפלסטיניים. מחוז סלפית מתאפיין ב"ריצ'רץ" של התנחלויות ישראליות ויישובים פלסטיניים לסירוגין. במחוז עוברים כמה עורקי תחבורה מרכזיים, שמשרתים הן אוכלוסייה פלסטינית והן את תושבי ההתנחלויות. שני מאפיינים אלו מאפשרים להמחיש עד כמה קיצונית המציאות המרחבית שישראל שואפת אליה; אותה מציאות מרחבית שנוצרה במחוז סלפית למשך שבועיים במהלך המלחמה עם איראן.

השילוב בין הנחישות הישראלית לנצל את 7 באוקטובר כדי לממש תוכניות של "סיפוח תוך הפרדה", היעדר הכוח הנגדי שיעצור אותה וההשלכות ההומניטריות החמורות של יישום התוכניות האלה על חייהם של מיליוני פלסטינים, מובילים למסקנה שמדובר בתוכנית ישראלית מעשית לטיהור אתני של הגדה המערבית. באמצע יוני, בעוד העיניים נשואות לאיראן, ישראל ביצעה פיילוט של התוכנית הזו. וככל שהיעדר תגובה נגדית יכול ללמד, ישראל תוכל להמשיך אל מימושה המלא בכל עת שתחפוץ.

מחוז סלפית, פלסטינים ומתנחלים

מחוז סלפית נמצא בצפון הגדה המערבית ושטחו הכולל הוא 191 קמ"ר. בסך הכול חיים בו כ-85 אלף פלסטינים. 12,500 מהם מתגוררים בסלפית, העיר הגדולה במחוז, שמספקת שירותים חיוניים לשאר תושבי המחוז.

ההתנחלות הגדולה במחוז סלפית היא אריאל. עמנואל וקרני שומרון, שתי מועצות מקומיות נוספות, בנויות על אדמות של כפרים במחוז סלפית. שאר ההתנחלויות באזור שייכות למועצה האזורית שומרון. במחוז סלפית יש גם כמה מאחזים ותיקים (דוגמת חוות יאיר ומעלה ישראל) ומאז 2021 גם כמה מאחזי רועים, אולם לא נעסוק בהם הפעם. בסך הכל חיים במחוז כ-53,000 מתנחלים.

במערב, מחוז סלפית נושק לקו הירוק או לחומת ההפרדה, הבנויה מעבר לקו הירוק ומותירה חלקים מהמחוז מצידה "הישראלי" של הגדר. במזרח, מחוז סלפית מגיע לצומת תפוח, 25.5 ק"מ אל עומק הגדה המערבית, שם הוא גובל במחוז שכם. מחוז סלפית משתרע לאורך שני צדדיו של כביש 5, עורק התחבורה העיקרי של האוכלוסייה הישראלית באזור, המשמש גם את תושביהן של התנחלויות רבות מהגדה המערבית בדרכם אל הקו הירוק וחזרה ממנו. עבור האוכלוסייה הפלסטינית במחוז סלפית, כביש 5 הוא עורק תחבורה חיוני לתנועה בין יישובים שכנים, כמו גם אל שאר הגדה המערבית, בפרט אל המרכזים העירוניים הקרובים – שכם מצפון, רמאללה מדרום, וקלקיליה ממזרח.

במחוז עוברים כבישים נוספים המתחברים אל כביש 5 ומשרתים אוכלוסייה ישראלית ופלסטינית בהתנחלויות וביישובים באזור: כביש 446 בדרום מערב, כביש 505 מצפון-מערב וכביש 5066 מצפון. לאורך כל אחד מהכבישים הללו, כמו גם לאורך כביש 5, פזורים לסירוגין יישובים פלסטיניים והתנחלויות ישראליות. לאורך כביש 446, לדוגמה, נמצאים היישובים הפלסטיניים ראפאת ודיר בלוט, ההתנחלויות לשם, עלי זהב ופדואל, היישוב הפלסטיני כפר א-דיכ, ההתנחלות ברוכין והיישוב הפלסטיני ברוקין.

ניצבת לכאורה בלבו של "גוש", שלא ממש קיים. התנחלות אריאל, יולי 2020 (צילום: שריה דיאמנט / פלאש90)

נוסף על כך, קיימים במחוז כבישים פלסטיניים "פנימיים", כלומר כאלו שמחברים בין יישובים פלסטיניים בלבד, אינם משרתים את ההתנחלויות, ופרט למקרים נדירים ביותר אין עליהם תנועה של אזרחים ישראלים.

החסימות שסגרו את היישובים

ב-13 ביוני, כמה שעות אחרי שישראל החלה במלחמה עם איראן, הניח הצבא חסימות חדשות ברחבי הגדה המערבית, וגם במחוז סלפית. יחדיו, החסימות החדשות והוותיקות ניתקו את היישובים הפלסטיניים במחוז מהכבישים הראשיים העוברים בו, והפכו אותם בפועל לכבישים למתנחלים בלבד.

כביש 446 – עם פרוץ המלחמה נחסמו היציאות מהכפרים ראפאת ודיר בלוט אל כביש 446. חסימות אלו הצטרפו לחסימת היציאות מכפר א-דיכ (שחסום ברציפות מאז 7 באוקטובר) ומבורקין אל אותו כביש.

כביש 5 – היציאות מסלפית ויאסוף, כמו גם היציאה המערבית ממרדא והיציאה המשנית מכיפל חארס לכיוון כביש 5, נחסמו עם פרוץ המלחמה. הן הצטרפו ליציאות מג'מעין ומבורקין, ליציאה המזרחית ממרדא וליציאה הראשית מכיפל חארס אל אותו הכביש, שהיו חסומות כבר קודם לכן.

כביש 5066 – היציאה מדיר איסתיא אל כביש 5066 נחסמה עם פרוץ המלחמה, והצטרפה לחסימה ביציאה מחארס אל אותו כביש.

כביש 505 – כביש 505 נחסם מעט מזרחית לכפר קראוות בני חסאן.

כתוצאה מחסימות אלו, נמנע מפלסטינים באזור להיכנס או לצאת ברכב מהיישוב שלהם אל הכבישים שבהם משתמשים מתנחלים. פלסטינים יכלו לנסוע בכבישים הללו רק אם עברו רגלית את אחת החסימות ועלו על רכב שחיכה להם מצידה השני. נסיעה ברכב אל מחוץ או לתוך יישוב פלסטיני במחוז התאפשרה רק דרך כבישים פנימיים – כאלו שמחברים בין יישובים פלסטיניים ואינם משרתים תנועה ישראלית. כך צומצמה בצורה חריפה נסיעתם של כלי רכב פלסטיניים על הכבישים המשותפים, ולמשך שבועיים הם הפכו לכבישים שכמעט כל התנועה שעוברת בהם היא ישראלית.

הכבישים הם עורקי החיים של המרחבים הסובבים אותם, והמרחבים במחוז סלפית הפכו בזמן המלחמה עם איראן ל"גוש" ישראלי רציף. בחסות מלחמה עם ארץ רחוקה – מלחמה שישראל יזמה ושהפלסטינים כלל לא היו צד לה ובתירוץ של צורך ביטחוני – יצרה ישראל למשך שבועיים מציאות מרחבית שהיא שואפת אליה כבר שנים: הפיכה דה-פקטו של המרחב לישראלי בלבד, נפרד מהמובלעות שהאוכלוסייה הפלסטינית סגורה בהן. מהלכים דומים קרו באזורים אחרים בגדה.

תפיסת המובלעות הפלסטיניות קיימת לפחות מאז הסכמי אוסלו והחלוקה שהם יצרו בין אזורי B ,A ו-C. אולם אזורי C מעולם לא הוגדרו כמבודדים משטחי A ו-B או כאלו שסגורים בפני פלסטינים. להפך, שגרת היומיום של הפלסטינים וחלק נכבד מפעילותם הכלכלית אינם יכולים להתקיים ללא שטחי C. והנה, למשך שבועיים נעו המתנחלים במחוז סלפית תוך כדי מגע מינימלי עם כלי רכב פלסטיניים ותוך ידיעה שהכפרים הפלסטיניים שעל פניהם הם חולפים סגורים ומסוגרים.

נותקו מעורקי התחבורה המרכזיים. הכניסה החסומה לכפר דיר איסתיא, יוני 2025 (צילום: דהרמה למעורבות חברתית)

הפרדה כזו התקיימה עד היום בחלקים מצומצמים יחסית של הגדה, בעיקר בצידה "הישראלי" של גדר ההפרדה. גם מצידה "הפלסטיני" של הגדר יש אזורים שנסגרו בפני פלסטינים כדי ליצור מרחבים ישראליים מופרדים, אולם אלו בדרך כלל מוגבלים להתנחלויות או לסביבתן המיידית. כך, פרט לכמה יוצאי דופן, כל יציאה מהתנחלות כרוכה במעבר במרחב מעורב שבו יש דומיננטיות דמוגרפית ומרחבית לפלסטינים. ניתוק היישובים הפלסטיניים מהמרחבים שסביבם במהלך המלחמה עם איראן היה צעד משמעותי – מרחיק לכת יותר מאי פעם – בדרך להפיכת הגדה המערבית למרחב ישראלי רציף ונפרד, הנמצא מחוץ לתחום לפלסטינים.

החיים שותקו

לחסימת היישובים ולשבירת המרחב הפלסטיני היתה השפעה מיידית על חיי היומיום של התושבים הפלסטינים במחוז. יישובים פלסטיניים שהיו במרחק של דקות נסיעה ספורות נותקו אלו מאלו. ההגעה לשירותים חיוניים כמו בנקים, בית חולים או משרדי הרשות הפלסטינית הפכה למשימה המצריכה תיאום מראש של הסעות מחסימה לחסימה. טיפול בעניינים חיוניים, שבשגרה דורש נסיעה של רבע שעה, הצריך שעות והיה כרוך בהוצאה כספית משמעותית. נסיעה יומיומית לעבודה מחוץ ליישוב הפכה לעניין מתיש עד בלתי אפשרי, ואנשים נאלצו לבחור בין הפסד של ימי עבודה לבין היעדרות מהבית למשך ימים רצופים.

ספקים התקשו להגיע, ונוצר מחסור חריף במוצרים חיוניים כמו גז ביתי לבישול, קמח למאפיות ומצרכי יסוד בחנויות. מנגד, חקלאים לא יכלו לשנע תוצרת שמתכלה במהירות, כמו ירקות ומוצרי חלב, ונגרמו להם הפסדים כספיים גדולים. גם שירותי חירום כמו אמבולנסים וכבאיות לא יכלו לפעול. בחסות כליאת חקלאים בכפריהם, מתנחלים השחיתו ציוד חקלאי יקר ערך, פרצו דרכים חדשות והעמיקו את השתלטותם על שטחים חקלאיים פלסטיניים.

בעזרת החסימות ישראל פירקה בעצם את מחוז סלפית לכמה מובלעות פלסטיניות, מופרדות אלו מאלו, כפי שאפשר לראות במפה.

מפה של מחוז סלפית

המובלעת המערבית של מחוז סלפית חסומה ממערבה בחומת ההפרדה. בצפון היא מתחילה בכפרים דיר בלוט וראפאת, שהחסימות שהונחו באמצע יוני ניתקו אותן מכביש 446. משם היא ממשיכה דרומה דרך הכפרים א-זאויה ומסחה, ואז מזרחה לאורך כביש 505 אל העיירה בידיא והכפרים סרטא וקראוות בני חסאן, שם הכביש נחסם עם פרוץ המלחמה. כביש 5 אמנם עובר דרך המובלעת, אולם היא מנותקת ממנו. היציאה ברכב מהמובלעת, שבה חיים עשרות אלפי התושבים, התאפשרה רק מזרחה דרך כבישים פנימיים אל קלקיליה.

המחוז חולק למובלעות נוספות, כפי שאפשר לראות במפה. המובלעת הדרומית של סלפית והכפרים השכנים אליה נותקה ממערב ומצפון, והיציאה ממנה התאפשרה רק דרומה או מזרחה. המובלעת הצפונית במחוז נותקה משלושה כיוונים, וכדי לצאת ממנה תושביה נאלצו לנסוע מזרחה עד חווארה. לשיא הגיעו הדברים בכפר מרדא, שהפך למובלעת של כפר אחד, לאחר ששתי היציאות היחידות ממנו נחסמו.

בימים שאחרי התחלת הפסקת האש עם איראן פתח הצבא מחדש את רוב – אבל לא את כל – היציאות שהוא סגר ב-13 ביוני.

המטרה הגדולה

אפשר לטעון שמירור חייהם של פלסטינים נמצא בלב האסטרטגיה הישראלית החותרת לטרנספר. הסיסמאות "אין לכם עתיד בפלסטין" שנתלו בכבישים, לצד הפעולות הישראליות השיטתיות למוטט את הרשות הפלסטינית ולדחוף פלסטינים להתנגדות אלימה, מחזקות את הפרשנות הזו.

ישראל טוענת שמדובר בצורך ביטחוני. בתשובתה של המדינה לעתירה שהגישו בתחילת השנה האגודה לזכויות האזרח וארגוני זכויות אדם נוספים נגד השימוש הסיטונאי והמתמשך בחסימת כבישים בפני תנועה פלסטינית (בג"צ 35304-02-25), נאמר כי חסימת היציאות מהכפרים "היא אחד הכלים האפקטיביים והחשובים ביותר שנתונים כיום בידי כוחות הביטחון בהתמודדותם עם האתגרים הביטחוניים באזור ואירועי הפרות סדר המוניות", והסרתן "תוביל להשלכות ביטחוניות חמורות".

תשובת המדינה אינה מצביעה על איומים קונקרטיים שהחסימות נועדו להגן מפניהם, והיא מתעלמת מכך שבפועל, מאז אוקטובר 2023, לא מתקיימות בגדה המערבית מחאות רבות משתתפים ובוודאי שלא "הפרות סדר המוניות", אלא אם כן מדובר על הפוגרומים האלימים שמתנחלים מבצעים ללא הפסקה בכפרים פלסטיניים.

אולם אם נשים את התירוצים הביטחוניים בצד ונשווה את מפת החסימות שהוצבו בימי המלחמה עם איראן למפות של התוכניות שישראל שאפה לקדם לאורך השנים, נמצא הסבר אחר למוטיבציה שמאחורי חסימת היישובים הפלסטיניים: ישראל ניצלה את המלחמה עם איראן, ומנצלת את מצב החירום שהיא מתעקשת לקיים מאז אוקטובר 2023, כדי לממש בגדה המערבית את המציאות המרחבית שכבר שנים ארוכות היא חותרת אליה.

מסע של שעות במקום נסיעה של כמה דקות. פלסטינים מחכים במחסום דרומית לשכם, ב-10 ביולי 2025 (צילום: נאסר שתאיה / פלאש90)

גושי התנחלויות ומובלעות A ו-B – דימוי מול מציאות

על פי החלוקה לשטחי B ,A ו-C, היישובים הפלסטיניים בגדה המערבית הם איים, המוקפים בשטח רציף שנשלט ומנוהל בידי הרשויות הצבאיות והאזרחיות הישראליות. זה המצב "על הנייר". הוא משקף את הסמכויות המוגבלות של הרשות הפלסטינית ואת העליונות שישראל שימרה לעצמה, כשסירבה לממש את הסעיפים בהסכם אוסלו שלפיהם הרשות הפלסטינית היתה אמורה לקבל את הסמכויות ברוב שטחי C עד שנת 1999.

אלא שבפועל, ומבחינת חיי היומיום בגדה המערבית, ההתנחלויות במחוז סלפית הן אלו שמופרדות – ופעמים רבות אף מוקפות – על ידי יישובים פלסטיניים ושטחים מעובדים של חקלאות ומרעה פלסטיניים. כך, ההתנחלויות, ולא היישובים הפלסטיניים, הן מובלעות מבודדות בתוך מרחב, שגם אם פורמלית מוגדר כשטח C, כלומר שטח בשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית מלאה, הרי הנוכחות היומיומית בו מתאפיינת בדומיננטיות פלסטינית מובהקת. עורקי התחבורה הראשיים, כאמור, משותפים לשתי האוכלוסיות, ותושבי ההתנחלויות חווים את המציאות הזו בכל פעם שהם נוסעים מהבית שלהם לכיוון ישראל או להתנחלות שכנה.

מצב דברים זה שונה בתכלית מהדימוי של "גושי התיישבות" הרווח בשיח הישראלי. לפי דימוי זה, בגדה מתקיימים מרחבים ישראליים רציפים, מופרדים מהיישובים הפלסטיניים. מחוז סלפית, לדוגמה, נכלל במה שמכונה "גוש אריאל", כינוי ותיק אבל מטעה המתייחס להתנחלויות שלאורך כביש 5. ל"גוש אריאל" התווספו בשנים האחרונות הביטויים "גוש מערבא", המתייחס לההתנחלויות לאורך כביש 446, ו"גוש קנה" הכולל את ההתנחלויות לאורך כביש 5066. ההתייחסות לקובץ ההתנחלויות האלה כאל "גושים" התקבעה בשיח המתנחלי, וגם בשיח הכלל הישראלי, ויש לה השלכה פוליטית. אולם בפועל, כפי שיבהיר גם מבט חטוף במפה, הכינוי "גוש" רחוק מלתאר את המציאות, שכן למעשה מדובר על אוסף של התנחלויות מבודדות, שכל אחת מהן מוקפת ביישובים ובשטחים חקלאיים פלסטיניים.

ההתעקשות הישראלית לדבוק בכינוי "גושים" אינה תואמת את המציאות, אבל – וזה העניין החשוב – היא מתארת את המציאות שישראל מבקשת ליצור. ישראל אמנם פועלת כבר עשרות שנים כדי לקיים את המציאות הזו, אבל מימושה המלא נבלם. גורמים פלסטיניים, בינלאומיים וגם ישראליים – אם כי במידה הולכת ונחלשת – הבינו שתנאי בסיסי להקמתה של מדינה פלסטינית הוא שמירה על הרצף הטריטוריאלי של המרחב הפלסטיני בגדה המערבית, ולכן לאורך השנים בלמו חלק מהפעולות הישראליות שנועדו לפרק אותו לחלוטין.

אחת הדרכים שבהן ישראל פועלת באגרסיביות למימוש החזון שלה לפירוק המרחב הפלסטיני היא באמצעות "המערכה על שטחי C", שבמסגרתה הממשלה מקצה תקציבי עתק למימון צורות שונות של אלימות – מאחזים, הריסות בתים, החרבה של אדמות חקלאיות ועוד – שנועדו לגרש פלסטינים משטחי C. אלא שהפרויקט הממשלתי האדיר הזה אינו מצהיר במפורש שכוונתו לסגור את שטחי C בפני כל צורה של נוכחות פלסטינית.

גדר ההפרדה כמכשיר שליטה

גם הקמתה של גדר ההפרדה בתחילת שנות ה-2000 היתה חלק מהמאמץ לייצר "גושים" ישראליים רציפים ומופרדים מהמרחב הפלסטיני. כפי שאפשר לראות במפה, התוואי המתוכנן של הגדר נועד להפריד את ההתנחלויות, יחד עם הקרקעות הפלסטיניות שביניהן, מהיישובים הפלסטיניים, כך שלאורך הכבישים שמנינו – כביש 446, כביש 505, כביש 5066 וכמובן כביש 5 – ייווצרו גושים ישראליים רציפים. אם הגדר היתה נבנית לאורך התוואי שתוכנן לה, המרחב הפלסטיני במחוז סלפית היה נקרע.

היתה אמורה לפרק את הרצף הפלסטיני. מפה של התוואי המתוכנן של גדר ההפרדה באזור סלפית. עיצוב המפה: עמית אטקס

אולם למהלך הזה היתה התנגדות חזקה, גם מצד פלסטינים בשטח, גם מצד גורמים בינלאומיים וגם מארגוני זכויות אדם ישראליים. התנגדות זו מנעה מישראל לבנות את הגדר במלואה. אומנם בניית הגדר ניתקה את חלקו המערבי של מחוז סלפית משאר הגדה המערבית, וההתנחלויות בחלק הזה "חוברו" לישראל תוך הפרדתם מהיישובים הפלסטיניים שעל אדמותיהם הן הוקמו. עם זאת, רובו של שאר התוואי במחוז סלפית לא נבנה, והכוונה ליצור באמצעות הגדר גושים ישראליים ולפרק את המרחב הפלסטיני מומשה רק באופן חלקי.

השוואה בין התוואי המתוכנן של גדר ההפרדה לבין מפת המובלעות שהחסימות הישראליות יצרו במחצית השנייה של חודש יוני, מראה חפיפה גדולה. אותם "גושים" ישראליים, שבניית הגדר היתה מייצרת אילו היתה נבנית במלואה, אכן נחסמו בפני פלסטינים במהלך המלחמה עם איראן. עיקר ההבדל בין המפות הוא שהחסימות של החודש שעבר הרחיבו את השטחים שנסגרו בפני פלסטינים, עדות לכך שעם חלוף הזמן גם שאיפות ההשתלטות של ישראל נעשות מרחיקות לכת יותר.

שאיפות אלו באו לידי ביטוי כבר לפני חמש שנים, עת פורסמה תוכנית טראמפ. על פי המפה של "תוכנית המאה" שטראמפ פרסם ב-2020, מדינה פלסטינית היתה אמורה לקום על 70% משטחה של הגדה המערבית, בעוד ישראל מספחת 30% ממנה. ישנם סימנים רבים המעידים על כך שהתוכנית, ובפרט מפת הסיפוח, עוצבה בתיאום עם נתניהו ובהתאם לרצונותיו. ואכן, נתניהו אימץ את התוכנית בהתלהבות, וממשלת נתניהו-גנץ שהוקמה באמצע 2020 כללה בקווי היסוד שלה את הכוונה לספח את השטחים שתוכנית טראמפ ייעדה לישראל. כידוע, תוכנית טראמפ נזנחה במהירות לטובת החתימה על הסכמי אברהם.

מתנגדי התוכנית מצאו בה פגמים רבים. אחד המרכזיים שבהם היה ההשלכות מרחיקות הלכת של פירוק המרחב הפלסטיני למובלעות כתוצאה מהסיפוח הישראלי. התוכנית התיימרה "לפתור" בעיה זו באמצעות מערכת של מנהרות וגשרים שיחברו בין המובלעות הפלסטיניות, אולם זהו מהלך מלאכותי.

בחינה של מפה ברזולוציה גבוהה, שהכין דן רותם על בסיס המפה שנכללה בתוכנית טראמפ, מראה גם היא התאמה גבוהה בין השטחים שנועדו לסיפוח ישראלי ובין השטחים שחסימת הכפרים ביוני סגרה בפני כלי הרכב הפלסטיניים.

עצם הקיום הפלסטיני הוא הבעיה

הפרידה בין כפרים לאדמות שלהם. גדר ההפרדה ליד קלקיליה (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

לאורך השנים שאפה ישראל לרבע את המעגל של שימור עליונות יהודית תוך שימור שליטה במרחב הדו-לאומי בין הירדן והים. בעבר, תוכניות ישראליות של הפרדה ראו לנגד עיניהן סיפוח כמטרה מרכזית, ורצו לעשות זאת על בסיס עיקרון של "כמה שיותר שטח עם כמה שפחות פלסטינים". לאורך עשרות שנים ישראל פעלה בשיטתיות לתפוס עוד ועוד שטחים מעבר לקו הירוק. אף על פי כן, מימושן המלא של תוכניות אלו נבלם, הן בשל התנגדות הפלסטינים, הן בגלל ההבנה שבנטוסטנים פלסטיניים בגדה אינם מצב בר קיימא.

כיום לא רק שנותרו מעט מאוד עכבות – אם בכלל – שירסנו את מימוש השאיפות הישראליות, אלא שהן גם עברו טרנספורמציה מסוכנת: מהשאיפה של סיפוח תוך כדי הפרדה למטרה של העלמת הנוכחות הפלסטינית. במקביל להשמדה של רצועת עזה, מגמה זו באה לידי ביטוי גם בהחרבת חלקים ניכרים ממחנות הפליטים ג'נין ונור א-שמס ובפוגרומים האלימים שמבצעים מתנחלים ושבאמצעותם המדינה מסלקת עוד ועוד קהילות פלסטיניות ממסאפר יטא ומבקעת הירדן. חסימת היישובים הפלסטיניים ויצירת המובלעות הסגורות שתיארנו משתלבות בפעולות האלימות הללו.

"הניסוי" שישראל ערכה ביוני קירב, תוך שבועיים בלבד, את המערכות הפלסטיניות לקריסה. אבל מבחינת ישראל זו לא בעיה, אלא חלק מהתוכנית.

אביב טטרסקי הוא עמית בפורום לחשיבה אזורית ופעיל בדהרמה מעורבת חברתית, שפועלת לצד יישובים פלסטיניים במחוז סלפית