טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני: "לבנות, לא להרוס"

"אוכל, אולי, יום אחד לשבת על קברו של בני וללחוש: 'אתה שומע, בן שלי? זה קרה. אנחנו חיים יחד בשותפות ובשוויון". ליאורה אילון בטקס יום הזכרון הישראלי-פלסטיני, 20 באפריל 2026 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

טקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני של "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות" נערך הערב (שני) בתל אביב וביריחו, בפעם ה-21. הטקס הועבר בשידור חי לעשרות מוקדי הקרנה ברחבי ישראל, הגדה המערבית, אירופה וארה"ב, ובסך הכול צפו בו עשרות אלפים. את הטקס הנחו העיתונאית סיון תהל ופעיל זכויות האדם אברהים אבו אחמד.

נוסף על דברים שנשאו בני משפחות שכולות פלסטיניות וישראליות, הטקס כלל גם הקרנת סרטון בנושא בית, עקירה וגירוש, שתיעד תושבים שבתיהם נהרסו בכפר עזה ובבארי; תושב טמרה שביתו נהרס מפגיעת טיל איראני; תושב מראס אל-עין שגורש על ידי מתנחלים; ותושב מסילוואן שביתו נהרס על ידי העירייה.

נהיל חנונה (29) מרצועת עזה, צלמת במקצועה, סיפרה בסרטון שצולם בעזה ושודר בטקס, על בני משפחתה שנהרגו במלחמה. בתחילת המלחמה, נהרגה כל משפחתו של בעלה, וחמותה הייתה היחידה ששרדה.

לאחר מכן המשפחה התפצלה, ואחיה רמי ואשתו אסלאם, שהצליחה להרות אחרי שנים ארוכות, נשארו בצפון הרצועה. אחיה ואשתו כבר התכוונו לרדת דרומה, הכינו את החפצים, ובאותו לילה הבית שבו גרו הופצץ, והם, יחד עוד יותר מעשרים מבני משפחה, נהרגו. זמן קצר אחר כך, המשיכה חנונה, גם אחיה ראמז נהרג.

>> בצל המלחמה, טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני מציין 20 שנה

"אחרי כל הכאב והאובדן שחלקתי איתכם", אמרה חנונה, "חלום אחד נותר בליבי, חלום שאני רוצה שכל העולם ישמע: אנחנו, הפלסטינים, בני אדם בדיוק כמו כולם. אנחנו רוצים לחיות בשלום ובחופש. לא נבראנו כדי לבלות את חיינו במלחמה, בעוינות ובעקירה. לא נבראנו כדי להיות מופרדים מאהובינו בכל יום. אנחנו רוצים לגדל את ילדינו בבטחה ולראות אותם גדלים ללא פחד. כל הדתות שירדו מהשמיים נשאו מסר אחד: סובלנות, אהבה ושלום. אלוהים ברא אותנו כדי לבנות את העולם הזה – לא כדי להרוס אותו. זה החלום שלי: להתעורר יום אחד בלי לשמוע פגזים, לראות את ארצי חופשייה מכיבוש, ולחיות באהבה אליה".

איילה מצגר (52), שחמיה וחמותה, יורם ותמי מצגר, נחטפו מביתם בניר עוז, סיפרה: "בתי בת ה-19, שהגיעה לביקור באותה שבת, שהתה בבית אחר בניר עוז, בממ"ד, מתחת למיטה עם בני הדודים שלה, במשך שעות ארוכות ומבעיתות, כשאנשי חמאס נכנסו אליהם הביתה. במזל גדול הם לא הצליחו לפרוץ את דלת הממ"ד ולא ירו פנימה, ורק אחר הצהריים קיבלתי ידיעה שהם שרדו. באותן שעות ארוכות הזמן עמד מלכת. רק אחר הצהריים גילינו שיורם ותמי נחטפו לעזה. מרגע זה השגרה המשפחתית נעצרה. לא עוד ארוחות שישי ומפגשים משפחתיים; פסקנו מלטפל בבית, לנקות או לבשל, ועסקנו רק באיך להציל את סבא וסבתא".

"היינו בין הראשונים, ולצערי גם מעטים, שיצאו לתקשורת ודרשו מממשלת ישראל לסיים את המלחמה בהסכם שיחזיר את החטופים. ברגע שיצאנו לתקשורת עם המסר הזה, הופנתה כלפינו ביקורת רבה מצד פוליטיקאים, וגם גילויי כעס ושנאה ברחוב. הואשמנו בשיתוף פעולה עם חמאס ובפגיעה באחדות ובמאמץ המלחמתי".

בתל אביב ויריחו. סיוון תהל ואברהים אבו אחמד מנחים את טקס יום זכרון הישראלי פלסטיני, 20 באפריל 2026 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

מצגר סיפרה כי לאחר שנודע שיורם מצגר נרצח בעזה בפברואר 2024, "קיבלתי החלטה: כדי שמותו לא יהיה לשווא, איאבק ליצור כאן מציאות שמאפשרת חיים בטוחים לכולם. 'תמונת הסיום' שיצרתי בראשי עוזרת לי להמשיך לפעול ולא לוותר: עולם שבו שני העמים מכירים זה בקיומו של האחר, מקדמים סובלנות, דיאלוג, שוויון ושותפות, על פני מלחמת נצח, מוות, שנאה ונקמות; עוסקים בבנייה ובשיקום ולא בהרס. אני מדמיינת שעל האדמה הזו, מהים ועד הירדן, יגדלו ילדים וילדות משני העמים, בריאים, שמחים, חופשיים ובטוחים, שמכבדים כל אדם באשר הוא. זו לא תמונה רחוקה אלא יעד בר השגה, ולכל אחד מאיתנו יש הכוח להשיגו".

ליאורה אילון (73) מכפר עזה סיפרה: "איבדתי את בני טל, מפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ. יחד איתו נהרגו ונרצחו עוד 63 מחברי וחברות הקהילה שלנו – זקנות וזקנים, צעירים, צעירות, משפחות שלמות".

אילון אמרה כי היא עולה לקברו של בנה ו"מספרת לטל כמה הכול הפך להיות קשה, כואב, מורכב. מספרת בהמון מילים, שלא מצליחות לבטא באמת את מה שאני מרגישה. ואני רוצה לספר לו, שאני כל כך כועסת על המציאות הנוראה שנכפתה עלינו, על המלחמות המיותרות. כל כך כועסת, שזה בלתי נסבל לפעמים".

"אבל היום אני פה, כי פה המקום של התקווה. פה המקום שנותן לי את הכוחות להאמין שיום אחד נדבר, וזה ייגמר. כאן, אני מקיימת עם חברותיי וחבריי לפורום המשפחות את השותפות, שהייתי רוצה שתהיה בין שני העמים שלנו. השותפות שבעטיה אוכל, אולי, יום אחד לשבת על קברו של טל, בני אהובי, וללחוש אל האבן הקרה: 'אתה שומע, בן שלי? זה קרה. אנחנו מדברים וחיים יחד בשותפות ובשוויון, וגם אנחנו היינו שם כחלק מהשינוי'".

בטקס דיברה גם ח'ולוד חושיה, בת 48 מג'נין, שבנה, מוחמד, נהרג מירי הצבא בינואר 2023. "מוחמד צילם בטלפון שלו את כניסת הצבא לכפר דאן, וחייל ישראלי ירה בו ללא רחמים. הכדור פגע בליבו והוא נהרג", סיפרה חושיה. "באותו רגע לא רק מוחמד מת – הלב שלי מת איתו. הצבעים שלי כבו. הנשמה שלי כבתה. קברתי את בני בגינת הבית, כדי שאוכל לראות אותו בכל בוקר ובכל ערב".

חושיה סיפרה, כי התנכלות הצבא נמשכה גם לאחר הירי בבנה. בפברואר 2025, נכנסו חיילים לביתה, זרעו הרס ועצרו את בנה עבד אל-כרים, והוא עצור עד היום.

לאחר מותו של מוחמד, שמעה חושיה על פורום המשפחות והחליטה להצטרף. "ההחלטה לא היתה פשוטה עבורי. אבל הבנתי שהכאב שאני נושאת יכול להפוך לקול. הכאב הזה אינו שייך רק לאם אחת, ולא לעם אחד; וכל אם שמאבדת את בנה נושאת כאב שאי אפשר לשאתו".

"ילדתי את ילדיי כדי לשמוח בהם, אבל האמת היא שאני נמחצת מכאב. נשאתי את מוחמד על כתפיי כשהוא מכוסה בדמו, ואיני יודעת מתי עבד אל-כרים ישוחרר מהכלא. ולמרות כל הכאב הזה, אני עומדת כאן היום כדי לומר: בחרנו בדרך השלום, למרות כל האובדנים. כי אנו מאמינים שדם מביא רק עוד דם, ושמוות ואובדן לעולם לא יאפשרו לנו או לילדינו לחיות בשלום".