בצל המלחמה, טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני מציין 20 שנה

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, 29 באפריל 2025 (צילום: אורן זיו)

טקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני של לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות נערך הערב (שלישי) ביפו ובבית ג'אלה, וציין 20 שנה לקיומו. הטקס שודר במקביל בשידור חי ל-160 מוקדי הקרנה ברחבי ישראל, הגדה המערבית, אירופה וארה"ב, ובסך הכל צפו בו כ-200 אלף איש. את הטקס ביפו הנחו השחקנית, המחזאית והסופרת שירה גפן, ומתכננת הערים ואחת ממקימות תנועות השפעה לקידום מנהיגות מקומית פידאא' שחאדה, וסאייל ג'בארין מתנועת לוחמים לשלום בבית ג'אלה.

כמדי שנה, הציג הטקס סיפוריהם של פעילי שלום, ישראלים ופלסטינים, משני הארגונים, כשהשנה, האובדן משותף ב-7 באוקטובר ובעזה היה המכנה המשותף שחיבר בין הדוברים. הדוברים היו ליאת אצילי, ניצולת הטבח בקיבוץ ניר עוז ושורדת שבי בעזה, שבעלה, אביב אצילי ז"ל, נרצח ב-7 באוקטובר וגופתו מוחזקת עדיין בעזה; ליאל פישביין, תושב בארי שניצל מהטבח, אח שכול לתכלת פישביין ז"ל, שנרצחה ב-7 באוקטובר יחד עם בן זוגה; מוסא חתאווי, תושב הגדה המערבית, ששכל את בן דודו שנורה לנגד עיניו, ואיבד 25 מבני משפחתו בעזה; ופ', במקור מעזה וכיום תושבת הגדה המערבית, בת שכולה לאם שנרצחה בעזה, שנאומה הוקרא על ידי הפעילה החברתית אמאני חמדאן.

פישביין אמר בטקס: "מה שהביא אותי לעמוד כאן היום, ולנאום בטקס יום הזיכרון המשותף של משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות, היא הבנה בסיסית מאוד, שהכאב הזה לא מבדיל בינינו, ועם השנאה הזו אף אחד לא נולד… אני בחור צעיר בן 27 ובמציאות שבה גדלתי, לצערי אני לא מכיר את שכניי הערבים, לא דובר את שפתם, לא מכיר את המנהגים שלהם, ולא את ההיסטוריה שלהם, אבל אני יודע בוודאות, שכשהם מאבדים את יקיריהם, כואב להם בדיוק כמוני.

"אני מרגיש שרק מתוך מקום של התקרבות, היכרות, שיח וקבלה, נוכל לראות אחד את השני כבני אדם, ולהבין את המציאות המורכבת של העולם שבו אנו חיים. אני לא יודע מה נפגוש בדרך או לאן זה יוביל, ואני בטוח שזה יהיה מאתגר, אבל אני מרגיש מוכן לחיות באי ידיעה הזו, ולפעול ממקום אחר, כדי ליצור מציאות של אמון, ידידות, ושלום אמיתי".

ליאל פישביין, בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, 29 באפריל 2025 (צילום: אורן זיו)

חתאווי אמר: "אני בן 38, וחיי מלאים באובדן וכאב תחת צל הכיבוש. נולדתי בירושלים, אך חייתי בה רק שלושה ימים – הימים שבהם שהיתי בבית החולים לאחר לידתי, לפני שנכפתה עליי מציאות אחרת. משפחתי מפוזרת בין הגדה, עזה, ירושלים, הפנים הפלסטיני והפזורה.

"למרות כל הכאב, לא איבדנו את היכולת לחלום. אפילו בתוך ההרס, החיים נולדים מחדש. המלחמה גזלה מאיתנו את היקרים לנו, אבל לא את הרצון לחיים שלנו… אנחנו בוכים, אבל לא מאבדים את האנושיות שלנו, ומאמינים שהלילה הזה – כמה שיימשך – יישבר.

"אני מסרב שהכאב יהיה המורשת היחידה שאנחנו מורישים לילדינו. שילמנו מחיר כבד בדמם של יקירינו, ולא נאפשר למעגל הדמים הזה להימשך. הכיבוש הוא השורש האמיתי לטרגדיה, וסיומו הוא הדרך היחידה לצדק ולשלום – כדי ששני העמים שלנו יוכלו לחיות בכבוד ובביטחון".

מוסא חתאווי, בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, 29 באפריל 2025 (צילום: אורן זיו)

אצילי אמרה: "ב-7 באוקטובר חרב עליי עולמי. העוגנים של חיי נעקרו בזה אחר זה מאדמת הנגב וביתי, קיבוץ ניר עוז, נכבש ונחרב…

"אני מורה. אבל יותר מזה אני תלמידה נצחית. האינטלקט הוא מנגנון ההישרדות וההגנה שלי, הכלי באמצעותו אני מחפשת אמת ומבינה את העולם. אני מוצאת אמת ונחמה בדברים הבאים של הרב דניאל אפשטיין בסרט "האל הנעדר", העוסק במשנתו של הפילוסוף עמנואל לוינס: "אין אדם בוחר את האחרים שלו. אדם צריך לקבל את האחרים שניתנו לו. המבחן הוא מידת האחריות שלי. כמו שאני לא בונה את האחר לפי רצונותיי כך אני גם לא אשנה אותו. אבל אולי על ידי שינוי זווית הראיה שלי אוכל להוציא ממנו דברים טובים שבהכרח נמצאים אצלו, כי הוא אדם כמוני.

"מה שהיה תקף שם בשבי, במצב הקיצון אליו נקלעתי, בוודאי תקף כאן עכשיו. התבוננות בפני האחר, ללא ציפיות, מעניקה הזדמנות ללקיחת אחריות, אחריות שהיא התגלמות החירות. חירות זו היא משא כבד, אך היא הדבר היחיד שיכול להשכין שלום בין בני אדם ולכונן חברה מוסרית וצודקת".

ליאת אצילי, בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, 29 באפריל 2025 (צילום: אורן זיו)

פ' כתבה בנאומה: "אני פלסטינית, בת האדמה הזו, שעדיין חיה תחת עול הכאב והעוול, אך אני מסרבת שהסיפור הזה יהיה הגורל שלי… מתוך כל האסונות והאלימות שעברתי, נולדה בתוכי אמונה שהעתיד שלי יכול להיראות אחרת, והחלטתי להקדיש את עצמי לעבודה למען השלום. הצטרפתי לארגון לוחמים לשלום, כדי לקחת חלק בדרך המשותפת להתנגדות בלתי אלימה לכיבוש ולעוולות, ולמען עולם טוב יותר, למרות כל הכאב.

עם כל הכאב הזה, והאובדן הבלתי נסבל, אני איתכם כאן היום כדי לומר לכם: החיים שלנו אינם רק סיפורים עצובים – הם גם סיפורים על עמידה איתנה שאינה נשברת, ועל תקווה שקמה מבין ההריסות. בואו נזכור שכל יום הוא הזדמנות להתחלה חדשה, ושאנחנו מסוגלים לבנות מחר טוב יותר".

אמאני חמדאן מקריאה את דבריה של פ', בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, 29 באפריל 2025 (צילום: אורן זיו)

בטקס התקיימו הופעות של אמנים ישראלים ופלסטינים בשתי השפות. אלה כללו את מקהלת הנשים הערבית-יהודית ראנה; מקהלת הנוער היהודי-ערבי ירושלים; יהוא ירון, אלה רונן ורות דולורס וייס; וכן את מרי מנסא בליווי ספירידון סכס ולואי ח'ליף בביצוע לשיר של פיירוז "وينن – איפה הם"; כמו כן, הוקרן סרט דוקומנטרי המתאר את מסעותיהם האישיים של צעירים שכולים משני הצדדים, ובו הצגת השפעת הכאב והאובדן על יצירת שינוי אישי וחברתי.

מרי מנסא בליווי ספירידון סכס ולואי ח'ליף בביצוע לשיר של פיירוז "وينن – איפה הם", בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, 29 באפריל 2025 (צילום: אורן זיו)

אסתר קורני ורנה סלמאן, מנהלות שותפות של לוחמים לשלום, מסרו: "בשנה הקשה הזו, תחת הצל הכבד של המלחמה ושפיכות הדמים המתמשכת, חשיבותו רק גוברת. דווקא עכשיו, כשקל לשקוע בייאוש ובשנאה, אנחנו בוחרות להיאחז בתקווה ולפעול יחד למען עתיד אחר".

איילת הראל ונדין קומסייה, מנהלות שותפות, פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, מסרו: "הכאב שלנו לא ינוצל לצורך הצדקת אי-צדק. האבל שלנו מלמד אותנו שחופש, כבוד ושיוויון לכולם הם ההבטחה היחידה לביטחון אמיתי ולשלום מתמשך. הטקס הזה הוא לא רק הנצחת אלו שאיבדנו, אלא הבטחה להילחם על עתיד שבו לא יהיו עוד משפחות שכולות".