פרץ, העצרת לציון הטבח בכפר קאסם חשובה מעצרת רבין

כמיטב המסורת בשנים האחרונות, לקראת ה-4 בנובמבר מתחוללת הסערה התורנית סביב השאלה מי ינאם ומי לא ינאם בעצרת המרכזית לציון יום השנה לרצח רבין. העצרת התמוהה והמבולבלת הזאת הצליחה איכשהו למתג את עצמה כנייר הלקמוס של הממלכתיות הישראלית – על טהרת היהודים, כמובן. משנה לשנה, אובססיית ההתרחקות מכל אמירה פוליטית הופכת את בחירת הנואמים בה לביזארית יותר ויותר.

השנה, מסתבר, מארגני העצרת – המדגישים שאין מאחוריהם מפלגות או כסף גדול – סירבו לבקשתו של יו"ר מפלגת העבודה, עמיר פרץ, לנאום בה, ותחת הכותרת "כן לשלום, לא לאלימות" בחרו ביו"ר כחול-לבן, בני גנץ, כנואם המרכזי.

יו"ר כחול לבן בני גנץ במסיבת עיתונאים בכנסת, 9 בספטמבר 2019 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

אין חלק אחד בשורת ההחלטות הזאת שלא גורם לגבה לזנק מעלה בתמיהה. ראשית – מדוע אין מפלגה שעומדת מאחורי האירוע? האם המפלגה שיצחק רבין עמד בראשה אינה הכתובת הטבעית (אם נניח לממשלה ולכנסת, ביודענו בידי מי הן נשלטות ומה הלך הרוחות בהן) לקחת על עצמה את ארגון האירוע? האם לא ביו"ר המפלגה הזאת מדובר? האם לא את מורשתו הם מתיימרים להנציח? מדוע ארגון עצרת הזיכרון לראש ממשלה שנרצח בהתנקשות פוליטית צריך להיות בידי אנשים פרטיים?

זהות המארגנים קובעת, מן הסתם, גם את אופי האירוע, שהפך לסוג של פארודיה על שירו של תאמר נפאר, "אנא מיש פוליטי" ("אני לא פוליטי"). מה פירוש אירוע לא פוליטי? האם רבין נרצח במהלך קטטה על מקום חניה? יריבות מדממת על ראשות ועד הבית?

אלא שבשיח הישראלי, ההגדרה "לא פוליטי" היא על פי רוב הגדרה נרדפת ל"לא שמאלני", שתאפשר להכניס תחת השמיכה גם אנשי ימין קיצוניים כמו צחי הנגבי שנאם בעצרת בשנה שעברה. אם העצרת אינה פוליטית, אין גם מה להתחשבן עם מי שעמד על המרפסת ההיא כשההמונים למטה נשאו ארון קבורה סמלי, עם תמונתו של מי שלימים גופתו תשכב בתוך ארון קבורה אמיתי מאוד, אחרי שהיה קורבן לרצח לא פוליטי כלל וכלל. העיקר שכולם בפנים.

כולם? לא ממש. מי שלא נכלל השנה בשבת האחים גם יחד הדביק הזה הוא פרץ, יו"ר המפלגה שבראשה עמד רבין עת נרצח. העצרת רוצה אולי להנציח את מורשתו של רבין, אבל יורשיו – אם זהותם איננה עומדת בקריטריונים הנכונים – פחות רצויים בה.

אובססיה לקדושים במדים

מעבר לממד האבסורדי, ההחלטה עצמה לא מאוד מפתיעה: האירוע הזה הפך ברבות השנים לעוד דרך לספסר בשמו של רבין לטובת שימור שאריות ההון הסמלי הכרוך בו, והם לא יאפשרו למזרחים מסוגו של פרץ אפילו פירור, זה ברור.

עמיר פרץ מבקר באנדרטה לזיכרו של רבין בתל אביב, יום לפני שנבחר לעמוד בראשות מפלגת העבודה, ב-1 ביולי 2019 (צילום: רועי אלימה / פלאש90)

בחירתו של גנץ כדובר המרכזי בעצרת משקפת היטב את ההביטוס של מארגניה, כמו את המסר הא-פוליטי שלה; אף שהוא המועמד המוביל כרגע לכהן כראש ממשלה, גנץ אינו אדם פוליטי ולא מחזיק במשנה פוליטית כלשהי, למעט אותה ממלכתיות דביקה ומזויפת המאפיינת גם את עצרת הזיכרון.

"כן לשלום, לא לאלימות". מה משמעות המילים החלולות האלה לאור בחירתו של גנץ? מה מורשת השלום של האיש שלא מוכן אפילו להיפגש עם נציגי האזרחים הפלסטינים אם הם מעיזים לדבר על "מדינת כל אזרחיה", ומה מורשת האי-אלימות של מי שפיקד על אחד המבצעים הרצחניים ביותר שביצעה ישראל בעזה, ועוד התפאר בתוצאותיה?

העדפתו של גנץ על פני פרץ מגלמת הרבה מהאתנוצנטריות הלבנה והמאוסה של המחנה היהודי הציוני הליברלי בעיני עצמו, אבל אני בכל זאת מתקשה להתרגש ממנה. אתמול ציינו 63 שנים לטבח כפר קאסם, אירוע מזוויע ומשמעותי מבחינת ההשלכות שלו על עיצוב מציאות חיינו הרבה יותר מרצח רבין.

במובנים רבים, הטבח הזה היה בין המכוננים המרכזיים של התודעה שלפיה רצח מוסדר של אזרחים ערבים על ידי המדינה – ובהמשך גם על ידי אזרחים – גם בקנה מידה המוני, הוא דבר שהחברה הישראלית מוכנה לחיות אתו בשלום. הוא דבר נסבל, שלא לומר חלק מטבע הדברים.

לטבח הזה מקום מרכזי בכינון התודעה שלפיה חיי פלסטינים שווים פחות מחיי יהודים, ויש קו ישיר המחבר בינו לבין "העונש" המביש שקיבל הצלף מגבעתי שהורשע בהרג צעיר פלסטיני בן 16 במהלך הפגנה בעזה – חודש עבודות שירות, בלי יום מאסר אחד.

אתמול התקיימה גם עצרת מרכזית לציון הטבח הנפשע הזה, ולא ראיתי יהודים שמתקוטטים על הזכות לדבר בה או נעלבים מהדרתם ממנה. ביום שזה יקרה, אתחיל אולי לגלות עניין מי מדבר איפה. עד אז אני מציעה גם לפרץ לא להתרגש מהסיפור. יש במות מכובדות וראויות מזו, אם רק מניחים לאובססיה הזאת לקדושים במדים.