הפלסטינים לא צריכים להיות חלק מהנצחת השקר סביב פרס

הניסיונות להכריח את הערבים לקחת חלק באבל הלאומי על מותו של פרס חשפו את הפער העצום בין המציאות הפוליטית הפלסטינית לזו היהודית. כמה מאותם יהודים שקפצו על ההזדמנות לנסות לכופף את הערבים לפי הצרכים שלהם חשבו להגיע לעצרת הזיכרון ל-13 הרוגי אוקטובר 2000?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אז בסופו של דבר המנהיג הערבי היחיד שניחם את הישראלים בהלוויתו של פרס היה מחמוד עבאס. ונראה כי בעקבות ההלוויה, אחת השאלות הנפוצות בעולם הערבי כרגע היא: כשיגיע יום מותו של עבאס, מי ישאר כדי לנחם את הישראלים?

בישראל חייבים להגיד תודה שעבאס הצליח לקבל את כל האישורים שאפשרו לו לחצות את הקו הירוק ולהציל את התדמית השקרית של פרס, ככזה שבאמת פעל למען מזרח תיכון חדש. הקשר החזק בין עבאס, נשיא שמעולם לא נבחר בבחירות דמוקרטיות, להנהגות הישראליות בשנים האחרונות, הוא ההיפך המוחלט מהאופן בו תופסים רוב הפלסטינים (אזרחי המדינה, הגדה, עזה או הפליטים ברחבי העולם) את ההנהגות הישראליות לדורותיהן. אלא שמותו של פרס לא חשף רק את זה, הוא חשף גם את התהום העמוקה הפעורה בין האופן שבו רוב היהודים תפסו אותו: יונת שלום אוהבת ערבים, לבין האופן שבו רוב הפלסטינים ראו אותו: סמל לכיבוש, פשעי מלחמה וצביעות.

בעוד צעירי פת"ח כבר דורשים מעבאס להתפטר (ערבית) בעקבות השתתפותו בהלוויה, כמו לפי אלגוריתם צפוי, הפכו הדרישות הישראליות מהציבור הערבי בתוך הקו הירוק להשתתף במופע האבל הלאומי לקולניות יותר ויותר. מימין ומשמאל, מעט מדי אנשים טרחו לברר ולהבין מה פרס מסמל עבור העם הפלסטיני, ובאדנות ובפטרונות, שוב קפצו על ההזדמנות לכופף את הערבים ולעצב את התנהגותם לפי צרכיהם.

> פרס גאמפ: האיש שהיה שותף לכל החלטה אסונית שקיבלה ישראל

קיבל את כל האישורים שאיפשרו לו לחצות את הקו הירוק ולהציל את התדמית השקרית של פרס. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בטקס הלוויה (אמיל סלמן/POOL)

קיבל את כל האישורים שאיפשרו לו לחצות את הקו הירוק ולהציל את התדמית השקרית של פרס. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בטקס הלוויה (אמיל סלמן/POOL)

בין אותם ישראלים חפצי שלום ומטיפי מוסר – שאני בטוח שמתחרטים מעומק ליבם על כך שלא השתתפו בהלוויה של יאסר ערפאת – כמה מהם חשבו להשתתף באירועי האבל הלאומי של שכניהם, שציינו בשבת 16 שנים לפרוץ מאורעות אוקטובר שגבו את חייהם של 13 אזרחים ערבים, וללכת לעצרת הזכרון בסכנין? היי, הם הרי בעד קירוב לבבות ושבירת חסמים בין העמים, נכון? אז אפשר כבר להניח בביטחון שבטקס הבא של ערבים לציון טבח כלשהו, ותודה לאל כאלה לא חסר, המקום יהיה עמוס לעייפה באישי ציבור ישראלים?

התשובה היא לא מהדהד. אותם ישראלים לא מעוניינים באמת לנצל את מותו של פרס "כדי לקרב לבבות בין העמים"- זוהי רק המטרה המוצהרת. כי הרי בדיוק אותו טריגר שמפעיל את המכאניזם הפבלובי שדורש מהפלסטינים "לגנות" את הריגתו של כל ישראלי, הוא הטריגר שמפעיל הפעם את הדרישה להשתתף בהלוויה. מדובר בצורך בסיסי וקיומי של הצד הכובש והמדכא: להוכיח שוב ושוב עליונות על המדוכא ויכולת לכפות עליו לפעול גם בניגוד לרצונו כדי שיראה כמה כנוע הוא, ובאופן הזה לחזק ולהעמיק את השליטה בו.

למען האמת, הצביעות הזו די הולמת את מורשתו של פרס.

ואם במורשת עסקינן, אין טעם לשוב ולסקור את רשימת הפשעים בהם היה מעורב פרס. הרי רוב הישראלים לא רואים בהם פשעים בכלל, והפלסטינים לא צריכים שום תזכורת – הם חיים את ההשלכות של מעשיו עד היום, ולעוד שנים רבות.

> כך נשארתי על החוף ופספסתי את משט הנשים לעזה

יונת שלום צבועה. שמעון פרס מבקר כראש ממשלה במעלה אפרים, 1985. (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

יונת שלום צבועה. שמעון פרס מבקר כראש ממשלה במעלה אפרים, 1985. (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

ללכת עם ולהרגיש בלי

לישראל קל להטיח בפלסטינים האשמות על כך שהם לא מוכנים לשחרר את העבר ובשל כך לא מוכנים לסלוח לפרס. אבל קל לישראלים לשים את העבר מאחוריהם כשכל מה שהם רוצים הוא לשכוח ולהתכחש לפשעים ההיסטוריים שלהם. זה נוח ועוזר למצפון להירגע ולשינה טובה יותר בלילה.

הרי אם נשאל כל ילד פלסטיני ממחנה פליטים בגדה מהיכן הוא, הוא יענה שהוא מרמלה, יפו או עכו. הוא לא יגיד שהוא ממחנה הפליטים. האם אותו ילד חי בעבר? האם זה הוגן לדרוש ממשפחתו או ממנהיגיהם לחלוק כבוד אחרון דווקא לאיש שהיה מרכיב משמעותי במנגנון לשימור את מצבם כפליטים? עברם של סבו וסבתו של אותו ילד, הוא ההווה שלו.

וזה בדיוק העניין לגבי העבר. כשהוא נשאר פתוח ומדמם, הוא רודף את ההווה והעתיד שלנו.

רבות דובר בתקשורת על כך שפרס היה "איש העתיד". נו בטח, הוא הרי היה עסוק בטשטושו של עברו הנורא, מבלי לקחת עליו אחריות או להביע עליו צער. פרס היה בדיוק מה שהציונות, כתנועה גזענית הדוגלת בעליונות הגזע היהודי, הייתה צריכה: דמות שתעזור לה ללכת עם אבל להרגיש בלי. ומבחינת ישראל, הוא אכן סימל את הצד הלכאורה יפה שבציונות.

בסופו של דבר, הפער בין האופן שבו יהודים תופסים את פרס לבין האופן בו הפלסטינים תופסים אותו הוא נגזרת של הפער העצום בין המציאות הפוליטית הפלסטינית לזו היהודית. אחת מחשיבה את הציונות לאסונה הנורא מכל, והשנייה מקדשת ומוקירה אותה. רובנו פשוט מתעבים את פרס, אתם אוכלים את השקרים שלו

בימים האחרונים ניסיתי להבין מה היה מקומו של פרס – שמילא אינספור תפקידים בהנהגת המדינה ונהנה מכוח והשפעה רבים – בקידום האוכלוסיה הערבית. לצערי לא מצאתי כמעט דוגמאות קונקרטיות שאינן קשורות בהזדמנות לצילומי יח"צנות וקידום עצמי. והוא לא היה אמור לעשות כי הוא היה "פרס", אלא כי זה בכלל תפקידו המובנה לדאוג לכלל אזרחי המדינה, והוא לא אמור לעשות לאף אחד שום טובות.

ח"כ איימן עודה והרשימה המשותפת הוכיחו שבניגוד למחמוד עבאס, להם יש חוט שדרה והם לא עושים שום טובות כדי להנציח את השקר סביב מורשת פרס. זאת ועוד, הם הדגימו בדיוק כיצד על הנהגת לאום הנרדף בארצו להתנהג: נאמנה לעקרונות הנגזרים מהנרטיב של עמה, גם ובמיוחד אם זה אומר שכמה רוני דניאלים ינהמו לעברה.

> אינתיפאדה של נשים: שבוע מאבק בלוד בעקבות רצח אם מול ילדיה

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לעקר את השלטונות מהפוטנציאל האלים שלהם. ג'ודית באטלר (פליקר Andrew RuskCC BY 2.0)

לעקר את השלטונות מהפוטנציאל האלים שלהם. ג'ודית באטלר (פליקר Andrew Rusk CC BY 2.0)

מי מפחד מאנרכיה: קריאה ישראלית בספרה החדש של ג'ודית באטלר

מול השימוש המניפולטיבי שעושים מנהיגי ימין במושג האלימות במטרה להעמיק את ההיררכיה בין חיי בני אדם, באטלר מנסחת אתיקה של אי-אלימות המבוססת על עיקרון בלתי מתפשר של שוויון רדיקלי, בדרך לערעור הסדר הפוליטי הקיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf