newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפלסטינים לא צריכים להיות חלק מהנצחת השקר סביב פרס

הניסיונות להכריח את הערבים לקחת חלק באבל הלאומי על מותו של פרס חשפו את הפער העצום בין המציאות הפוליטית הפלסטינית לזו היהודית. כמה מאותם יהודים שקפצו על ההזדמנות לנסות לכופף את הערבים לפי הצרכים שלהם חשבו להגיע לעצרת הזיכרון ל-13 הרוגי אוקטובר 2000?

מאת:

אז בסופו של דבר המנהיג הערבי היחיד שניחם את הישראלים בהלוויתו של פרס היה מחמוד עבאס. ונראה כי בעקבות ההלוויה, אחת השאלות הנפוצות בעולם הערבי כרגע היא: כשיגיע יום מותו של עבאס, מי ישאר כדי לנחם את הישראלים?

בישראל חייבים להגיד תודה שעבאס הצליח לקבל את כל האישורים שאפשרו לו לחצות את הקו הירוק ולהציל את התדמית השקרית של פרס, ככזה שבאמת פעל למען מזרח תיכון חדש. הקשר החזק בין עבאס, נשיא שמעולם לא נבחר בבחירות דמוקרטיות, להנהגות הישראליות בשנים האחרונות, הוא ההיפך המוחלט מהאופן בו תופסים רוב הפלסטינים (אזרחי המדינה, הגדה, עזה או הפליטים ברחבי העולם) את ההנהגות הישראליות לדורותיהן. אלא שמותו של פרס לא חשף רק את זה, הוא חשף גם את התהום העמוקה הפעורה בין האופן שבו רוב היהודים תפסו אותו: יונת שלום אוהבת ערבים, לבין האופן שבו רוב הפלסטינים ראו אותו: סמל לכיבוש, פשעי מלחמה וצביעות.

בעוד צעירי פת"ח כבר דורשים מעבאס להתפטר (ערבית) בעקבות השתתפותו בהלוויה, כמו לפי אלגוריתם צפוי, הפכו הדרישות הישראליות מהציבור הערבי בתוך הקו הירוק להשתתף במופע האבל הלאומי לקולניות יותר ויותר. מימין ומשמאל, מעט מדי אנשים טרחו לברר ולהבין מה פרס מסמל עבור העם הפלסטיני, ובאדנות ובפטרונות, שוב קפצו על ההזדמנות לכופף את הערבים ולעצב את התנהגותם לפי צרכיהם.

> פרס גאמפ: האיש שהיה שותף לכל החלטה אסונית שקיבלה ישראל

קיבל את כל האישורים שאיפשרו לו לחצות את הקו הירוק ולהציל את התדמית השקרית של פרס. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בטקס הלוויה (אמיל סלמן/POOL)

קיבל את כל האישורים שאיפשרו לו לחצות את הקו הירוק ולהציל את התדמית השקרית של פרס. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בטקס הלוויה (אמיל סלמן/POOL)

בין אותם ישראלים חפצי שלום ומטיפי מוסר – שאני בטוח שמתחרטים מעומק ליבם על כך שלא השתתפו בהלוויה של יאסר ערפאת – כמה מהם חשבו להשתתף באירועי האבל הלאומי של שכניהם, שציינו בשבת 16 שנים לפרוץ מאורעות אוקטובר שגבו את חייהם של 13 אזרחים ערבים, וללכת לעצרת הזכרון בסכנין? היי, הם הרי בעד קירוב לבבות ושבירת חסמים בין העמים, נכון? אז אפשר כבר להניח בביטחון שבטקס הבא של ערבים לציון טבח כלשהו, ותודה לאל כאלה לא חסר, המקום יהיה עמוס לעייפה באישי ציבור ישראלים?

התשובה היא לא מהדהד. אותם ישראלים לא מעוניינים באמת לנצל את מותו של פרס "כדי לקרב לבבות בין העמים"- זוהי רק המטרה המוצהרת. כי הרי בדיוק אותו טריגר שמפעיל את המכאניזם הפבלובי שדורש מהפלסטינים "לגנות" את הריגתו של כל ישראלי, הוא הטריגר שמפעיל הפעם את הדרישה להשתתף בהלוויה. מדובר בצורך בסיסי וקיומי של הצד הכובש והמדכא: להוכיח שוב ושוב עליונות על המדוכא ויכולת לכפות עליו לפעול גם בניגוד לרצונו כדי שיראה כמה כנוע הוא, ובאופן הזה לחזק ולהעמיק את השליטה בו.

למען האמת, הצביעות הזו די הולמת את מורשתו של פרס.

ואם במורשת עסקינן, אין טעם לשוב ולסקור את רשימת הפשעים בהם היה מעורב פרס. הרי רוב הישראלים לא רואים בהם פשעים בכלל, והפלסטינים לא צריכים שום תזכורת – הם חיים את ההשלכות של מעשיו עד היום, ולעוד שנים רבות.

> כך נשארתי על החוף ופספסתי את משט הנשים לעזה

יונת שלום צבועה. שמעון פרס מבקר כראש ממשלה במעלה אפרים, 1985. (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

יונת שלום צבועה. שמעון פרס מבקר כראש ממשלה במעלה אפרים, 1985. (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

ללכת עם ולהרגיש בלי

לישראל קל להטיח בפלסטינים האשמות על כך שהם לא מוכנים לשחרר את העבר ובשל כך לא מוכנים לסלוח לפרס. אבל קל לישראלים לשים את העבר מאחוריהם כשכל מה שהם רוצים הוא לשכוח ולהתכחש לפשעים ההיסטוריים שלהם. זה נוח ועוזר למצפון להירגע ולשינה טובה יותר בלילה.

הרי אם נשאל כל ילד פלסטיני ממחנה פליטים בגדה מהיכן הוא, הוא יענה שהוא מרמלה, יפו או עכו. הוא לא יגיד שהוא ממחנה הפליטים. האם אותו ילד חי בעבר? האם זה הוגן לדרוש ממשפחתו או ממנהיגיהם לחלוק כבוד אחרון דווקא לאיש שהיה מרכיב משמעותי במנגנון לשימור את מצבם כפליטים? עברם של סבו וסבתו של אותו ילד, הוא ההווה שלו.

וזה בדיוק העניין לגבי העבר. כשהוא נשאר פתוח ומדמם, הוא רודף את ההווה והעתיד שלנו.

רבות דובר בתקשורת על כך שפרס היה "איש העתיד". נו בטח, הוא הרי היה עסוק בטשטושו של עברו הנורא, מבלי לקחת עליו אחריות או להביע עליו צער. פרס היה בדיוק מה שהציונות, כתנועה גזענית הדוגלת בעליונות הגזע היהודי, הייתה צריכה: דמות שתעזור לה ללכת עם אבל להרגיש בלי. ומבחינת ישראל, הוא אכן סימל את הצד הלכאורה יפה שבציונות.

בסופו של דבר, הפער בין האופן שבו יהודים תופסים את פרס לבין האופן בו הפלסטינים תופסים אותו הוא נגזרת של הפער העצום בין המציאות הפוליטית הפלסטינית לזו היהודית. אחת מחשיבה את הציונות לאסונה הנורא מכל, והשנייה מקדשת ומוקירה אותה. רובנו פשוט מתעבים את פרס, אתם אוכלים את השקרים שלו

בימים האחרונים ניסיתי להבין מה היה מקומו של פרס – שמילא אינספור תפקידים בהנהגת המדינה ונהנה מכוח והשפעה רבים – בקידום האוכלוסיה הערבית. לצערי לא מצאתי כמעט דוגמאות קונקרטיות שאינן קשורות בהזדמנות לצילומי יח"צנות וקידום עצמי. והוא לא היה אמור לעשות כי הוא היה "פרס", אלא כי זה בכלל תפקידו המובנה לדאוג לכלל אזרחי המדינה, והוא לא אמור לעשות לאף אחד שום טובות.

ח"כ איימן עודה והרשימה המשותפת הוכיחו שבניגוד למחמוד עבאס, להם יש חוט שדרה והם לא עושים שום טובות כדי להנציח את השקר סביב מורשת פרס. זאת ועוד, הם הדגימו בדיוק כיצד על הנהגת לאום הנרדף בארצו להתנהג: נאמנה לעקרונות הנגזרים מהנרטיב של עמה, גם ובמיוחד אם זה אומר שכמה רוני דניאלים ינהמו לעברה.

> אינתיפאדה של נשים: שבוע מאבק בלוד בעקבות רצח אם מול ילדיה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf