newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פקח שמונע מתושבי המערות לבנות מתגורר בעצמו בבית לא חוקי

אביה הגר, פקח עתיקות במנהל האזרחי, מחלק כבר שנים צווים שאוסרים על תושבי המערות בכפרי מסאפר יטא לבנות, במקום שבו הם והוריהם נולדו. כשהוא מסיים את עבודתו, הוא חוזר לביתו שבמאחז אביגיל, שלכל בתיו הוצא צו הריסה

מאת:
ילדים משחקים לצד מערה שבה הם מתגוררים, בכפר מופגרה במסאפר יטא, ב-2017 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

"מסורת של סיאוב ורקבון". ילדים משחקים לצד מערה שבה הם מתגוררים, בכפר מופגרה במסאפר יטא, ב-2017 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

פקח של המנהל האזרחי, שמונע מפלסטינים לבנות בכפרי מסאפר יטא באזור דרום הר חברון, גר בעצמו בבית לא חוקי שהוצא לו צו הריסה, במאחז שנבנה בסמוך לכפרים הפלסטיניים.

אביה הגר, תושב המאחז אביגיל, עובד במנהל האזרחי כפקח עתיקות. בשלוש השנים האחרונות הוא חילק לתושבי הכפרים באזור דרום הר חברון עשרות צווים שאוסרים עליהם לבנות, בטענה כי הם גרים בתוך אתר ארכיאולוגי.

מבעד לעיני התושבים זה נראה כך: פקח עתיקות מגיע לכפר, ומודיע להם שהמקום בו הם והוריהם נולדו, מערת האבן, או בור המים ממנו הכבשים שותות, הם חלק מאתר עתיקות, ואסור לבנות או לשפץ אותם.

הכפרים במסאפר יטא מתאפיינים במערות אבן שנחצבו בסלעים, ובתושבים שמתגוררים בהן באופן מסורתי. המגורים במערות לא נמשכים כיום מבחירה, אלא מכיוון שישראל מסרבת להכין תוכניות מתאר לכפרים, ובגלל שתושביהם אינם יכולים להוציא היתרי בנייה ולהקים בתים חוקיים מעל לפני הקרקע. בשנים האחרונות הצבא מונע גם עבודות בנייה ושיפוץ מתחת לפני האדמה, בתוך המערות עצמן. זה נעשה תוך שימוש בטענת הצורך לשימור עתיקות.

הסיפור של מוחמד אבו עראם, חקלאי שאיבד את אדמתו, ממחיש את המדיניות הזו.

אבו עראם נולד במערה קטנה בכפר הלא מוכר רכיז. בשנות ה-2000, המאחז אביגיל, שבו גר הפקח אביה הגר, קם בצמוד לכפר רכיז. כל הבתים באביגיל אמורים להיהרס על פי צווי המנהל האזרחי, כי המאחז נבנה תוך השתלטות על אדמה ובאופן לא חוקי. בפועל, אין לכך כל משמעות. המאחז קם במימון ממשלתי, ולתושביו יש בתים ותשתיות חשמל ומים זורמים. זאת בניגוד לשכנים ברכיז, שגרים במערות.

פקח המנהל האזרחי (בתוך המכונית) אביה הגר מגיע למסאפר יטא לחלק צווי הריסה

לפני כשנתיים, דפק בדלת המערה שבה גר אבו עראם קצין מטה הארכיאולוגיה במנהל האזרחי. "הפקח אמר לי: אסור לך לבנות כאן, כי יש פה מערות עתיקות", מספר אבו עראם. "אמרתי לו שאנחנו גרים בהן, שזה הכפר שלנו, שסבא וסבתא שלי חיו פה. המשפחה שלי חפרה את המערות".

אבו עראם הקים מבנה קטן, חקלאי, בסמוך למערה. כמה שבועות לאחר מכן, הצבא הרס את המבנה. הקושי להתקיים במקום בלי תשתיות בסיסיות ובלי יכולת לבנות, גרם לו להחליט להגר מהכפר. הוא נטש 70 דונם של אדמה פרטית, ושכר בית בעיר הסמוכה.

כשביקר באדמה שלו שוב כדי לעבד אותה, אבו עראם מצא בה חורבן מוחלט: הפאנלים הסולריים נופצו באבנים, הארונות נבזזו וצינורות נחתכו. הוא מעריך כי מתנחלים מאביגיל אחראים להרס.

גם בכפר טוואמין, פקח הארכיאולוגיה ביקר סמוך למתקפת מתנחלים. בנובמבר האחרון, מתנחלים פרצו לתוך מערת המגורים של חקלאי ממשפחת ברכאת מור, שגר בטוואמין, כפר קטן במסאפר יטא. התוקפים השחיתו את המערה, הרסו ארבע מכליות מים, וגנבו לוח סולרי.

זה אינו אירוע חריג: אלימות שיטתית שמגיעה מהמאחזים הסמוכים לטוואמין גרמה למרבית תושבי הכפר לעזוב אותו עם השנים.

הפקח הגר הגיע לכפר יומיים אחרי המתקפה, ומסר לברכאת מור צו שאוסר עליו להמשיך לשפץ את המערה שלו. ברכאת הסביר לפקח כי הוא משפץ את המערה לאחר שהושחתה בידי מתנחלים. זה לא עזר. אם ישפץ את המערה, נכתב בצו, הוא צפוי להיעצר.

בשני צווי התראה על הרס עתיקות שמסר אביה באותו יום לברכאת נכתב כי בוצעה במקום עבירה של "שיפוץ מערה והכשרתה למגורים תוך פגיעה בעתיקות", ועבירה של "הצבת פנלים סולריים בתוך פוליגון ארכיאולוגי וגידור השטח". בסעיף של "שם היישוב" נכתב: "ללא". הפקח חתם על הצו בשמו.

עיון במפות המנהל האזרחי מעלה כי שטח הכפר אינו כלול בהכרזה רשמית על שטח עתיקות, ולא ברור מתוקף איזו סמכות חוקית הוצא הצו.

עבירה של "ניקוי מערה קדומה"

בזמן המנדט הבריטי, הוכרזו כ-1,000 אתרים ארכיאולוגיים בגדה המערבית. כפרים רבים במסאפר יטא סומנו בשנות ה-40 על ידי הבריטים כאתרי ארכיאולוגיה, ובהם אדמות הכפרים ג'ינבה, פחית, מרכז, וחלאווה, שבשטחם הצבא הכריז שטח אש ותושביהם כיום בסכנת גירוש.

"צריך להבין, כל הכפרים הפלסטיניים בגדה בנויים על אתרי עתיקות", מסביר הארכיאולוג יונתן מזרחי, לשעבר מנכ"ל ארגון עמק שווה. "הם ממשיכים התיישבות מלפני 500 או 1,000 שנה, והם תמיד יושבים על או בצמוד לאותו מקום. היישובים הפלסטיניים היחידים שלא יושבים על אתרי עתיקות הם מחנות הפליטים".

בעולם מתוקן, הממצאים הארכיאולוגיים במסאפר יטא היו יכולים לחזק את הקשר ההיסטורי של תושבי המקום לכפר, ולא להחליש אותו. קראו למשל את דבריו של גיאוגרף יהודי בשם נתן שלם, שמתאר בספרו "מדבר יהודה" ביקור בכפר ג'ינבה במסאפר יטא לפני כמעט מאה שנה. ערך זה ביומנו נכתב ב-9 בדצמבר 1931:

"נכנסתי לאחת המערות, אשר לפי עדות השוכנים בה, חצבוה הם בעצמם. תוכה לא עשה עלי רושם מדכא, ובמובן ידוע הוא עולה על בתי הכפר הבנויים אבן. כל ככר ג'ינבה כולה זרועה כלי צור מכל הזמנים, לרבות חרסיות מחרסיות שונות, המעידים עדות נאמנה שהיישוב לא פסק כאן מעולם, החל מן הזמנים הפרה-היסטוריים הקדומים".

בתקופה שבה נכתבו המילים האלה לא נבנו במקום התנחלויות, ולכן לא היה חשש פוליטי מהבלטת הקשר בין מגורי פלסטינים בהווה לממצאי עתיקות בעבר. במאי השנה פסק בג"ץ כי לצבא מותר לגרש את כל תושבי ג'ינבה כדי לקיים במקום אימונים בשטח אש. ג'ינבה, היישוב שלא פסק מעולם – פסק כשהגיעה ישראל.

בארבע השנים האחרונות, כחלק משורת צעדים שנועדו להגביל בנייה פלסטינית בשטחי C בגדה, המנהל האזרחי מקדיש משאבים רבים יותר לאכיפה ופיקוח על בנייה ערבית באתרי ארכיאולוגיה. ב-2019 העניק לראשונה תיקון לצו בדבר חוק העתיקות (סעיף 16, תיקון מס' 2) לפקחי העתיקות של המנהל האזרחי סמכויות זהות לאלו של החיילים, לעכב ולחקור פלסטינים, וגם סמכות לנקוט נגדם סנקציות פליליות. בשנים שחלפו מאז, ובלחץ גורמי ימין, במנהל האזרחי מוציאים לפלסטינים יותר ויותר צווי "התראה להרס עתיקות".

זיאד מחאמרה מהכפר ביר אל-עיד במסאפר יטא קיבל צו כזה, כי ניקה את בור המים שלו. מחאמרה אינו יכול לבנות בית עם גג וקירות, והוא נאלץ להמשיך לגור במערה, שלדבריו סבא שלו חפר. "נולדתי במערה הזאת", הוא אומר.

כאשר ניקה את בור המים, לפני כשנתיים, פעולה שגרתית שאותה הוא עושה מדי שנה, דפק בדלת ביתו פקח המנהל אביה הגר, ומסר לו צו, שבו נכתב כי ביצע עבירה של "ניקוי מערה קדומה" בתוך אתר ארכיאולוגי.

ביר אל-עיד נמצא בין המאחזים חוות טליה למצפה יאיר. מתחילת שנות ה-2000, רבים מהתושבים נמלטו בהדרגה מהכפר, כתוצאה מאלימות מתנחלי המאחזים, מניעת תשתיות והרס שיטתי של בתים.

בתחילת שנות ה-2000 גורשו כל תושבי הכפרים טוואמין וביר אל-עיד בידי מתנחלים. בעקבות עתירה לבג"ץ שהגישה עורכת הדין קמר משרקי-אסעד, המדינה איפשרה לתושבים לחזור לגור בכפרים, והכירה בכתב בזכותם לחיות במערות במקום.

"אמרו להם, תמשיכו לגור במערות. כמו עכברים. אין בעיה. אבל לא ניתן לכם היתרי בנייה", אומרת משרקי-אסעד. "בן אדם חי במערה, אז ברור שאולי הוא יסייד את הקיר, ישים בטון, ינסה לתקן את הדלת בכניסה. המערה הופכת עם הזמן ללא בטיחותית. חייבים לנקות אותה".

"אל תשימו פה חמור, זה לא מכבד את המקום"

באמצע כפר פלסטיני צפוף, מול ביתה של גנדי אל-עמור, ניצבת חלקת אדמה ריקה. היא שייכת לבני המשפחה, אך הם מפחדים להציב בה מבנה. אל-עמור, תושבת הכפר א-טוואני, גילתה שהחצר של ביתה כלולה בתוך אתר ארכיאולוגי.

בשנה שעברה, פקח העתיקות אביה הגר תועד בווידאו מגיע לנקודה זו מלווה בחיילים, ולבוש בחולצה של ארגון המתנחלים "השומר יו"ש". הוא העיר לאל-עמור על החמור שקשרה בחצר ביתה.

"יש פה בית כנסת מלפני 2,000 שנה, אל תשימו פה חמור. זה לא מכבד את המקום הזה", אביה אומר בתיעוד מצולם, "וגם לא לבנות פה בית". חייל שהגיע איתו עמד ליד התחתונים והחולצות של בני המשפחה שנתלו בחצר, ואמר להם: "לתלות כביסה פה אסור", ואז הצביע על סלע, ואמר: "האבן הזאת, פה מלפני 2,000 שנה. זה לא מכבד".

אביה הגר בכפר צפוף. צילום: Youth of Sumud

גנדי אל-עמור אמרה שמאז הביקור הזה המשפחה הפסיקה להשתמש בחצר, מחשש שיזומנו לחקירה במשטרה, כפי שנכתב בצווים שהפקח חילק באזור. "הרסנו במו ידינו את השירותים והדיר לצאן שהיה לנו שם", היא אמרה. הכפר שלה, כמו האחרים שהוזכרו – כיז, ביר אל-עיד וטוואמין – נמצאים דקות ספורות מביתו הלא חוקי של פקח המנהל, אביה הגר, באביגיל.

בחצר ובנקודות נוספות בכפר א-טוואני בוצעו חפירות ארכיאולוגיות בשנת 2010 כתנאי להכנת תוכנית מתאר לכפר. בחפירות בחצר נגלו עדויות למבנה מהתקופה הביזנטית, בו ספסלי אבן שסודרו בחי"ת, עדות לכך שעמד שם פעם מבנה ציבור. קצין מטה הארכיאולוגיה שהוביל את החפירה מטעם המנהל האזרחי, כתב כי לדעתו ניתן לשער שזה היה בית כנסת. ארכיאולוג אחר שחקר את הממצאים חלק על פרשנות זו. לא ניתן לקבוע בבירור מה היה טיב המבנה.

עם זאת, ממצאים ארכיאולוגים מראים בבירור כי בדרום הר חברון היתה התיישבות יהודית קדומה. בתי כנסת עתיקים התגלו בכפרים סוסיא, מעין, סמוע וענים. סברה נפוצה במחקר היא שחלק מהפלסטינים שחיים בכפרים אלו כיום הם צאצאי יהודים שהתאסלמו לפני יותר מאלף שנה.

בסוסיא, חפירת בית הכנסת העתיק לוותה בהפקעת אדמת הכפר הפלסטיני, ובגירוש המוני של כל תושביו ב-1986. כיום, האתר הארכיאולוגי מנוהל על ידי ההתנחלות סוסיא הסמוכה. המבקרים באתר יסיירו בבית הכנסת ובמערות אבן, וישמעו על התיישבות יהודית קדומה במקום, אך לא יפגשו את פליטי הכפר המגורשים, שעבורם, מערות אלו הן בתיהם והאתר כולו נוף ילדותם.

פלסטינים, ישראלים ויהודים בינלאומיים משתתפים בפעולת מחאה במעין ״עין אל בידה״ עליו השתלטו מתנחלים בדרום הר חברון. (צילום: אורן זיו) 

רוב מוחלט של פקחי המנהל גרים בהתנחלויות או במאחזים. אישה בסמוך למערת מגוריה בדרום הר חברון, ב-3 בינואר 2020 (צילום: אורן זיו)

מזרחי הקים את ארגון עמק שווה, שמנתח בביקורתיות את מקומה של הארכיאולוגיה בצל הסכסוך. לדבריו, במקומות אחרים בעולם, כאשר אנשים גרים בתוך ערים עתיקות, אם מחליטים לשמר אותן, מסדירים זאת באמצעות תוכניות מתאר, שלוקחות בחשבון גם את התושבים ומגדירות היכן ואיך יהיה מותר להם לבנות.

אך בהנחיית הדרג המדיני, המנהל האזרחי לא מכין תוכניות מתאר למרבית הכפרים הפלסטינים בשטחי C. "כבר 55 שנה שלא נותנים לפלסטינים תוכניות מתאר. המדינה רק משתמשת במקל. והיא עושה בו שימוש ציני", אומר מזרחי. בלי תוכניות אלו, אין לתושבים כל אפשרות חוקית לבנות, והם סובלים מהרס בתים שיטתי.

בין 2009 ל-2020 פלסטינים הגישו 5,155 ביקשו להיתרי בנייה. המנהל האזרחי דחה 98.7% מהבקשות האלו, ואישר 66 מהן בלבד. באותה תקופה, המנהל האזרחי אישר למתנחלים 20,301 בקשות להיתרי בנייה. כך לפי נתוני "שלום עכשיו" ועמותת "במקום".

העובדה שאדם שמפקח על בנייה לא חוקית גר בעצמו בבית לא חוקי אינה בהכרח חריגה בגדה המערבית. גורם לשעבר במנהל האזרחי אמר ל"שיחה מקומית" כי רוב מוחלט של פקחי המנהל גרים בהתנחלויות או במאחזים. "זה מטעמי נוחות. הם גרים ליד מקום העבודה שלהם", הגורם אמר.

דרור אטקס, חוקר מדיניות הקרקעות בגדה בארגון כרם נבות, ציין שורה של מקרים שחשף בשנים האחרונות, שבהם פקחי המנהל האזרחי היו מעורבים בהפרות חוק.

אטקס הזכיר את ראש יחידת הפיקוח במנהל האזרחי לשעבר, דוד קישיק, ש"השתלט על כ-20 דונם בבעלות תושבי דיר ג'ריר, ונטע עליהם כרם זיתים אותו הוא מחזיק עד היום"; את פקח המנהל האזרחי לשעבר יוסי לויט, ש"השתלט על אותו תא שטח שהוא מיפה"; ואת הפקח יאיר אלביליה, ש"התגורר במאחז הלא חוקי מצפה כרמים שנבנה על אדמות פרטיות גנובות בתוך שטח אש 906".

"מדובר במסורת של סיאוב ורקבון", אטקס אמר, "שבתוכה הפקח אביה הגר, מהמאחז הלא חוקי אביגיל, הוא רק חוליה אחת".

פנינו למינהל האזרחי בבקשת תגובה, והיא תתפרסם אם וכאשר תתקבל.

אביה הגר סירב להגיב לכתבה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf