פסקת ההתגברות: הימין רצה לפגוע בפלסטינים אך קומם עליו את האליטה
נתניהו התנגד בעבר לפסקת ההתגברות כי הוא תמך בסטטוס קוו בשטחים. מנגד, הימין מעוניין בה כדי להעמיק את הסיפוח וכעת נתניהו, המעוניין בחסינות, תומך בה. והפלסטינים? ההתנגדות הגדולה למהלך תגיע דווקא ממקום אחר
המתקפה על בג"ץ, שבאה לידי ביטוי בעיקר ב"פסקת ההתגברות" המורחבת – הכוללת לא רק את היכולת לחוקק מחדש חוקים שבג"ץ פסל, אלא גם למנוע מבג"ץ להתערב בהחלטות מינהליות של הממשלה, השרים והכנסת – לא היתה יכולה לצאת לדרך ללא המניע האישי מאוד של נתניהו, המבקש למנוע ביקורת שיפוטית על החלטות צפויות של הכנסת להעניק לו חסינות או לחוקק חוק חסינות במיוחד למענו. גם החרדים ישמחו ל"פסקת התגברות" כדי להתגבר על הנטייה החילונית המובהקת של בג"ץ.
אבל חייבים להודות שזה רק חלק מהסיפור. הימין מדבר אמנם על הצורך ב"משילוּת" באופן רחב ועל הצורך לפרק את "הדיקטטורה של בג"ץ" כדי להחזיר את הכוח ל"עָם", אבל ה"משילות" הזו נוגעת בראש ובראשונה לאזור שישראל מעמעמת בו במכוון את ה"משילות" כבר 52 שנה – השטחים הכבושים.
הפרדוקס הגדול
שניים מבין החוקים שנתניהו עצמו ציין כסיבה להחיל את "פסקת ההתגברות" נוגעים לשטחים האלה: "עונש מוות למחבלים" ו"גירוש משפחות מחבלים" (השלישי הוא "גירוש מסתננים"). ברור לחלוטין מה נמצא על סדר היום של בצלאל סמוטריץ', האיש הפך את "פסקת ההתגברות" כתנאי הראש והראשון לכניסתו לממשלה. "חוק ההסדרה", שסיכוייו להיפסל בבג"ץ גבוהים למדי לאחר שהיועץ המשפטי הסביר לבית המשפט שדינו להיפסל, הוא דוגמה בולטת לחוקים שסמוטריץ' רוצה לשריין אותם מפני כל התערבות משפטית.
ארגון "יש דין" יצר מאגר של כמה עשרות "חוקי סיפוח" שכבר עלו על שולחן הכנסת ה-20, חלקם עוסק בסיפוח של חלקים או של כל הגדה המערבית, בהכשרת גזל אדמות מידי פלסטינים או סתם בטשטוש הקו הירוק. עכשיו, ברגע שיוסר החשש שבג"ץ יבטל חוקים או יפסול החלטות מינהליות של הממשלה ושריה, השמיים – או בעצם נהר הירדן – הם הגבול לגבי מה שהשר לעתיד סמוטריץ' וחבריו לממשלה יחוקקו ויחליטו.
כמעט כל סעיפי "תוכנית ההכרעה" שפרסם סמוטריץ' לא יכולים לעבור את מבחן בג"ץ במתכונתו הנוכחית: לא סיפוח הגדה המערבית כולה בלי הענקת זכויות אזרחיות שוות לפלסטינים החיים בה, בוודאי שלא העמדת הפלסטינים בין שתי ברירות: הגירה מרצון או "טיפול בעוצמה" על ידי ישראל. מנקודת ההשקפה הזו, "פסקת ההתגברות" הופכת להכרח, לצעד שבלעדיו אין לימין המתנחלי טעם להצטרף לממשלה.
אבל כאן טמון הפרדוקס הגדול. הימין זקוק ל"פסקת ההתגברות" כדי להעמיק את הסיפוח ואת טשטוש הקו הירוק, והוא רוצה להעמיק את הסיפוח כי הוא רוצה לשבור את הסטטוס קוו, להבטיח סופית את ניצחונו ו"להכריע" את הפלסטינים, כשם תוכניתו של סמוטריץ'. מעניין מאוד בהקשר הזה שנתניהו תמך עד היום בהמשך הסטטוס קוו ומנע סיפוח, כפי שתמך בסטטוס קוו מול בג"ץ והתנגד ל"פסקת ההתגברות". עכשיו, בגלל רצונו בחסינות, הוא הפך את עמדתו. זה מה שעומד ביסוד ברית הברזל בין נתניהו, יריב לוין וסמוטריץ'.
הפלסטינים בכלל חוששים ממשהו אחר
אבל את הפלסטינים מדיניות הסיפוח הזה לא מאוד מפחידה. בעיקר כי הסיפוח כבר קרה. ההתנחלויות ושטחי סי כבר ביתרו את הגדה המערבית, ובג"ץ, שהיה אמור להגן עליהם כאוכלוסייה כבושה על פי החוק הבינלאומי, מעולם לא עשה את עבודתו. לפיכך הסיפוח לא נתפס כאיום. במקרה הרע, מצבם ומעמדם של הפלסטינים בגדה יישאר כפי שהוא: תושבים נטולי זכויות החיים לצד התנחלויות מתרחבות ותחת רשות לא מתפקדת. במקרה הטוב, הוא יעניק לאש"ף כלי הסברתי, פוליטי ומדיני נגד ישראל, ויאפשר לכמה עשרות אלפי פלסטינים מעמד אזרחי וגישה לבתי משפט אזרחיים, שהיום נמנעים מהם. "הַמְתָנה, אורך רוח וצומוד, זהו הפתרון היחיד", כפי שכתב נאסר לחאם, עורך סוכנות "מען", שנחשב בעבר למקורב מאוד למחמוד עבאס, במאמר שפורסם כאן השבוע.
יותר מכך, סיפוח עשוי לקרב את הפלסטינים למדינה האחת, שעדיין נשארה החלום של רבים מאוד מהם. במלים אחרות, החרב הגדולה שמניפים המתנחלים מול הפלסטינים, חרב הסיפוח, נתפסת בעיני רבים מהם כחרב פיפיות, כזו שתיתקע בסופו של דבר בבטנה של "המדינה היהודית". אלא אם ישראל תבחר לטרנספר את הפלסטינים, כפי שסמוטריץ' רומז בתוכניתו, אבל זו כרגע נראית אפשרות רחוקה מאוד.
אבל בעוד ש"פסקת ההתגברות" המורחבת לא מאוד מטרידה את הפלסטינים, ובוודאי שחוק חסינות או הסדר חסינות לנתניהו אינם נוגעים להם, המהלכים האלה נתפסים כאיום גדול על המרקם הדמוקרטי בתוך ישראל. מעבר ל"חשודים העיקריים" מקרב ארגוני החברה האזרחית – ארגוני נשים, להט"בים, ארגונים לזכויות חברתיות, ארגונים של החברה הפלסטינית ועוד – שרואים באופן טבעי את המהלך הזה מכוון ישירות נגדם, מעניינת במיוחד ההתעוררות של חלקים מהאליטה הישראלית, שעד היום נזהרו מלצאת באופן גלוי נגד השלטון.
עשרות עורכי דין בכירים, כולל המועמדים המובילים לראשות לשכת עורכי הדין שממש אינם מזוהים עם השמאל ואפילו לא עם המרכז, ערכו כנס יוצא דופן שבו הזהירו כי "שלטון החוק נמצא על פי התהום" ואיימו בהשבתה של מערכת המשפט. 130 מרצים למשפטים מכל האוניברסיטאות חתמו על עצומה האומרת כי יוזמות החקיקה של הממשלה יחוללו "נזק בלתי הפיך לדמוקרטיה". היום (ה') דווח ב"כלכליסט" שגם קבוצה של 100 יזמים, רובם אנשי הייטק, חתמו על עצומה הקוראת "לא לפגוע בשלטון החוק". "כחול לבן", שהקפידה לא לומר שום דבר בוטה או מרגיז במהלך מערכת הבחירות, מאיימת "להבעיר את המדינה" כדי להציל את הדמוקרטיה.
אפשר להיות ציניים וביקורתיים כלפי ההזדעקות המאוחרת הזו "להציל את הדמוקרטיה" בישראל, דמוקרטיה שממילא לא ממש קיימת. בוודאי לא במה שנוגע לפלסטינים בגדה המערבית, בעזה ובמזרח ירושלים, אבל גם במה שנוגע לפלסטינים בישראל. "הדמוקרטיה" הישראלית לא ממש מגינה גם על ארגוני זכויות האדם בישראל, הנמצאים תחת מתקפה מתמשכת בשנים האחרונות. אבל קשה לפקפק באותנטיות של תחושת הדחיפות שאוחזת בקרב חלקים באליטה הישראלית, וראוי גם לא להקל ראש בחשיבותה.
מה שמקפיץ את האליטה הוא השילוב בין שני המהלכים: החסינות לנתניהו, ופסקת ההתגברות המורחבת. שניהם נתפסים כהפרה של חוקי המשחק וריכוז הכוח בידי הפוליטיקאים, ובעיקר בידי פוליטיקאי אחד, נתניהו. אליטה כלכלית-חברתית לא אוהבת מצב כזה. היא אוהבת ודאות, ומערכת משפט חזקה מעניקה לה את הוודאות הזו. על פוליטיקאים, בוודאי מהסוג ששולט היום בישראל, קשה הרבה יותר לסמוך. ב"דה מרקר" מצטטים היום (ה') בכירים בשוק ההון שטוענים שהחלשת מערכת המשפט תביא להורדת דירוג האשראי של ישראל, בדיוק בגלל חוסר הוודאות שהשינויים יביאו איתם לכלכלה.
כך קורה שמהלך שנועד בעצם "להכריע" את הפלסטינים או לכל הפחות לאיים עליהם נתפס בידי חלקים נרחבים באליטה בישראל כמאיים להכריע את כללי המשחק הדמוקרטיים הקיימים בתוך ישראל. מוקדם מאוד עוד להעריך מה תהיה התוצאה של המהלך הזה. האם קואליציית הימין תיאלץ לוותר על חלק מהמהפכה שהיא מתכננת או לרכך סעיפים מרכזיים בה, ובמקרה שהימין לא יהיה מוכן לוותר, האם האליטה תצא למאבק מתמשך, גלוי, וחריף עוד יותר נגד הממשלה. אבל כך או כך, ממשלת הימין יצרה לעצמה אופוזיציה הרבה יותר רחבה ממה שהיתה מורגלת לה: לא רק הפלסטינים בשטחים, לא רק הפלסטינים בתוך ישראל, לא רק השמאל הרדיקלי היהודי, אלא גם נתחים נכבדים בתוך האליטה. בתוך האפלה מסביב, זו יכולה להיות קרן אור לא קטנה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן