פמיניזם, קהילה ובית: הוצאת שתיים מציעה מודל חדש בשוק המו"לות

שבוע הספר, החג שנחגג בחוצות בימים אלה, הוא החג של הישראליות, של ההישג המופלא ביותר של הפרויקט הישראלי – השפה העברית והספרות העברית. אישית, מאז 7 באוקטובר מצאתי את עצמי קוראת רק בעברית ורק ספרות מקור. בשנים קודמות מיעטתי לקרוא ספרות מקור, כנראה כדי למצות בזמני השקט של הקריאה את ההתרחקות מכאן. דווקא בתקופה האחרונה, כשאצל רבים מחברי מתעוררים הרהורי עזיבה, שחלקם כבר מימשו אותם ואצל אחרים האלטרנטיבות מתחילות להתגבש, רק ליתר ביטחון, לי היה צורך לחזור לפרוזה המקומית העכשווית.

משום מה, התחברתי בעיקר לספרים שנכתבו על ידי סופרות, מה שגרם לי לשים לב שאני נתקלת (וקוראת) עוד ועוד ספרים של הוצאה שלא הכרתי – הוצאת שתיים. בין היתר, יצא בה הספר "טסקה", שגם זכה בפרס ספיר לספר ביכורים (ספר שנכתב בעדינות לב על עלייה וקשיי השתלבות ועל מדינת ישראל של שנות ה70-80); וממש לאחרונה יצאו "רסיסי חיים" של אילה דקל  (על חיותה בסל – חלוצה עם חשיבה פמיניסטית בלב הגבריות החלוצית בארץ בשנות ה-20 של המאה ה-20, מבוסס בחלקו על יומן אמיתי); ו"תחנה אחרונה גן-עדן", של אורנה לנדאו (שנכתב בעקבות 7 באוקטובר, וממוקם בעתיד קרוב דיסטופי ביישוב דמיוני בישראל, שמנסה להמציא מחדש את החלוציות של פעם).

>> קולקטיבים ואירועים שכונתיים: פתרונות יצירתיים להצלת שוק הספרים

נכנסתי לבדוק במי מדובר, וגיליתי הוצאת ספרים שהמציאה מודל כלכלי חדש, שמאפשר את הוצאת כל הטוב הזה (והרבה הרבה יותר). תחלואי שוק הספר מעניינים אותי שנים רבות. לפני יותר מעשור כתבתי, בהשראת מנחם פרי, את הצעת החוק להגנת הספרות הסופרים בישראל, שעברה, עם השמטות, בתקופת כהונתה של לימור לבנת כשרת תרבות; ובוטלה בהובלת שרת האנטי-תרבות מירי רגב, שחזתה נכון שאפילו שני שרים לא יצליחו לתקן את מה שקלקלה, והנה כבר חלפו הרבה יותר ואין סיכוי לתיקון באופק.

נזכיר ששוק הספרים הישראלי נשלט על ידי דואופול – סטימצקי וצומת ספרים, שתי רשתות שמחזיקות את רובן המוחלט של חנויות הספרים בארץ, וקובעות תנאים דרקוניים לכל הוצאה שרוצה למכור דרכן את ספריה. ההסכמים הללו מכונים "הנחות", ומגיעים עד 70% ממחירו המוטבע של הספר.

המו"לים מצידם מתקשרים עם סופרים בחוזים לעריכה והפקת הספר, כשהם מתחייבים להעביר לסופר שיעור מסוים מההכנסות בגין מכירת ספריו, כלומר הכנסות הסופר הן פונקציה של המחיר שבו נמכר ספרו בחנויות. מאחר שהרשתות עורכות לא פעם מבצעים שבהם נמכרים כמה ספרים במחיר אחד, וההנחות רבות ומשתנות, חישוב הסכום שמגיע לסופר אינו שקוף ואינו פשוט, והיו לא מעט מקרים של ניצול.

נאמר עוד שרוב המו"לים בישראל נמצאים במצב כלכלי קשה, וחלק ניכר מהספרים אינו מכסה את עלויות ההפקה. לכן, חלק נכבד מהשיקולים של מו"ל אם לפרסם ספר או לא, מבוסס על ההערכה אם הספר מצדיק  כלכלית את הוצאתו לאור, ולא בהכרח נוגע להערכה הספרותית של היצירה.

עובדה זו מקשה בעיקר על סופרים צעירים להוציא את ספריהם, שכן מבחינת ההוצאה לאור מדובר בסיכון שקשה להעריך. מו"לים רבים כמעט לא מוציאים ספרים של סופרים חדשים, ורוב אלה שמוציאים לאור ספרים כאלה מבקשים מהסופר לממן, לפחות חלקית, את עלויות הוצאת ספרו.

כשלים אלה עמדו בבסיס הקמת הוצאת שתיים. ההוצאה הוקמה על ידי מירי רוזובסקי ואורנה לנדאו, שתיהן עורכות ותיקות (וסופרות) שעבדו בהוצאות ספרים גדולות, וגם לימדו בסדנאות כתיבה – שם ראו כתבי יד טובים וראויים, שלא הצליחו למצוא מו"ל שיסכים לקחת את הסיכון שבהדפסתם.

"הוצאת שתיים נבנתה במודל אחר", מספרת מירי רוזובסקי. "רצינו לפתח מודל של הוגנות. כשפתחנו אמרו לנו שהמצאנו מודל נשי – כי אין בו אופק של רווחים גדולים להוצאה". הן הפכו את הפירמידה: הסופרים לא משלמים להוצאה ומחכים לראות מה ייצא בסוף ואם יזכו לקבל חלק מכספם חזרה; בהוצאת שתיים, הסופרים הם שותפים מלאים בהוצאת ספרם.

המשמעות היא שהסופרים משלמים על העבודה, על כל שירותי ההוצאה – העריכה, ההפקה, העיצוב והשיווק, בהתאם להמלצות המנהלות/העורכות ובהתאם להחלטות המתקבלות במשותף על מספר הספרים שיודפסו ואופן שיווקם. כל הזכויות על הספרים נותרות של הסופרים, וכל ההכנסות עוברות אליהם ישירות (במכירות שנעשות בחנות ההוצאה, 50% מההכנסות עוברים לסופרים).

ולא רק המודל נשי והבעלים הן נשים, גם רוב הספרים שיצאו בהוצאת שתיים נכתבו על ידי נשים. "זו לא החלטה ערכית", אומרת רוזובסקי, "מגיעים יותר כתבי יד של נשים, והם נבחנים לפי איכות בלבד".

מודל אידיאולוגי

המודל של ההוצאה כולל לקטורה (בחירת כתבי יד) קשוחה. הן מוציאות רק ספרים שלדעתן טובים מספיק כדי שיוציאו אותן לאור. הז'אנרים שונים ומגוונים, והבסיס הוא האיכות. זה גם היתרון הגדול שהן יכולות לתת לסופרים: הוצאת הספר בשתיים מעידה על איכותו, וכבר התגבש קהל קוראים (קוראות בעיקר, ממחקרים עולה שיש ככלל הרבה יותר קוראות מקוראים) שנותן את אמונו בספרי ההוצאה.

בעוד הוצאות הספרים הישנות מוציאות עוד ועוד ספרים, כדי להצליח להוציא ספר אחד שיחזיר את ההוצאות עליו ועל האחרים, בשתיים, אומרת רוזבסקי "הוצאת עוד ועוד ספרים היא לא אידיאולוגיה. האידיאולוגיה היא להוציא ספרים ישראליים טובים, בלי שיקולי מסחריות. אנחנו לא נמנעות מספרים מסחריים. כשמגיעים אלינו כתבי יד טובים שיש להם סיכוי להימכר יפה אנחנו שמחות. אבל בגלל המודל שלנו, אנחנו יכולות להרשות לעצמנו להוציא ספרים לא מסחריים, כתיבה מתוחכמת, ממוארים, ספרים שלא היה להם מקום בהוצאות המסחריות, ודאי לא על מדפי הרשתות".

רוזובסקי ולנדאו פועלות בשקיפות מלאה מול הסופרים, ומציגות הערכה לסיכויי המכירה של הספר. רוזובסקי מודה שלפעמים הן טועות, לשני הכיוונים. את הסיכון הכלכלי לוקח עליו הסופר, כשכל העלויות ידועות מראש, וכאמור, כוללות רק את העבודה והשירותים. לשתיים אין אפילו משרד, כדי לא לגלגל הוצאות עודפות על הסופרים, וחוץ מהעורכות-בעלים הן מעסיקות במשרה רק רכזת מערכת. לדברי רוזובסקי, לנותני השירותים האחרים, כמו מגיהות, מעצבות וכיו"ב, הן משלמות שכר הוגן, ומקפידות לשלם מיד.

לדבריה, "מעבר להיבט הכלכלי, זהו מודל אידיאולוגי. המטרה היתה שההוצאה תהיה בית לסופרים, שהיא תיתן לסופרים מקום לגדול ולהיות עמיתים אחד של השני. מבחינתנו זה הדבר הגדול".

כך גם מעידה הסופרת אילה דקל, שהוציאה לאחרונה את ספרה בהוצאת שתיים. היא מתארת תהליך קשוח של לקטורה ועריכה קפדנית, וכן שיתוף מלא בתהליך. "יש סופרים שמתאים להם למכור ספרים באופן ישיר, במכירה מוקדמת ואחרי היציאה. אני העדפתי שהכל יעשה דרך ההוצאה".

מעבר לזה , דקל מספרת שההוצאה מעודדת את הסופרות לפעול יחד. "נוצרה ממש קהילה של סופרות, עם הרבה עזרה הדדית. יש לנו קבוצת וואטסאפ, אנחנו מתייעצות בינינו. כשיוצא ספר חדש לאחת מאיתנו, כולן מפרגנות". לרגל שבוע הספר הוקם מיזם "שתיים בדרכים" – שתי סופרות של הוצאת שתיים שמתארחות יחד בסלון של קוראות וקוראים. "אנחנו נוסעות יחד, מתייעצות איך להציג ומה לומר", אומרת דקל.

"אף אחד לא מזלזל בכסף ובמודלים כלכליים, אבל יצירת קהילה, בית, זה הדבר הגדול", מסכמת רוזובסקי. ואני אוסיף ואומר שבעיני אלה חלקים משלימים: כשהמודל הכלכלי הוגן ומשתף את כל בעלי העניין, אפשר ליצור קהילה שמרגישה שיש לה בית. כך נראית כלכלה שטובה לכולם, ומאפשרת קיום בכבוד, תשלום הוגן על עבודה ושיתוף אינטרסים לקידום המטרה – שהיא יצירת תרבות וספרות. אולי בכל זאת יש לנו סיכוי כאן.