פורעים בחסות הדת

אוכלוסייה בעלת זהות אתנית ודתית אחת, הולכת ופוגעת באלימות באוכלוסייה אתנית אחרת בחסות השלטון הנתון בידיה. חייל לצד מתנחלים שתוקפים פלסטינים סמוך לכפר עסירה אל-קבלייה, קרוב להתנחלות יצהר (צילום: נאסר אשתייה / פלאש 90)

ימי שבתון וחג זכורים בהיסטוריה היהודית לא רק כימים המוקדשים למנוחה לגוף ולנפש ולעבודת האל, אלא גם כימים מועדים לפורענות מצד השכנים הלא יהודים. למציאות העגומה הזו תרמו הסתה דתית שהתרחשה בכנסיות ובמסגדים, ניצול יום הפגרה מעבודה וכינוס של הפורעים ושל הקורבנות, וגם עלילות דם שהתרכזו סביב חג הפסח.

כך, הפרעות ביהודי רוסיה, שנודעו בשם "הסופות בנגב", התחילו בחג הפסח של שנת 1881; פרעות קישינב החלו ביום האחרון של חג הפסח, שהיה גם היום הראשון של חג הפסחא, בשנת 1903; ופוגרום פרוסקורוב התרחש באוקראינה בשבת אחת בשנת 1919. גם מאורעות תרפ"ט החלו לאחר התפילות בהר הבית ביום שישי אחד בשנת 1929; והפרהוד בעיראק התרחש בחג השבועות של 1941. הדוגמה הכאובה האחרונה היא טבח 7 באוקטובר, שהתרחש בשמחת תורה.

מדי מוצאי שבת אני פותח את המכשיר הסלולרי ומתעדכן במה שהתרחש ב-24 השעות שבהן הייתי מנותק מהחדשות. בשנה-שנתיים האחרונות, התמונה שעולה היא של מציאות שהתהפכה על ראשה. קיומה של מדינת ישראל, שנתנה בידי יהודים את השררה ואת הכוח, ומשטר האפליה ששורר בשטחים, הביאו להיפוך תפקידים. הפעם אלה יהודים שלצידם הכוח והשררה, שמנצלים את יום השבת כדי לפרוע בפלסטינים.

כמובן שההשוואה איננה מלאה. יהודים, ככלל, לא ביצעו מעשי טרור נגד שכניהם המוסלמים והנוצרים, ולא היו נתונים בסכסוך לאומי ודתי עקוב מדם מולם. נוסף על כך, בפרעות שמבוצעות חדשות לבקרים בדרך כלל אין נרצחים (אם כי גם זה כבר קרה, ואפילו לאחרונה), בוודאי לא במספרים של הפרעות שהוזכרו מעלה ועוד רבות אחרות. ובכל זאת, ישנו מאפיין בסיסי דומה בין שתי התופעות; אוכלוסייה בעלת זהות אתנית ודתית אחת, הולכת ופוגעת באלימות באוכלוסייה אתנית אחרת בחסות השלטון הנתון בידיה, זאת במטרה לפרוק את זעמה ורגשותיה הגזעניים ולגזול אדמה ורכוש.

המראה נעשה מוכר. קבוצת צעירים בחולצות לבנות, ציציות מתנפנפות וכאפייה או חולצה שמסתירות את הפנים, יורדת מגבעה כלשהי ופולשת לכפר פלסטיני קטן. הקבוצה נכנסת באדנות לבתים ואדמות פרטיות, מכה, משליכה אבנים, מציתה שדות ולעיתים אף יורה. פורעים בחסות הדת.

בשבת לפני שבועיים הקורבן התורן היתה אישה בת 55, שסובלת משברים בגולגולת כתוצאה ממהלומות שספגה ממתנחלים מלווים בחיילים בכפר קטן בדרום הר חברון – אבל היא ממש לא הראשונה, ולצערנו גם לא האחרונה. בסרטון הקצר שפורסם בטוויטר, בעמודים שונים שמציגים את עבודת הקודש של המעקב אחר הפרעות, אפשר לראות את הפורעים בפעולה – אחד מהם במדי צה"ל וציוד מלא, אחרים רק מכנסיים צבאיים בלבד. אנחנו חיים בימים שבהם החיילים, לא רק שלא עוצרים את הפורעים, אלא אף מלווים אותם, מגנים עליהם ולעיתים מזומנות נוטלים חלק פעיל בפרעות.

אלימות זו והגיבוי שהיא זוכה לה הם כבר מזמן לא סוד. אלוף פיקוד המרכז היוצא, יהודה פוקס, מתח ביקורת חריפה בנאום פרישתו על אלימות מתנחלים ועל התמיכה בה מצד ההנהגה הפוליטית והרבנית.

גם בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג הזכיר בפסיקתו מ-19 ביולי את האלימות המתרחבת נגד הפלסטינים, ואת אוזלת ידם של כוחות הביטחון. בפסיקתו הזכיר בית הדין את אמנת ז'נבה הרביעית, האוסרת על אלימות נגד נתינים בשטח כבוש, ומחייבת את הכוח הכובש בהגנה עליהם.

האמנה הזו, שעליה חתמה ממשלת ישראל בשנת 1951, קשורה אף היא להיסטוריה היהודית, ונולדה במידה רבה כתוצאה ממוראות מלחמת העולם השנייה והשואה. היא נוסחה על ידי צוות בינלאומי שבראשו עמד יהודי ניצול שואה, ז'ורז' כהן סלבדור, נציג צרפת לוועידה והבכיר שבנציגי הגוש המערבי. סגנו ובכיר הנציגים של הגוש המזרחי היה יהודי ניצול שואה אף הוא, נסים מבורך. בוועדה היה חבר יהודי נוסף, גיאורג כהן מדנמרק.

מאות שנים מוקדם יותר, בספר הכוזרי לר' יהודה הלוי בן המאה ה-12, מטיח מלך כוזר ב"חבר", נציג היהדות, שהוא אינו יכול להתגאות בכך שהיהודים אינם מתעללים בבני דתות אחרות כמו הנוצרים והמוסלמים, מכיוון ש"כאשר תשיג ידכם תהרגו אף אתם בשונאיכם". בתגובה מודה החבר בצדקת הטענה ואומר "מצאת מקום כְּאֵבי מלך הכוזרים".

קרוב יותר לימינו, בסוף המאה ה-19, כותב הרש"ר הירש, ממנהיגי הקהילה האורתודוקסית בגרמניה, את הדברים הנוקבים הבאים: "כל סבלכם במצרים היה שהייתם 'גרים' [זרים] שם, וככאלה לא היתה לכם הזכות, בעיני שאר האומות, לארץ, מולדת או קיום, והם יכלו לעשות בכם כאוות נפשם. הייתם כ'גרים' ללא כל זכויות במצרים, וזה הביא לעבדות ולעינוי שלכם. לפיכך הוזהרנו: כאשר תהיה לכם מדינה משלכם, אל תתלו את זכויות האדם בכל דבר מלבד האנושיות הטהורה הטבועה בכל איש ואיש. כל שלילת זכויות אדם תפתח שער לכל תועבות העריצות וההתעללות שנהגו במצרים". האם עמדנו במבחן?

אביעד הומינר-רוזנבלום הוא סמנכ"ל קרן ברל כצנלסון