newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ערסים ופרחות: הילדים החורגים של הישראליות

"כל מזרחי יודע שהוא העבד המדוכא של אדוני הארץ הזו". רון כחלילי, מפיק ועורך הסדרה "ערסים ופרחות, האליטות החדשות", בראיון על העצם המזרחית שתקועה בגרונה של הישראליות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

לצפייה המרוכזת בשלושת הפרקים של הסדרה "ערסים ופרחות, האליטות החדשות", אנתולוגיה דוקומנטרית בת שלושה פרקים שתשודר החל מיום שני הקרוב בערוץ 8 של הוט, יש אפקט מהמם: שלוש שעות שבהן מזרחיות ומזרחים (ו"מתמזרחים") ניצבים מול מצלמה ומדברים בישירות מפתיעה על הזהות המזרחית שלהם.

זה מהמם לא רק מפני התכנים – המורכבים, הקשים, הזועמים לא פעם, אלא משום הנדירות של נוכחות המבט והקול המזרחי על המסך שלא דרך תיווך אשכנזי או טקסטים של תסריטאים מיומנים. וזה מהמם בעיקר לאור העובדה שהקול המושתק הזה שייך לקבוצה שמהווה את הרוב בקהילה היהודית בישראל, או "האליטות החדשות" כהגדרתו של רון כחלילי, העורך הראשי ומפיק הסדרה והבמאי של פרק הפרחות.

> למה לאשכנזים כל כך קשה עם השיח המזרחי?

צילום מסך מתוך הסדרה "ערסים ופרחות, האליטות החדשות"

צילום מסך מתוך הסדרה "ערסים ופרחות, האליטות החדשות"

יש בו, בכחלילי, את הלהט של מי שחזר אל מזרחיותו אחרי שנים של הדחקה ומחיקה. זאת נקודה שעולה בשיחות כמעט עם כל פעילה ופעיל מזרחים שאני מכירה: המעבר הזה דרך "ההשתכנזות" האגרסיבית שגרמה לנו להתכחש ולהשיל מעל עצמנו רבדים שלמים של זהות מזרחית כדי להיטמע במרחב הלבן, והתיקון שבא לאחריה.

"זה נכון", אומר רון, "ולי היה הרבה יותר קל ממך להשתכנז כי אני בהיר יותר, פחות רואים עלי. ואני האמנתי שאני אעוף על כנפי ההשתכנזות, מבלי להבין שאני הבן החורג שלעולם יישאר מזרחי. ואז אני מגיע ללהקה צבאית ולגלי צה"ל, ושרים בלילה על הדשא, ואני ממש הפרח המלבלב של הציונות המדכאת. אני חושב על זה היום וזה מדהים בעיני. אני מגיע אז לגלי צה"ל, ואני בין החיילים שעושים פריזבי עם הדיסקים של זוהר ארגוב, או מעצורים לדלת. וצחוקים ובדיחות על רשימת השירים האסורה להשמעה. ואתה חלק מזה. יותר מזה- באיזשהו שלב אתה הופך ליותר קדוש מהאפיפיור ואתה מוביל את זה גם.

"ואני מגיע ללהקה הצבאית ושרים שם רוזנבלום וכל מני, ואז הם נראים לי כמו אלוהים. נגעתי באולימפוס ואני יכול למות. ואז יש סשן בסגנון חופשי, שכל אחד בוחר לעצמו מה לשיר, ויאיר רוזנבלום מציע לי לשיר את הפרח בגני של זוהר ארגוב. ואני עוד רגע מקיא עליו ואומר 'תגיד אתה נורמלי?! שאני אשיר את הזבל הזה? אני צריך לשיר את ים המוות!'".

אבל מאז ביסס כחלילי קריירה ארוכה, מצליחה ומוערכת כאיש תקשורת, פרסומאי, עיתונאי ובמאי, כשהעיסוק בזהות המזרחית הולך ומעצב את עמוד השדרה של העשייה המקצועית שלו.

"מזרחיות היא נקודת מבט בעיני. סוג של סדר עדיפות. אני לא בודק צפיפות פיגמנטים או מוצא. מבחינתי, אשכנזי עם מוסר נכון ויכולת להבין את המאבק המזרחי, אדם שמבין את שרשרת המזון הישראלית, מי הקורבן ומי המקרבן, הוא מזרחי. לכן אני גם פחות מתבדל מהדור הצעיר החדש, אני יותר קורא לדיאלוג, ואני עובד בערוץ 8 ובערוץ שתיים ולא עושה חשבונות מהסוג הזה".

אבל מי הקהל שלך בערוץ 8? אתה לא עושה קצת סדרה לאשכנזים?

אני עושה סדרה לעצמי. נכון שהפלטפורמה היא אשכנזית, אבל אני מביא לשם את חומרים שלי.

חשוב לך שילדים בדימונה יראו את זה?

רק זה חשוב לי. רק זה. ואני יודע כבר על לפחות שמונה הקרנות ביוקנעם, במעלות, בבאר שבע וכו'. אני מארגן את זה, כי אחרת הם פשוט לא יצפו. הם לא פותחים ערוץ 8, הם יודעים שהערוץ הזה לא בשבילם, הם לא מטומטמים.

> למרות שאין אפליה או רדיפה, יהודי תוניסיה מצביעים כקהילת מיעוט

הבחירה לעסוק בערסים ופרחות כגיבורי הסדרה היא בחירה טעונה, גם כי אלה לא הגדרות שקל להתחבר אליהן, אבל גם מפני שלא פעם יש בכלל הכחשה של המטען האתני שלהם. "יש גם אשכנזים ערסים", למרות שלנו ברור שזה זיהוי מזרחי מובהק. כמו שאומר אחד המשתתפים בסדרה, עבור המזרחי, להיות ערס זה ברירת המחדל. אשכנזי יצטרך נורא להתאמץ כדי להיות ערס.

בדיוק. הוא יצטרך להנמיך את עצמו, כי אנחנו כבר "נמוכים". נקודת המוצא היא שהמזרחיות היא נמוכה, ושברגע שהאשכנזי מקלף את עצמו מהתרבות העילאית שלו ויורד לכיוון המזרחי, הוא פרֵח וערס. זה מזעזע. המחשבה מזעזעת.

זה משחק של סטריאוטיפים. מה זה סטריאוטיפ, זה לקחת תרבות ענפה ומפוארת ולעשות לה רדוקציה למשפט אחד מגמד ומעליב. אז התפקיד שלי כאיש תקשורת זה לקחת את הסטריאוטיפ הזה ולפרק אותו. להציג כל מני מודלים של מזרחיות, ואת זה אני עושה לאורך כל הקריירה שלי. הנה מזרחי דתי והנה חילוני והנה כפרי והנה עירוני וכולי.

אבל כשאתה רוצה לדבר על מזרחיות בסדרה בת שלושה פרקים, אתה בכל זאת הולך על "מופע הקיצון" שלה, שזה הערסים והפריחות.

בפרק על הערסים את צודקת, אבל בפרק על הפרחות יושבת שם גלריה מגוונת מאוד. כל מני סוגים של "פרחות". ואז את גם יכולה לראות את הסיפור הזה של הפריפריה, ולהבין מה קרה פה בעצם. מדינת ישראל לקחה את האנשים האלה וזרקה אותם בגבול בלי מקור פרנסה, בלי חינוך, בלי אפשרות למוביליות חברתית, אז מה התוצאה? התוצאה היא שהם נעשו ימניים, שבגלל שהישראליות שלהם בספק הם הפכו ליותר פטריוטים מכולם וצועקים מוות לערבים, אבל הם הולכים אחר כך הביתה ושומעים מוסיקה ערבית ושרים ערבית בקריוקי. כלומר הם הולכים למרחב הציבורי וצועקים מוות לערבים ונראים פשיסטיים כאלה, אבל הם ילכו הביתה וידברו עם אמא שלהם בערבית ויאכלו את האוכל הערבי שהיא מבשלת.

זאת נקודה מעניינת, שלמרות הדיאלוג המסובך הזה שהמזרחים מנהלים עם הזהות הערבית שלהם, אין ערבים בסדרה. יש מזרחים, יש אשכנזים – או מתמזרחים, כמו שהם מכונים שם, אבל אין ערבים.

תראי, אין גם נוכחות אשכנזית בסדרה למעט זו הממוסגרת בפרק על המתמזרחים. אני חושב שהערביות, כמו האשכנזיות, היא ממילא כל הזמן שם. באוויר מסביבנו. אנחנו חיים בסביבה ערבית, בארץ ערבית, במרחב ערבי. אני לא צריך להגיד את זה, זה קיים. הסדרה שלי היא על מזרחים. מי שספג את ההגדרות של ערסים ופריחות הם מזרחים ולא ערבים. אותי עניין להשמיע את המזרחים, ומהבחינה הזו אני יותר קרוב לבני תורתי מאשר לאסי דיין. כשבני תורתי עושה סרט, את לא רואה בכלל אשכנזים, זאת אוטונומיה תרבותית מזרחית מוחלטת. זאת נקודת המבט שלי.

לך באופן אישי קראו ערס? נתקלת בזה?

לא. כי אני בהיר יחסית. צבע העור הוא דרמטי פה. אם יש מדרג של קריטריונים למזרחיות, צבע העור הוא במקום הראשון. אחרי זה מבטא, נניח, שפת גוף, ורק אחר כך ביוגרפיה וכל זה. קודם כל הנראות. חיצוני לגמרי.

ולכן זאת גם חוויה שמי שלא חווה אותה לא יכול באמת להתחבר אליה. מי שלא התהלך במרחב הלבן הזה בתוך גוף שחור לא יכול להבין את העוצמות של הדבר הזה.

אני מסכים איתך. במהלך הצילומים עם ירדן וליאן, שתי הבחורות המהממות האלה מאשדוד, הייתי צריך ממש לחצות איזה רוביקון כדי לזכות באמון שלהן. ורק אחרי כך וכך פגישות הן היו מוכנות לקבל שאני בעצם כמוהן. עד אז הייתי בשבילן אשכנזי מת.

מדהים אגב כמה המבט האשכנזי נוכח גם כשהאשכנזים פיזית לא נוכחים. אשכנזים זאת המילה שנשמעת הכי הרבה פעמים בסדרה: מתווכחים איתה, מתריסים נגדה, לפעמים מנסים לרצות אותה, אבל היא כל הזמן נוכחת. למה אנחנו כל כך עסוקים בנקודת המבט האשכנזית?

הערסיות והפרחיות הם נקודת מבט אשכנזית בהגדרה. שום מזרחי לא קם בבוקר ואומר "בוקר טוב, אני ערס". ולכן הוויכוח הוא מולם.  

זה מה שאנחנו לומדים, זה התקשורת, זה הספרות, זה נוכח כל הזמן. כמזרחי, אתה יודע שהם אדוני הארץ. כל מזרחי בישראל יודע שהוא העבד המדוכא של אדוני הארץ הזו. לא צריך להגיד לו את זה, אתה רואה את זה בכל סרט, בכל פרסומת, בכל מהדורת חדשות, בקולנוע, בספרות, בשמות שבוחרים לילדים. קמפיין מטורף שנמשך כבר 66 שנה. ואז אתה מוצא את עצמך חי את הקלישאה הזו, של למחוק את הערביות שבך. פעם סיפרה לי השחקנית מסקי שיברו שבמשך שנה היא הלכה עם עיפרון בין השיניים כדי למחוק את המבטא האתיופי שלה. אני הלכתי שנים עם עיפרון וירטואלי בין השיניים. זאת ההשתכנזות. זה משהו שאתה מוחק בדי.אנ.איי שלך.

> אז מה אני? משתכנז, ערס, או סתם מזרחי?

צילום מסך מתוך הסדרה "ערסים ופרחות, האליטות החדשות"

צילום מסך מתוך הסדרה "ערסים ופרחות, האליטות החדשות"

ובו בזמן אנחנו רואים היום פריחה מדהימה של יצירה מזרחית חדשה; לדעתך היא משוחררת מהמבט הזה? אוטונומית יותר?

לא. זה לעומתי. כל הזמן מגדירים את עצמם לעומת האדון הריבון הלבן. אני כבר לא נמצא במקום הזה, של להתווכח עם התרבות האשכנזית. הגיבורים שלי, עם זאת, תמיד יתחבטו בשאלה הזו, של המבט האשכנזי מצד אחד והמבט הערבי מצד שני. אבל אני, רון, לא נמצא בעמדה הזו. עם זאת, אני כל הזמן שואל את עצמי מהי המזרחיות שנמצאת אצלי עמוק. האם היא מנגלים בסחנה? אולמי בון-בון? האם היא בריכת הסולטן עם שוויקי ברקע? מהי המזרחיות החדשה הזו? זאת שאלה שמעסיקה אותי המון.

אחת הטרגדיות של החשיבה המזרחית החדשה היא שאין בה המשכיות. תמיד יש תחושה של יש מאין. כל פעם מגיע מישהו וממציא את הגלגל מחדש. אז מצד אחד זה מרגש לראות דור צעיר שמגלה את העוול ההיסטורי, מצד שני זה מתסכל כי זה לא מאפשר צמיחה. אתה לא יכול לקדם מהלך אם כל פעם מתחילים מחדש. וזה אומר ששיטת ההפרד ומשול של הציונות הלבנה במדינת ישראל עובדת. אם אתה לא מכיר את היסטוריית המאבק, שהיתה הרבה יותר רדיקלית מכל מה שקורה היום, אתה לא תגיע לכלום. אתה לא לומד לקח משום דבר.

> השטרחובסקי: לא רוצה ששטר כסף של המדינה ייצג אותי

צילום מסך מתוך הסדרה "ערסים ופרחות, האליטות החדשות"

צילום מסך מתוך הסדרה "ערסים ופרחות, האליטות החדשות"

ובכל זאת בחרת להקדיש פרק לשאלת המקום של האשכנזים במאבק הזה. זה מקום רלוונטי? אתה מציע את הפרק הזה כאופציה לדיאלוג?

כן, בטח. תפקידו של האשכנזי בתוך המאבק המזרחי זה שאלה טעונה ומרתקת, וחדשה מאוד, בעצם. זה לא קרה לפני. היום יש יותר ויותר אשכנזים שעושים את המהלך הזה, שפתאום מבינים משהו. אני מראה בפרק הזה בעצם אופציה. תראו, זה אפשרי. וזה אפילו לא ויתור כזה גדול בעיני. להיפך – זה מאבק להעשיר גם את התרבות שלכם. זאת לא טובה שאתם עושים לנו.

ואני אגיד לך את אותו הדבר על משתכנזים כמוני – אני התעשרתי מההשתכנזות הזו. לאשכנזיות יש גם פירות. אני גיליתי עוד תרבות, עוד עולם שלם, ולכן אני נגד התבדלות מכל סוג שהוא. על התפר שבין מלקולם אקס למרטין לותר קינג, אולי האינסטינקט שלי נוטה למלקולם אקס אבל אני יודע שזה לא היה עובד בלי קינג.

אז אולי בשביל לפתח תודעה יש צורך במקום המתבדל, הריבוני הזה. הנה, הסדרה הזו היא גם סוג של ערוגה בדלנית כזו. שיח פנימי לגמרי. אז מדי פעם בדלנות היא חשובה, אבל חשוב לעשות את חשבון הנפש הזה כל הזמן ולשאול עד איזה רגע זה באמת אפקטיבי ומתי זה מפסיק להיות כזה. והכי חשוב, לשמור על איזו המשכיות וסולידריות מזרחית, כי בלעדי זה באמת שום דבר לא יזוז. אנחנו צריכים ללמוד למשל מהציונות הדתית, איך הם מתארגנים שם לקדם את האנשים שלהם בכל זירה.

אולי זאת לא רק שאלה של סולידריות ואפקטיביות? אולי שומרי הסף יותר קשים איתנו?

אני חושב שזה גם וגם. הם יכולים לקבל את הבן הפרוע שלהם. כלומר את המתנחל החדש, הקיצוני, את נוער הגבעות, הם אולי הבן שהלך רחוק מדי אבל הם תמיד יישארו הבנים. אנחנו הבן החורג.

השבטיות הישראלית מנוסחת על פי קווים אתניים.

לגמרי. יותר קל להומו או לציוני דתי להתקבל לתוך המיינסטרים החילוני האשכנזי ההגמוני. אין בכלל ספק. הם הבנים הפרועים של המשפחה הגרעינית, שעל הדרך גם הופכים אותה לצבעונית ו"מכילה" יותר. אנחנו בהגדרה הבן החורג של הישראליות.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אתר בנייה של שכונת מגורים חדשה בהרצליה, ב-27 במרץ 2020 (צילום: גילי יערי / פלאש90)

אתר בנייה של שכונת מגורים חדשה בהרצליה, ב-27 במרץ 2020 (צילום: גילי יערי / פלאש90)

מענקי הקורונה הם תעמולה. ההטבות למשקיעי הנדל"ן הן מדיניות

גם היצירתיים שבפרשנים הכלכליים לא יצליחו לזהות מדיניות כלכלית סדורה בהחלטות הממשלתיות שהתקבלו מאז שהתחיל משבר הקורונה. ניתן למצוא מדיניות כזאת רק בסעיף שהוגנב לחוק מענקי הקורונה, שנועד לשמור על מחירי הדיור הגבוהים כדי להגן על רווחי הקבלנים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf