למה לאשכנזים כל כך קשה עם השיח המזרחי?

כמי שמעורה ברמה כזו או אחרת בשלוש זירות השיח הפמיניסטית, השמאלית והמזרחית, אני יכולה להעיד בלי ספק כי זו האחרונה היא המתסכלת מכולם. היא מתסכלת, בין היתר, מפני שהאחראים לדיכוי המזרחי מסרבים באופן קטגורי לקחת עליו אחריות. להוציא באמת בודדים שלא רק שמבינים את שורשי הדיכוי המזרחי, אלא אף מוכנים להכיר במשמעות ובתפקיד הדיכוי הזה ביצירת ההיררכיות הפוליטיות, הכלכליות, התרבותיות והחברתיות בישראל וממילא במקום שלהם עצמם בהיררכיות האלה, רוב התגובות של אשכנזים – ליברליים ומודעים מאוד בהקשרים אחרים – נעות על הציר שבין "מקופחים מקצועיים תפסיקו לבכות!", דרך "גם את סבא שלי ריססו בדידיטי" ועד ל"זה אולי היה נכון בשנות החמישים אבל כבר מזמן לא רלוונטי". המהדרים אף יטרחו לתת לנו על הדרך שיעור במקורות האנטי-ערביים של הגזענות נגד המזרחים וילמדו אותנו פרק באקטיביזם פוליטי.

מזמן רציתי להגיד משהו בהקשר הזה, והנה מצאתי ששלומי חתוכה אומר את זה טוב משיכולתי אני. על כן שמחה מאוד להעביר לשלומי את זכות הדיבור:

___________________________________________________________________

כותב אורח: שלומי חתוכה

הסתכלו רגע בסרטון הזה, בו מסביר ג'ון סטיוארט לביל אוריילי השמרן את המשמעות של פריבילגיות לבנות:

ועכשיו, הבה נחזור אלינו. בסופו של דבר, השיח המזרחי הוא הקשה ביותר לאשכנזים. הוא קשה כי הוא מחייב אותם להכיר בפריבילגיות שלהם ולוותר עליהם ועל הכוח הרב שברשותם. יש לו מחיר אמיתי. לא השיח על הפליטים ולא השיח הפלסטיני דורש מהם ויתורים קונקרטיים כאלה, לא השיח הדמוקרטי ולא השיח הכלכלי. להיפך; אלה רק מטעינים אותם בהון תרבותי גדול יותר ואת המחיר משלמים אחרים (כן, ה-אחרים).

> השטרחובסקי כסימפטום: המדפיס הממשלתי לשכפול ההגמוניה האשכנזית

אבל מזרחים שמפנים את האצבע המאשימה ממש אליהם זה כבר יותר מדי, ולכן רובם מכחישים את השיח הזה ואם אפשר מאשימים את דובריו בגזענות. זה דבר מוזר, לבנים שמאשימים את הקורבנות של האפליה בגזענות. אלה הם הגרועים ביותר משום שהם כבר מודעים לטענות ולהאשמות הללו אבל ימשיכו לבטל ולבוז למזרחים המדברים על כך כדי להתחמק, הם ימשיכו לבטל,  לגחך, לתרום את חלקם בהיתממות ובלעג. קשה לוותר על כוח ועל פריבילגיות, על נראות במרחב ועליונות במחשכים. הגזענים הגדולים ביותר והרעים ביותר.

אשכנזים הם לא האויבים שלי. בן אדם לא יכול להיות האויב שלי אם זו לא הייתה הבחירה שלו להיוולד כך. אבל מרגע שהוא יודע מה מקומו ביחסי הכוח החברתיים והפוליטיים האחריות כן נמצאת עליו, אם ירצה או לא (הדבר נכון גם לגבי בשדות אחרים של כוח) ובהחלט האויבים שלי הם אלה שמכחישים את הדיכוי האשכנזי ובזים למאבק שלנו ולדברים שאנו אומרים, והכי אלימים יגידו: "אבל ככה לא אומרים". בדרך כלל הם גם מתגלים לאט לאט כגזענים שקטים.

מאידך יש אשכנזים שמכירים בזה והם שותפים וחברים ותמצאו אותם מקשיבים ותומכים, מעודדים ותורמים. אשכנזים, תפנימו: אתם חלק ממערך מדכא, עמוס פריבילגיות וכוח ממשי וסימבולי והון לא מבוטל, ואתם שותפים לדיכוי חברתי קשה, לא משנה מה היו החוויות שלכם בחיים. מה שתבחרו לעשות עם זה זאת החלטה שלכם, אבל להחלטה הזו יש מחיר אישי ופוליטי לא מבוטל (הנשמה היא השופטת הכי מחמירה).
אז מה לעשות? תסתכלו על ג'ון סטיוארט. ג'ון סטיוארט הוא אחד הלוחמים הגדולים בעיוות דומה בין לבנים ושחורים בארה"ב. זה עוד יחסית קטע מתון וחביב שלו אבל מעורר השראה גם כן. אם לא הוא, היו עוד כמה לבנים בארה"ב שממש לא היו מבינים מה רוצים מהם ועל מה לעזאזל מדברים השחורים האלה כל הזמן וחלקם אכן לא מתבייש לומר: "למה הם מדברים כל הזמן על לבנים? כנראה שׂהם הגזענים!"

שלומ חתוכה הוא משורר ופעיל חברתי

> לדבר על אחריות במקום על אשמה: תגובה לשלומי חתוכה