על העיוורון הליברלי של נשיא אוניברסיטת חיפה
בכנס לפוליטיקה ולחברה הערבית, בחר פרופ' גור אלרואי להטיח האשמות בערבים על אי הצבעה, ולשגר איומים במסווה של אזהרה ידידותית. אולי במקום זה היה עדיף להבין שהמשחק הפוליטי שאתם מתעקשים שנשחק בו הוא משחק שאתם עצמכם כבר הפסדתם בו

נכשל בתפקידו כהיסטוריון. פרופ' גור אלרואי (צילום מסך מתוך כנס חיפה השלישי לפוליטיקה ולחברה הערבית)
בשבוע שעבר התקיים באוניברסיטת חיפה "הכנס השלישי לפוליטיקה ולחברה הערבית" – אירוע שכמעט הפך למסורת, פרי שיתוף פעולה בין עיתון "הארץ", הקרן החדשה והמוסד האקדמי. הכנס מעניק במה נדירה לסוגיות מהותיות שהשיח הציבורי-יהודי בישראל נוטה להדירן במכוון.
בין המברכים הראשונים היה נשיא אוניברסיטת חיפה וההיסטוריון פרופ' גור אלרואי, שפשט במהירות את אדרת המחקר המכובדת ועטה את גלימת הדמגוג. הוא הכריז בקול בטוח: "שינוי מציאות אפשר אך ורק בקלפי. אני לא מכיר דרך אחרת, בוודאי לא באמצעות כנסים אקדמיים, חשובים ככל שיהיו" – והמשיך בהטחת האשמות בפרצופם של הערבים, נחוש להרביץ בהם דמוקרטיה.
"שיעור ההצבעה הממוצע במגזר הערבי בעשור האחרון עמד על 54%, במגזר היהודי – 70%", חיזק הנשיא-ההיסטוריון את דבריו במספרים והשוואות, בגישת התכל'ס האופיינית ל"מחנה הליברלי" בישראל. כן, ודאי שיש סיבות רבות ומגוונות ל"התרסקות האלקטורלית בקלפי", כפי שנהוג למלמל באי רצון לפני שחותכים לתכל'ס. בסוף, מה לעשות – הערבים פשוט אינם מצביעים.
כאן בדיוק נחשף כישלונו של הנשיא בתפקידו כהיסטוריון. הרי מהות עבודתו של ההיסטוריון היא לחקור את העבר, לאסוף ולנתח מקורות, לפרשם כדי לשחזר אירועים ותהליכים, ולסייע לנו להבין את ההקשר הרחב – להראות כיצד העבר עיצב את ההווה, וכיצד תהליכים ארוכי טווח משפיעים על מצבנו. אך הנשיא, במקום להעמיק במקורות ובנתונים המורכבים של החברה הערבית בישראל, בחר להתמקד בסטטיסטיקה שטחית; ובמקום לספק הקשר היסטורי וחברתי לנתוני ההצבעה, בחר להתעלם מהתהליכים ולדרוש תוצאות מיידיות. לשיטתו, כך נראה, ההיסטוריה התחילה בבחירות האחרונות.
וזה לא נגמר שם. הנשיא החיפאי אף טרח לרדת ממגדל השן כדי לאסוף "עדויות שטח" בקמפוס, משל היה אתנוגרף המשוטט בג'ונגלים מרוחקים, וסיכם את ממצאיו: "לפני מספר חודשים התקיימו בחירות לאגודת הסטודנטים. בשעות אחר הצהריים הלכתי לקלפיות, תורים ארוכים של מצביעים השתרכו כשעה וחצי לפני מועד סגירת הקלפיות, כמעט ולא היו ביניהם סטודנטים ערבים. למחרת בבוקר פתחתי את היום בבתי קפה הפזורים בקמפוס. הצגתי את עצמי, ושאלתי סטודנטים ערבים אם הצביעו. התשובה הגורפת היתה 'לא'. שאלתי מדוע לא הצביעו, והם חייכו במבוכה". משל היה אחרון השליחים הקולוניאליים, אמר הנשיא: "ואלה המשכילים בחברה הערבית שהגיעו להשכלה גבוהה". ואם המשכילים מחייכים במבוכה, מה יאמרו פשוטי העם?
בעודי מאזין לדברי הנשיא על "איסוף עדויות השטח" שלו בבתי הקפה, לא יכולתי שלא לדמיין את הסיטואציה שתיאר, ומיד עלתה בעיני רוחי תמונה חלופית, מציאותית הרבה יותר מזו שהציג. דמיינו לעצמכם שני סטודנטים ערבים יושבים בשלווה ושותים קפה, כשלפתע ניגש אליהם ח'תיאר אפרורי ויורמי, שמתעקש לערוך סקר בזק עם שאלות חטטניות. "האם הצבעתם"? מי לא היה מגיב בחיוך מנומס כדי לדחות את המבוכה שנוצרה. קשה לדעת מאיפה להתחיל להתייחס לניתוק הזה. בכל זאת, אנסה.
ל"חיוך המובך" ואולי גם ל"היעדרות" מהקלפיות שתיאר הנשיא יש הסבר מצוין במציאות. מתברר כי באותה אוניברסיטת חיפה ממש נמנעה מהסטודנטים הערבים – המהווים כמחצית מכלל הסטודנטים (לפחות לתואר ראשון) – האפשרות להתמודד לבחירות לאגודת הסטודנטים. הדבר נעשה באמצעות שלל שיטות "יצירתיות", שכל מטרתן היתה התנכלות ומניעת ייצוג הולם.
>> כך השאירה אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה את הערבים בחוץ
האוניברסיטה, מצידה, טענה לחוסר סמכות להתערב, אך "הבטיחה לדאוג" (הבטחה שהערבים מאמינים לה בדיוק כפי שהם מאמינים לדובר צה"ל). ואם זה אינו מספיק, נשיא האוניברסיטה הקודם בחר להתעלם ממכתבי המרצים הרבים שנשלחו אליו ודרשו את התערבותו המיידית להבטחת הליך בחירות הוגן ושוויוני.
בסופו של דבר, רק אחרי שסטודנטים עתרו לבית המשפט בטענה שהאגודה מנעה מהם להשתתף בבחירות – שכן לא נתנה להם התראה מספקת לגבי מועד הבחירות ולא אפשרה להם להירשם אליהן – הוציא בית המשפט המחוזי בחיפה צו מניעה. הוא קבע כי קיום בחירות לאגודה ללא השתתפותם יפגע בזכותם הבסיסית להיבחר, וכי הבחירות יתקיימו מחדש, תוך מתן הודעה נאותה לכלל הסטודנטים.
אדוני הנשיא, עשה לנו מערוף, לפני שאתה מטיף מוסר לכל עבר, טוב תעשה אם תתחיל בבדק בית. בהנחה שהנתונים שהצגת מדויקים, אולי ראוי יותר, לפני שמפנים אצבע מאשימה כלפי החברה הערבית, להציג פילוח של אותם 70% הצבעה מרשימים בחברה היהודית. מעניין יהיה לראות כמה מהם הצביעו למפלגות שאתה וחבריך ב"מחנה הליברלי" רואים כסכנה ל"דמוקרטיה" שלך. או שמא התכל'ס הזה שמור רק לניתוח התנהגותם של הערבים?
הנשיא לא הסתפק בניתוח, הוא גם הציע מודל מופרך במיוחד לחיקוי, "הצבעת חרדים – שיעורי הצבעה גבוהים, לשון מאזניים קואליציוניים והבטחות תקציביות", כמין תרופת פלא למצוקת אי ההשתתפות האלקטורלית של האזרחים הערבים. כאילו שאימוץ השיטה החרדית יוביל בן רגע למעמד פוליטי של לשון מאזניים ולגישה נוחה לערוצי התקציב הממשלתיים. מדהים שדווקא איש מהמחנה הליברלי, מחנה שנוהג להכפיש את החרדים בכל הזדמנות, מוצא לנכון פתאום להשתמש בהם כדוגמה וכמודל לחיקוי.

מודל לחיקוי? מטה יהדות התורה בירושלים לפני בחירות לכנסת, ב-2 במרץ 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
כמו רבים במחנה הליברלי הלוקים בהיבריס הישראלי, גם הנשיא נפגע עמוקות כאשר מישהי בקהל העזה להתפרץ לדבריו בנוגע לבחירות לאגודת הסטודנטים. הוא מיהר להשתיקה, תוך שהוא מכריז: "מפאת כבודך, לא אתייחס לדברי הבלע שלך".
וכמובן, כמקובל, הנשיא לא החמיץ את ההזדמנות לשגר לערבים איום, שאותו טרח לעטוף במסרים בנאליים, אזהרה ידידותית לכאורה: אם לא תצביעו, המערכת תשתנה – ואתם עלולים למצוא את עצמכם מחוץ למשחק. זו אינה רק אמירה תיאורטית או ניתוח מושכל. זה איום ישיר וברור בתחפושת אקדמית, גחמה ליברלית שמקבלת את הערבים רק כל זמן שהם ממלאים, בלי חריגות לימין או לשמאל, את התפקיד שהוקצה להם מראש בשחמט הפוליטי של היהודים.
ולסיום, אדוני הנשיא, אולי הגיע הזמן שהמגזר שלך, זה שאתה מתרברב בו, יאמץ כמה הרגלים חדשים. למשל, להפסיק לאיים. אותו מיעוט שמפגין ברחובות, זה שאתה אולי תולה בו תקוות, ספק אם יצליח להציל את עצמו, קל וחומר את המדינה, בלעדינו. אולי הגיע הזמן שתבינו שהמשחק הפוליטי שאתם מתעקשים שנשחק בו לפי כללים שאתם קבעתם, הוא משחק שאתם עצמכם כבר הפסדתם בו. ההיסטוריונים של העתיד עוד יכתבו רבות על דברי הבלע שלך ושל שכמותך, ועל האופן שבו בחרתם להתעלם מהמציאות עד שהיא טפחה על פניכם.
ג'יווארה בדר הוא סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית