עלייתו ודעיכתו של ציר ההתנגדות

השיעה הפוליטית מבססת את כוחה על העצמת הנרטיב הדתי-היסטורי של מרטיריות וקורבנות. טקס שיעי באיראן, במהלך חודש מוחרם (צילום: סוכנות תסנים)

במהלך השנה וחצי האחרונות, איראן ספגה מהלומות שרק חלקן הן תוצאה של מתקפה ישראלית. חלק הארי שלהן קשור דווקא לפגיעה בבת בריתה הקרובה, חזבאללה, ולנפילת משטר אסד בסוריה. התפתחויות אלה הציפו את הביקורת בעולם הערבי על איראן ועל מידת ההשפעה שלה במדינות האזור, ובפרט בלבנון.

שלושה מאמרים שהתפרסמו לאחרונה בעיתון אל-אח'באר הלבנוני, המזוהה עם חזבאללה, מגיבים לביקורת על התפקיד האיראני באזור.

האנליסט הלבנוני קאסם קסיר מתייחס במאמרו להאשמות נגד איראן, בכך שהיא מונעת את התפשטות הדמוקרטיה במזרח התיכון וזורעת סכסוכים כיתתיים בכל מקום.

קסיר פורש תחילה את הטיעונים השגורים נגד השפעתו הנרחבת של המשטר האיראני במזרח התיכון: הצתת מחלוקות עדתיות וכיתתיות בעולם הערבי והאסלאמי; התערבות במלחמות ובסכסוכים במדינות האזור, שהובילו להרס ולהחרבת המדינות שבהן התערבה; וכן הטענה לפיה איראן עומדת מאחורי המלחמות והסכסוכים עם ישראל, וכי היא זו שליבתה את המחלוקת כדי להשיג השפעה אזורית או בינלאומית. אלמלא כך, טוענים המבקרים, היה האזור חי בשלום ובשלווה, והערבים וישראל היו מצליחים להגיע להסכמות.

עמדתו של קסיר ביחס למשטר האיראני ובני בריתו אינה ביקורתית, והוא יוצא להגנה מלאה עליהם. הוא סבור שהאומה המוסלמית צריכה להעריך את הפרויקט האיראני ככזה שנועד לקדם את הציוויליזציה המוסלמית ולתמוך במדוכאים. איראן שלאחר ההפיכה הפכה לדבריו למקום פעולתם של חוקרים מוסלמים רבים, הוגים, משוררים ובלשנים שהעשירו את הציוויליזציה הערבית והאסלאמית.

קסיר מתנגד לטענה שאיראן קידמה פיצול בין השיעים לסונים. הפיצול הפנימי בין זרמים וכיתות שונות קיים מאז לידת האסלאם, הוא כותב. המהפכה האסלאמית באיראן רק שפכה מחדש אור על בעיה זו, אך מנהיגי איראן תמכו במשך השנים באחדות האסלאמית, והשתתפו במוסדות לקירוב בין כיתות אסלאמיות במצרים, לבנון, עיראק והמפרץ.

אף שהשיעה שולטת באיראן, החוקה האיראנית מכבדת את מאמיני כל העדות המוסלמיות, ובכללם מיליוני הסונים באיראן. עדות נוספת לכך היא הקשרים הטובים שאיראן מנהלת עם תנועות החמאס והג'יהאד האסלאמי, הסוניות. ישנם גם יחסים הדוקים בין מנהיגי איראן לבין מנהיגי האחים המוסלמים ואנשי דת סונים אחרים.

הבעיות של העולם הערבי, טוען קסיר, לא החלו עם המהפכה האיראנית, אלא עם הברית שכרתו הערבים עם צרפת ואנגליה נגד הסולטנות העות'מאנית, מה שהוביל להסכמי סייקס-פיקו ולהצהרת בלפור. מתחילת המאה ה-20, מדינות ערב מוסלמיות סובלות מהתערבות חיצונית ומסכסוכים בין מדינות מוסלמיות ובתוכן. הבעיות של תימן למשל, החלו מאז הסכסוך הסעודי-מצרי ובשל התערבותן של אמריקה, אנגליה וישראל. איראן התערבה בעיראק נגד דאע"ש, והיא מקיימת יחסים עם כל המפלגות העיראקיות. סדאם חוסיין היה זה שפתח במלחמה נגד איראן וכוויית, והוא זה שהביא לנוכחות מדינות זרות באזור. גם כאן נראה כי השקפתו של קסיר מאמצת את האידאולוגיה האיראנית של התנגדות להשפעות מערביות.

לטענת קסיר, הקשרים שאיראן מנהלת עם מדינות האזור לא נועדו לשם ייצוא המהפכה, כפי שפרשנים מסוימים סבורים, אלא לשיתוף פעולה אסטרטגי עם מדינות ערב ועם המדינות המוסלמיות. המדיניות האיראנית קוראת גם להגן על ביטחון המפרץ והאזור ללא התערבות כוחות חיצוניים.

לגבי ליבוי הסכסוך עם ישראל, קסיר מסביר כי העמידה האיראנית לצד הפלסטינים היא אידאולוגית. כיבוש פלסטין והמדיניות התוקפנית של ישראל כלפי מדינות האזור החלו לפני עשרות שנים, ולמרות כל ההסכמים, ישראל ממשיכה לפעול צבאית בפלסטין, בלבנון, בסוריה ובאזור כולו. המשטר האיראני סיפק תמיכה לעם הפלסטיני והלבנוני כדי להתנגד לכיבוש, כמו גם לשאר עמי האזור, תמיכה שנובעת מהתנגדות להשפעות המערב ולקולוניאליזם כחלק מהאידאולוגיה של המשטר.

בגלל הכיבוש

עוד לפני ניצחון המהפכה באיראן, התקיימו יחסים הדוקים בין מוביליה לבין מנהיגי המאבק הפלסטיני, לעומת משטר השאה, שתמך בהקמת מדינת ישראל וניהל איתה קשרים טובים. איראן שילמה מחיר כבד בשל עמדותיה, ואלמלא התמיכה של איראן בסוגיה הפלסטינית, היא היתה מצליחה להפוך למדינה גרעינית והיה לה תפקיד חשוב יותר באזור. התפקיד האיראני בלבנון ובפלסטין התעצם לדברי קסיר בגלל הכיבוש הישראלי.

המטרה העיקרית של הפרויקט האיראני היא עמידה מול הפרויקט הישראלי-אמריקאי ותמיכה בכוחות ההתנגדות. איראן ספגה מכות קשות בשנים האחרונות, החל בהריגתו של הגנרל קאסם סולימאני וכלה במלחמה בעזה, במלחמה בלבנון ובנפילת משטר הנשיא בשאר אל-אסד. האם התפתחויות אלה יובילו להתרסקותו של המשטר האיראני?

אולי תהיה הזדמנות חדשה לשיתוף פעולה של איראן עם טורקיה ועם סוריה החדשה. משאית או"ם במחוז קוניטרה, סוריה, 20 בפברואר, 2025 (צילום: טארק אל-סלאמה)

קסיר סבור שהתשובה על שאלה זו שלילית, והראייה לכך היא שכוחות ההתנגדות באזור עדיין נוכחים וחזקים. גם נפילת אסד אינה מחייבת עוינות בין שתי המדינות. אדרבא, אולי תהיה זאת הזדמנות חדשה לשיתוף פעולה של איראן עם טורקיה ועם סוריה החדשה כדי להתמודד עם הפרויקט הישראלי-אמריקאי.

על אף האתגרים הרבים, המצב האזורי והגלובלי מזמן גם הזדמנויות חדשות. קסיר סבור שכדי להתמודד עם הסכנה המרכזית לעמי האזור, שהיא הסכנה האמריקאית-ישראלית, יש לחדש את שיתוף הפועלה בין איראן, טורקיה והעולם הערבי ולטפל בנושא הכורדי.
אולם כדי להצליח לעשות זאת, ההנהגה האיראנית זקוקה לשיח חדש ולהתנהלות חדשה. עליה לנתח מחדש את ההתפתחויות ואת השינויים הבינלאומיים והאזוריים, ולא לחזור לסכסוכים עדתיים וכיתתיים, במיוחד בסוריה. שיתוף פעולה עם טורקיה ועם מדינות ערב חשוב מאוד, לדעת קסיר. הדבר החשוב ביותר הוא להתרחק מהשיח העדתי ולשתף פעולה בהקמת מדינות לאום חזקות, וכן ביצירת שיתוף פעולה אזורי. לעיראק עשוי להיות תפקיד חשוב בכך בעתיד הקרוב.

אני לא הזנב של האיראנים

אחת הטענות המרכזיות נגד ההשפעה של איראן על מדינות האזור היא השימוש בשיח הדתי כדי להצית סכסוכים עדתיים. הכותב הפלסטיני סודקי עאסור מציע במאמר שפורסם באותו עיתון מסגרת קונספטואלית להבנת השיעה הפוליטית, ומסביר כיצד דרדרה את היחסים בין העדות השונות במזרח התיכון. מעניין לציין שהמאמר, שמציע ביקורת על השימוש של חברי הציר השיעי באידאולוגיה דתית פופולרית, התפרסם בעיתון המזוהה עם חזבאללה.

השיעה הפוליטית מבססת את כוחה על העצמת הנרטיב הדתי-היסטורי של מרטיריות וקורבנות שיעית. במרכז הנרטיב של השיעה הפוליטית נמצא קרב כרבלא, שבמהלכו טבחו שליטי השושלת האומיית (691–750), המזוהים היום עם הזרם הסוני, בצאצאיו של עלי, מנהיג השיעה. תאריך הקרב – 10 בחודש מוחרם – מצוין ברחבי העולם השיעי כיום אבל ציבורי. אולם לפי עאסור, אידאולוגיות המבוססות על נרטיבים של מרטיריות אינן יכולות להיות בסיס פוליטי אמיתי ומוצק, משום שהן מתחפרות בעמדות של קורבנות ומשמרות איבה נצחית.

השיעה הפוליטית צמחה בסוף תקופת המלחמה הקרה, אז התרחש שינוי גלובלי – מעבר ממאבקים אידאולוגיים בין סוציאליזם וקפיטליזם למאבקים אנטי-קולוניאליים ולתנועות לשחרור לאומי. על רקע זה צמחו שני זרמים בשיעה הפוליטית: "השיעה של המקופחים" (شيعية المحرومين) במלחמת האזרחים בלבנון בשנות השבעים, ו"השיעה של המלחמה העממית" (شيعية الحرب الشعبية) שהתפתחה במהלך מלחמת איראן-עיראק.

התפקיד האיראני בלבנון ובפלסטין התעצם, לדברי קסיר, בגלל הכיבוש הישראלי. הפגנות בלבנון ב-2010 (צילום: שקיב אל-ג'עברי)

עאסור מבחין בין צורה זו של שיעה פוליטית, שקיימת באיראן ובמקומות נוספים במזרח התיכון, לבין שיעה שמקדמת מודלים פוליטיים מורכבים יותר שאינם נשענים בצורה שטחית על העבר, אלא מציעים מבט לעתיד.

אולם המאפיינים הבעייתיים של השיעה הפוליטית, לפי עאסור, אינם מתקיימים רק בעולם השיעי כי אם גם בנרטיבים פופולריים ברחבי העולם הערבי. הוא מביא לדוגמה את הוצאתו להורג של סייד קוטב, פעיל בכיר באחים המוסלמים במצרים, על ידי השלטונות המצריים, אירוע המנוצל על ידי תנועת האחים כדי להתחמק מדיונים פוליטיים מהותיים.

בסוריה, כותב עאסור, הפעילות של חזבאללה ושל איראן והניסיונות להצית את השיח של השיעה הפוליטית ואת הכיתתיות, הולידו תופעה נגדית מעניינת. ההאדרה של קרב כרבלא וליבוי האיבה הנצחית בין השיעה לסונה יצרו תופעה שהוא מכנה "אומיות שיעית". מדובר בפרדוקס מהותי משום שהשושלת האומיית נחשבת לאויבת המושבעת של השיעה. עאסור מתכוון בכך לזרם החדש שמתנגד לפעילות של חזבאללה בסוריה, אך עושה זאת באמצעים רטוריים שמזכירים מאוד את השיח של חזבאללה. במקום לצאת נגד הפעילות של חזבאללה בלבנון וטיפוח הכיתתיות, הם מבקשים דווקא לפאר את זכרם של בני אומייה ככלי לחיזוק הזהות הסונית. השיח הזה מאדיר מקרים של קורבנות סונית לאורך ההיסטוריה ועד ימינו.

המגמה הזאת מתבטאת גם בתרבות הפופולרית. זמן קצר לאחר נפילת משטר אסד, פורסם שיר שמזכיר בסגנונו את המוזיקה הריטואלית של השיעים. כותרת השיר היא "אני ערבי ומוסלמי ולא הזנב של האיראנים". השיר מאדיר רגעי תהילה היסטוריים של העולם הערבי, והשורה המפורסמת בו אומרת "בני אומייה, המוצא שלהם הוא זהב, ולמשמע שמם התמלא המלך ח'וסרו בפחד", בהתייחס לאחד המלכים של השושלת הסאסנית ששלטה באיראן לפני הכיבוש המוסלמי. חלק מהסרטונים שמלווים את השיר צולמו במסגד האומיי הגדול בדמשק, מיקום שרק מעצים את הסמליות של נפילת אסד ואיתו ההשפעה האיראנית-שיעית במדינה. מובילי גישה זו מנסים לצבוע את המהפכה נגד השלטון הדיקטטורי של בשאר אל-אסד בצבעים של קיפוח סוני ועושק שיעי.

עאסור מוסיף כי היו זרמים שביקשו לצבוע גם את המאבק נגד ישראל בצבעים של סוניות פוליטית, אולם זאת אינה המהות האמיתית של המאבק הזה. פרויקט הלאומיות הערבית שהוביל גמאל עבד א-נאצר למשל, לא התבסס על העלאה על נס של סכסוכים עתיקים או של יריבות דתית נצחית, אלא היה פרויקט אידאולוגי שהתנגד לישראל ברמה המוסרית. הסוניות הפוליטית הרחיקה אפשרות של תמיכה רחבה במאבק הפלסטיני שאש"ף ביקש להוביל.

היעדר המדינה

הכותב הלבנוני והמומחה ליחסים בינלאומיים חוסאם מטר מתייחס לדה-לגיטימציה שהשיעים בלבנון עוברים כחלק מהקמפיין נגד חזבאללה ואיראן.

מטר סבור כי ישנו מאמץ שיטתי להדיר את העדה השיעית מהחברה ומהזהות הלבנונית בשל תמיכתה בחזבאללה והתנגדותה לישראל. הקמפיין נגד השיעים בלבנון אינו חדש, אבל הוא קיבל צורות שונות מאז 2006. את המאבק הזה מובילות קבוצות עדתיות בדלניות שמאמינות שהצביון הלבנוני האמיתי הוא ליברלי ומערבי, ובעיקרו נועד להדיר את השיעים מהחברה הלבנונית. מטר מרמז כאן על הקהילות הנוצריות שמבקשות להציג את תומכי ציר ההתנגדות כמי שאינם חלק מהחברה הלבנונית ולעשות להם דה-לגיטימציה. סכסוך זה מתעצם על רקע המשבר הכלכלי והביטחוני שפוקד את לבנון.

מאז 2005, טוען מטר, מתקיים קמפיין של דה-לגיטימציה לשיעים בלבנון שנועד לשוות אופי תרבותי למחלוקת הפוליטית במדינה. הקמפיין הזה מחלק את האוכלוסייה בלבנון לאוהבי המוות ולאוהבי החיים, חלוקה שנועדה לרדוף את האוכלוסיות הלבנוניות התומכות בהתנגדות, לצד השחרה של התרבות השיעית. הקמפיין מכיל אמירות כגון "הם (השיעים) אנאלפבתים ולא יודעים איך נראה ספר", וכן אמירות מתנשאות כמו "הם לא נראים כמונו". בין היתר, נעשה שימוש בזהויות לבנוניות מיתולוגיות כמו הפיניקים כדי להדיר את השיעים.

גם מתקפת הביפרים של ישראל נגד פעילי חזבאללה בקיץ האחרון קיבלה תפקיד בשיח פנים-לבנוני זה: המתקפה הוצגה כעדות לחוסר התחכום ולחוסר היצירתיות של חזבאללה, בעוד יצירתיות ואינטליגנציה הן תכונות לבנוניות אמיתיות. לפי שיח זה, אופי ההתנגדות שחזבאללה מובילה כנגד ישראל, המערב והעולם הליברלי מנותק מהזהות הלבנונית הליברלית המביטה לעבר המערב, על אורח החיים הצרכני והמודל הכלכלי שלו.

הקמפיין משתמש גם במושגים של זרות כדי לקדם את התפיסה שהשיעים אינם התושבים האמיתיים של לבנון, או שהם מונעים על ידי גורמים חיצוניים ובכך בוגדים בלבנון. ישנם פוליטיקאים שפועלים למסגר את פעילות חזבאללה בלבנון כעושת דבריה של איראן. עמדה זו מחזקת בשיח הלבנוני את התפיסה של "כיבוש איראני" בלבנון, למרות העובדה שחזבאללה ובעלי בריתה זכו ברוב פרלמנטרי בבחירות 2018.

כל אלה מספקים צידוקים לבקשת עזרה בינלאומית ואזורית למימון "המלחמה נגד איראן בלבנון". אפילו הרטוריקה של נתניהו, שפועל להחריב את כפריהם של השיעים ולהרוג אותם, נשמעת מוצדקת לחלק מהגורמים בלבנון, דבר שבעבר נחשב למעשה בגידה ולפגיעה בערכים הלאומיים.

>>>משבר הפליטים השיעים מאיים על מה שנשאר מאחדות לבנון

התמיכה בחזבאללה, כותב מטר, מוצגת כמנוגדת לתמיכה בקיום המדינה ומוסדותיה. עם זאת, מטר סבור כי למעשה, חזבאללה ומפלגות אחרות שחרתו על דגלן את ההתנגדות לישראל צמחו על הקרקע של היעדר המדינה, של התעלמותה מהאיום הביטחוני הממשי שישראל מציבה בפניה, ושל חוסר היכולת להתמודד עם האיום הזה.

מאז 2015 היו מי שפעלו למסגר את חזבאללה כמי שאחראית באופן בלעדי למשבר הפוליטי והכלכלי בלבנון. חוגים אלה מנסים להציג את הארגון השיעי כשליט עריץ ששולט במערכת פוליטית בחברה הומוגנית. כך, הביקורת על חזבאללה מוצגת כמאבק עממי נגד עריצות שבכוחו לסחוף את ההמונים.

מהי הזהות הלבנונית

מטר סבור שיש מקום לביקורת נגד הארגון והתפקיד שלו בסטגנציה הלבנונית, אבל הוא מזכיר כי המערכת הפוליטית הלבנונית והרשתות העדתיות והפיננסיות שלה מורכבות הרבה מעבר לתפקיד שחזבאללה ואמל ממלאות.

מטר יוצא נגד הניסיון להדיר את השיעים מהקהילה הלבנונית, וטוען כי הייחוד של הזהות הלבנונית טמון בגיוון ובפלורליזם. זהות זו צריכה להתגבר על כל ניסיון לדחיקה פוליטית, כלכלית, מעמדית, אזורית ותרבותית. היריבות עם ישראל היא מרכיב שקיים בזהות הלבנונית בלי קשר לחזבאללה, וזאת לאור הסוגייה הפלסטינית והעוינות ההיסטורית בין השתיים. עמדה זו מקבלת תוקף בסקרי דעת קהל שונים. כך למשל, על פי הברומטר הערבי משנת 2019, 79% מהלבנונים סבורים שישראל היא האיום הגדול ביותר על ארצם.

לדעתו של מטר, על מנהיגי חזבאללה היום ועל תומכיהם מוטלת אחריות לגבש ולחזק את עמדותיהם בתוך המדינה והתרבות הלבנונית. המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנהאי, עם מזכ"ל חזבאללה שישראל הרגה, חסן נסראללה

לדעתו של מטר, על מנהיגי חזבאללה היום ועל תומכיהם מוטלת אחריות לגבש ולחזק את עמדותיהם בתוך המדינה והתרבות הלבנונית, בהסתמך על חזון לפלורליזם פנימי (תרבותי, מעמדי, פוליטי ואזורי). עניין זה מצריך את חיזוק המרכיב החברתי בפרויקט ההתנגדות באופן שיכיל חלקים רחבים יותר בחברה ויענה לצרכים המעסיקים את התושבים. את הדיון, הוא כותב, צריך לקיים במסגרת הפוליטיקה המדינתית ולא במסגרת חיצונית שמייצרת תחרות ואיבה עדתית.

המלחמה שמתנהלת בשנה וחצי האחרונות, וששינתה את יחסי הכוחות האזוריים, פתחה גם פתח לשיח עמוק בנושא השסע בין הסונים לשיעים. הכותבים מציגים מידות שונות של ביקורת על הפרויקט האיראני, ושופכים אור על בעיות פוליטיות בעולם הערבי. אפשר להתנגד לחזבאללה ולאיראן, הם מסיקים, ועדיין להיות ביקורתי גם כלפי ישראל ומדיניות המערב במזרח התיכון. מסקנה זה מובילה כל אחד מהם ממתן פתח לקיצונים להגביר את האיבה ואת הכיתתיות בעולם הערבי.

ע'אזי אבו ג'יאב ונטע תלמוד הם כותבים בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת