משבר הפליטים השיעים מאיים על מה שנשאר מאחדות לבנון
המלחמה הפכה רבים מהתושבים השיעים בלבנון לחסרי כל, והם נאלצו למצוא מקלט בישובים לא-שיעים. לכאורה הם מתקבלים בברכה, אבל מתחת לשטח המתחים גוברים. דווקא האלימות של ישראל עוזרת לשיעים להתאחד
מרחבי המגורים של השיעים בלבנון חרבו. בתים הרוסים בכפר בדרום לבנון, ב-25 בנובמבר 2024 (צילום: איל מרגולין / פלאש90)
מעבר לחורבן שישראל המיטה על הריכוזים השיעיים בלבנון, העדות האחרות לא ממהרות לקבל אותם בידיים פתוחות, ומעט הסולידריות הלאומית במדינה מתמוטטת. עם זאת, העובדה שישראל מצהירה בגלוי על רצונה לפרק את לבנון על ידי נידוי העדה השיעית דווקא פועלת לרעתה. כך עולה מסדרה של מאמרים שהתפרסמו לאחרונה בתקשורת הערבית, לפני שהמגעים להפסקת אש תפסו תאוצה.
>> אנשים שפויים שמחים על סיום מלחמה. ישראלים לא
העיתונאית הלבנונית דלאל אל-בזרי מראה במאמרה ב"אל-ערבי אל-ג'דיד" כיצד מרחבי החיים השיעיים – דרום לבנון והבקאע במזרח המדינה – הפכו בחודשים האחרונים למרחבי מוות.
השיעים, היא מזכירה, חיים באזורים אלה מאות שנים. כעת הם נאלצו לנטוש את כפריהם ואת אדמותיהם. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אומנם הבטיח לתושבי הדרום כי הם יוכלו לשוב לבתיהם בשלום בסיום המלחמה, אך למעשה ישראל אינה מותירה שם אבן על אבן, ולא כמליצה. בתי מגורים, מסגדים, מטעים ומפעלי טבק, מטעי זית, חנויות וכיכרות ציבוריות, מבני העיריות ואתרים היסטוריים – כולם הפכו לעיי חורבות.
שיעורם של השיעים מקרב ההרוגים והפצועים בלבנון הוא הגבוה ביותר. אם בהתחלה היה נראה שהיעדים הם המפקדים הבכירים והבכירים פחות של חזבאללה, עד מהרה התברר שאלפי שיעים נהרגו ונפצעו. השיעים, כותבת אל-בזרי, כותרו בטבעת אש. הצבא הישראלי הורה לתושבים להתפנות מהכפרים לעבר מרכזי מקלט או מגדלי מגורים, אולם מטוסים הפציצו את מקומות המסתור האלה בטענה שנמצאים בהם פעילי חזבאללה, והעקורים שמצאו בהם מחסה נפגעו. לפעמים ישראל הודיעה מי היה יעד החיסול ולפעמים לא, היא כותבת, אבל הטרגדיה היא שאיש אינו מגלה עניין בעקורים שנהרגו יחד עם היעד הצבאי.
האזהרות לפני מתקפה הפכו לחלק בלתי נפרד ממסכת הייסורים של האוכלוסייה השיעית. לעיתים קרובות הם לא הספיק להתמקם במקום מבטחים, וכבר קיבלו התרעה נוספת על כך שעליהם להתפנות. את הבלבול והמנוסה ליוותה חרושת של שמועות ואזהרות שווא בכלי תקשורת בלתי רשמיים, ישראליים ולבנוניים כאחד, שהכניסו את התושבים לפניקה מוחלטת.
לפי אל-בזרי, השיעים בלבנון נמצאים באחת התקופות הקשות בהיסטוריה שלהם. המשבר שלהם רחב מאוד: כמעט כל הנכסים הפיזיים שלהם – בתים, שדות ורכוש – חרבו, במקביל לאובדן המנהיגים והסמלים הקולקטיביים שלהם. מי שידו משגת – מהגר, ומי שלא, הסתכן במוות.
עם זאת, אל-בזרי סבורה שמי שחושב שהמלחמה הנוכחית תערער את הזהות השיעית טועה. האסון השיעי הוא קולקטיבי, ולכן הוא דווקא מחזק את הזהות הקיבוצית-עדתית של השיעים. ישראל תורמת אף היא את חלקה. הרטוריקה הישראלית, מראש הממשלה נתניהו עד דוברי צה"ל, שמה על הכוונת את האוכלוסייה השיעית ומשיגה את המטרה ההפוכה.
ישראל ניסתה להסית את האוכלוסייה הלבנונית נגד השיעים. חייל ישראלי בכפר בדרום לבנון, נובמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
נתניהו אמר שאזרחי לבנון צריכים לבחור בין מלחמת אזרחים לבין מלחמה עם ישראל, מה שנתפס כקריאה לאוכלוסייה הלא-שיעית להתקומם נגד השיעים וכניסיון לעורר את שד מלחמת האזרחים. דניאל הגרי ואביחי אדרעי מיקדו את חיציהם באוכלוסייה השיעית, ורמזו שהם גיס חמישי בשירות איראן ולפיכך מסכנים את לבנון.
הרטוריקה הזו, כותבת אל-בזרי, מחלחלת לציבור הלבנוני. האוכלוסייה הלא-שיעית אומנם מעניקה מקלט למאות אלפי המפונים השיעים, אך עושה את זה בלב חצוי. הרוח הפטריוטית הביאה את הלבנונים להצהיר שהשיעים הם אחיהם למולדת, ושיש לעשות הכל כדי להימנע ממלחמת אזרחים. אולם בה בעת, נשמעים גם קולות אחרים.
אל-בזרי מצטטת את הפוליטיקאי הנוצרי הבכיר ג'ובראן באסיל, שתיאר לאחרונה את הסולידריות עם השיעים כצעד הגנתי, כי אחרת "לבנון תהפוך לזירה פתוחה עבור התימנים, העיראקים, הסורים, האיראנים, האפגנים והפקיסטנים, וכל השיעים בעולם יבואו לכאן ויילחמו. לבנון היא לא ארץ לג'יהאד".
אל-בזרי מצטטת עדויות של עקורים שיעים, שסיפרו שבני עדות אחרות סירבו להשכיר להם דירות בטענה כי הם אינם רוצים להפוך את שכונתם ל"דאחייה" שנייה, וכי הנוכחות השיעית היא בגדר פצצת זמן. לדבריהם, גם כשפליטים הציעו מחירים גבוהים משמעותית ממחירי השוק, הם נתקלו בסירוב מצד תושבים לא-שיעים.
לפי אל-בזרי, לא ניתן לזלזל בפחד של בעלי הדירות. הם לא רצו להיות חלק במלחמה שמעולם לא רצו בה. "כיצד נדע שאין בין העקורים פעיל חזבאללה?", הביע את חששו אחד מבעלי הדירות. ההפצצות של ישראל על שכונות מגורים לא-שיעיות, הממוקמות בסמוך למעוזי חזבאללה, הגבירו את החשדנות וגרמו לכמה עיריות להורות לאסור השכרת בתים לשיעים עקורים.
אל-בזרי גם מגלה הבנה לחשש מפגיעה באיזון הדמוגרפי השברירי בלבנון. היא מזכירה מה קרה כשפליטים סורים נהרו ללבנון. במקרים רבים תושבים סירבו לקלוט אותם, והיו אף מקרים של תקיפה חמושה על אוהלי הפליטים ושל גירושים יזומים. הטיעונים נגד קליטת הסורים היו דומים: פחד מפני השתלטות סונית על המרחב, חדירה של גורמים המזוהים עם דאעש, וערעור הסדר והביטחון באופן כללי.
אל-בזרי מזהירה מפני התוצאות של הפיכת השיעים לגולים בארצם. היא מתריעה שהזרות והניכור הבין עדתיים משנים את לבנון לבלי היכר והופכים אותה למדינה חולה. עדה אחת קורסת, היא כותבת, ועימה קורסת הסולידריות הלאומית באחת משעותיה הקשות ביותר לבנון.
גם העיתונאי הלבנוני ביאר עקיקי טוען במאמר נוסף ב"אל-ערבי אל-ג'דיד" שהסולידריות הלבנונית ספגה מכה קשה במלחמה, ושהעקורים השיעים היו הראשונים להיפגע מכך. הוא אומר שיש מקרים שבהם גורמים בלבנון הפיצו, דרך פלטפורמות שונות הודעות פינוי ואזהרה מפוברקות, וגרמו לבהלה. הם עשו שימוש בהודעות השווא כדי ללעוג לשיעים שברחו, או אפילו כדי לנצל את פינוי הבתים לביזה של רכוש התושבים.
גם יישובים לא שיעים נפגעו. כנסיה מלכיתית שנהרסה בהפצצות ישראלית בכפר בדרום לבנון (צילום: ויקימדיה)
מצד שני, מספר עקיקי, הופצו שמועות וסיפורי גבורה שקריים על התנגדות מפוארת ועל הישגים צבאיים בדרום לבנון נגד הכוחות הישראליים. שמועות אלו, שהופצו בעיקר ברשתות החברתיות ובקבוצות וואטסאפ, היו גדושות בשפה דתית נלהבת. הן מילאו לבנונים בתקוות שווא שהצבא הישראלי מובס ובקרוב הם יוכלו לשוב לבתיהם, הוא כותב. אולם כעבור זמן קצר התברר שאלה שמועות שווא, והן פעלו כבומרנג, כלומר הביאו את הלבנונים לידי תסכול ורפיון ידיים.
עקיקי מספר כי עלי שועייב, כתב ערוץ אל-מנאר המזוהה עם חזבאללה, ניער חוצנו מחדשות הכזב המופצות בטלגרם, והתריע כי יש בהן כדי להזיק לפעולות ההתנגדות של הארגון.
הקבוצה השלישית שסחרה ברגשות העקורים היתה משפיענים ברשתות החברתיות, שניצלו את התיעוד של מנוסת העקורים כדי לגרוף לייקים ורווחים מפרסומות. בשעה שהם תיעדו את הבריחה, הם שמו דגש על שמות המותגים של הבגדים, התיקים ויתר אביזרי האופנה של העקורים. לצילום של מותג אופנה כזה, הם צירפו תיוג כמו "בחיבכ יא לבנאן" (אני אוהב אותך לבנון). "אין כמו צמד המילים 'אהבה' ו'לבנון' כדי להתפיח את חשבון הבנק", מסכם עקיקי את התופעה בעוקצנות.
לפי עקיקי, הפוליטיקאים הלבנונים, שאמורים לשמש כמבוגרים אחראיים, אפילו גרועים יותר ממשפיעני הרשת. מי שרוצה לענות את עצמו, הוא כותב, מוזמן לצפות בתיאטרון האבסורד של האולפנים הפוליטיים בטלוויזיה. הפוליטיקאים מנסים לגרוף הון פוליטי, להחליף ביניהם האשמות ילדותיות ולהתעסק בפוליטיקה הקטנה של בחירת הנשיא, בה בשעה שבוחריהם מגורשים מאדמותיהם ומופגזים, קילומטרים ספורים מהאולפנים שבתוכם הם מלהגים.
את התופעות האלו, כותב עקיקי, רק ההיסטוריה תשפוט. כשהיסטוריונים יכתבו על תולדות לבנון בזמן המלחמה, הוא מתנבא, הם יכתבו על איתנות אנשיה וישבחו אותה על שפתחה את שעריה עבור פליטי המזרח התיכון כדי לשמש להם מקלט. את מסכת הגבורה הלבנונית, הוא כותב, הם יחתמו במשפיעני הרשת, ברעיונות העיוועים של פוליטיקאים ש"טיפשותם אומנותם" ובאנשים שקראו לאחרים להתפנות רק כדי להשביע את רעבונם בשעשוע.
מיקי לוזון כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
