עיתונאים ומרצים אימצו שקרים בפרשת הילפריך. צריך לבייש אותם
עכשיו, כשהעובדות מתבררות, חלק מהאקדמאים שהתנפלו על המרצה מהאוניברסיטה העברית התנצלו. העיתונאים, שחלקם במעל היה גדול יותר, שכחו לבקש סליחה. פרשת הילפריך כנייר לקמוס
אני כאן כדי לבייש. נחשפתי רק למעט מתוך מסכת העיוותים, המניפולציות ובעיקר ההשתפנות, העצלות, הציות וההתכופפות בפני המדים – מדי הצבא ומדיה הציוניים-פשיסטיים של "אם תרצו" – כאשר עקבתי באדיקות ובחרדה אחר הפרשה האחרונה שקידמו אנשי "אם תרצו".
בניגוד למה שחשבו רבים, אני חושבת שהזפת מרוחה היטב על פניהם של נציגי האקדמיה שיש לביישם. הליצנים הקבועים שעלזו מיד – גדי טאוב, אסא כשר – לא זקוקים לביוש שלי. כשר, שייחל ל"טיפול יותר אינטנסיבי במרצה", ראה בתקרית המבושלת ראיה חותכת לנחיצות הקוד האתי שלו. מעניין אם עכשיו, לאחר שהתבררו העובדות (שכל בר-דעת יכול היה להבינן ברגע הראשון), הוא יודה שהימצאותם של "קלסרים רבים" שמתעדים כביכול תקריות כאלה מקורם, לפחות ברובם המכריע, בתנועה הפשיסטית.
טאוב פרסם התנצלות. דני אורבך, שהשקיע מאמצים רבים בהוקעת המרצָה, קולגה שלו, כתב הבוקר שהשתכנע סוף סוף כי הילפריך אשמה רק ב"דיבור קצר רוח ולא ממש מנומס", וקבע ש"הסיפור הפך לנון-אישו". הוא הפך לנון-אישו כי הסתבר שאורבך טעה. ובכן, הוא טועה גם עכשיו. הפרשה הזו היא אישו רציני מאד.
לפרסם בלי בדיקה מינימלית
גם נשיא האוניברסיטה, אשר כהן, כבר זכה לביוש הראוי לו. קודם כל בדבריו המעולים של דוד אנוך, ומאז על ידי אנשי סגל לא מעטים, וגם בטורו של אור קשתי בהארץ. תגובתו היום, בניסיון להצדיק את פרסום המודעה הזוועתית בישראל היום, ידיעות אחרונות והארץ, עלובה. זה לא המקום, אבל אני ממליצה על קריאה אטית בנוסח המודעה. היא מחרידה גם בלי קשר להקשר הנוכחי.
אבל מה עם התקשורת, זו שינקה בצמא את שקרי "אם תרצו" ושידרה אותם ללא בדיקה מינימלית, ותוך הטפה צדקנית ומכוערת, ובכך יצרה את כדור הלינץ' בד"ר קרולה הילפריך? שם, כמדומני, לא נמצא התנצלויות, ולו בניסוחים רפים. אנא תקנו אותי אם אני טועה.
האייטם הראשון שחשף את הפרשה המומצאת שודר בתאגיד "כאן" ביום הראשון של השנה. הכתבת, יערה שפירא, תמללה את ההקלטה והביאה עדות של סטודנט – מהיכן מצאה אותו, היא עצרה לשאול את עצמה? – לפיו לובשת המדים בכתה ואמרה ש"המרצה צרחה עליה שזה בעייתי שהיא לובשת מדים ותפשה אותה בידיים מרוב עצבים". מדוע היא אינה מתראיינת? התשובה היא שהיא קצינה ולא אזרחית חופשיה, כמובן. זו, למשל, משמעות המדים, המבחינה ביניהם לבין חיג'אב ובגד-ים ושאר דוגמאות הבל שהשכל האנליטי-ליברלי המתעלם מהקשר המציא השבוע למכביר.
בדיקה מינימלית של אמינות המקור אין כאן, אבל לעומת זאת, ישנה תגובה מפורטת ומזועזעת של "אם תרצו" ושל אגודת הסטודנטים (הראויה לביוש אף היא). כאילו מעולם לא שודר פרק הפלסתר של אילנה דיין, שאכלה בתיאבון מהיד של "עד כאן". כפי שראינו לאחר כמה ימים, לא היה קשה מאד לאתר מקורות שיתנו זווית אחרת לגמרי לסיפור. בעצם, את האמת במקום השקר. האם שפירא התנצלה? תתנצל? כשהיא נשאלת במגזין הרשת "מדינת ירושלים" על תפקודה בפרשה, שפירא מסרבת להתנצל ומפנה את שוחרי האמת לפניות הציבור של התאגיד.
השנים חלפו, המדים נשארו
יערה שפירא הגיעה ל"כאן" היישר מגל"צ. בראיון שחשף אותה ב"כאן", נשאלה מהם שלושת הכלים החשובים שהיא קיבלה בשירותה הצבאי. אני מצטטת את התשובה במלואה: "אה, זה ברור, מה שכולנו לומדים בגל"צ: להכין גפילטע פיש, קצת הכשרה בדוקטרינה מרקסיסטית, פרקים בדיס-אינפורמציה, הדברים הרגילים. וטיפה יותר ברצינות, למדתי לזהות סיפורים מעניינים (גם בתוך תהליכים ארוכים), לעבוד קשה, לא להתפשר על אמינות ולא לפחד מאף אחד". אין לי שאלות נוספות, כבודה.
מי ששדרגה את הנאצה והעניקה את הנופך הנוזף-חמור לכתבתה של שפירא הייתה מגישת החדשות מיכל רבינוביץ', שהייתה כתבת צבאית ב"במחנה" ואחריו שירתה בדובר צהל. אמנם חלפו שנים, אבל המדים נותרו אתה. שיחתן של שתי יוצאות הצבא באולפן "כאן" היא רגע שראוי לזכור אותו, בדרגות השפל.
למחרת הופיעה כתבתה של ענבר טויזר בווינט. טויזר היא, כמובן, בוגרת גל"צ. בכתבתה הילפריך השפילה את החיילת (למעשה, קצינה) והסטודנט שנתן את עדותו, מן הסתם אותו סטודנט אלמוני, דיווח שזה היה המקרה הכי מרתיח שראה בכל שנותיו באוניברסיטה. הוא הוסיף את השקר לפיו הסטודנטית העירה ללובשת המדים "לאורך כל השיעור" ואת חוות דעתו שהמרצה הייתה צריכה להעיף אותה לכל הרוחות. בכתבה של טויזר כבר צורף גם הסרטון לפס-הקול שעיטר את הכתבה הקודמת. איך זה שהם הופיעו בנפרד? איך זה שאיכות ההקלטה מעולה ואילו הצילום מטושטש ומרוחק, ממיקום שלא מאפשר בעליל הקלטת קול באיכות כזו? אבל למה להתעכב על זוטות כאלה באמת.
האם טויזר התנצלה? תתנצל? לא זכינו, עד כה, אבל ווינט מוסיף להפנות לכתבה השקרית והמגמתית גם בכתבה מאתמול, אחרי שהתפרסמו הפרטים הנכונים והשערורייתיים על הפרשה. זו כתבה של אדיר ינקו, המדווחת על שמואל סלבין, שהשעה את עצמו מוועדה של ות"ת (משום שהוא "אינו מוכן שגרמניה תטיף מוסר לקצינה בצה"ל", אפרופו ביוש של אקדמאים!). בכתבתו של ינקו עדיין משובץ הסרטון. ינקו – הפתעה – הוא בוגר גל"צ! אני לא יודעת היכן עוד עבד לפני ווינט, למעט מקום אחד: הוא היה (במשך שבועיים, עד שהתפטר) דובר בלשכתו של דני איילון, ההוא מהכיסא הנמוך, כשהיה סגן שר החוץ.
הפרשה נידונה גם באולפן שישי בערוץ 10. איילה חסון, רונן ברגמן, אביעד גליקמן וברק רביד הסתלבטו על השקר והעצימו אותו, כשהם נמרחים באהבת המדים והמדינה. הם לא טרחו להעלות סימן שאלה זערער ביחס לאמינות הסרטון. אני אפילו לא מצפה מאף אחד מהם – וזה, בעצם העניין העיקרי – לתבונה פוליטית באשר לעניין המהותי: צדקתה המוחלטת של קרולה הילפריך בדבריה לקצינה. הגדיל לעשות ברק רביד שכינה את המרצה המעולה והרגישה "מטומטמת". האם התנצל? יתנצל? לא ולא. חסון, כך אני מבינה, דווקא התנצלה למחרת, כשהתבררו לה העובדות. זה היה בתוכנית "המטה המרכזי" בהנחייתה.
אין כאן כל חדש. אנחנו חיים במדינה שהצבא הוא עגל הזהב שלה, וזה נכון גם לגבי האקדמיה וגם לגבי התקשורת – שני גופים שאמורים לתפקד באורח ביקורתי במדינות דמוקרטיות. אלא שאיננו חיים במדינה דמוקרטית. זו מדינת אפרטהייד. מיליונים הנתונים למרותה חיים תחת דיקטטורה צבאית ללא כל זכויות אזרחיות. אזרחיה הפלסטינים מופלים באורח מבני, שיטתי והיסטורי. ואילו האזרחים היהודים פשוט אינם יודעים מהי אזרחות. זה מה שהזכירה לנו שוב, בעוצמה, הפרשה הנוראית האחרונה. וזה, בעצם, בדיוק מה שקרולה הילפריך ניסתה לומר לתלמידתה.
ד״ר ענת מטר מלמדת פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של השפה באוניברסיטת תל אביב
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן