ביום משחקים ביהודים נגד ערבים, בלילה באים החיילים. קיץ בעיסאוויה
ילדי עיסאוויה מבלים את חופשת הקיץ שלהם בתוך שכונה שהפכה לזירת מלחמה. בין רימוני ההלם והגז הם רואים את האבות והאחים שלהם נעצרים ומושפלים יום יום. "אין ילד בשכונה בלי טראומה"
בכניסה לעיסאוויה, במזרח ירושלים, שמונה ילדים רודפים זה אחר זה במעגלים וצוחקים. אני מוציא מצלמה וכמה מהם מתאספים סביבי. המבוגרת מבינם, בת שלוש-עשרה, מספרת שהם משחקים ב"יהודים וערבים". מכיר? היא שואלת. יש שתי קבוצות. היהודים יורים על הערבים, והערבים זורקים עליהם אבנים. בסוף קבוצה אחת מנצחת.
אני מתבונן בהם משחקים אבל לא ממש מבין את החוקים. זה כמו תופסת, רק עם המחשות תיאטרליות של מעצרים, מרדפי שוטרים וקולות ירי. הגדולה מספרת לי שהם כולם קרובי משפחה. הבית שלהם לא רחוק, הוא שם – מעבר לכביש, והם משחקים ברחוב הזה במהלך חופשת הלימודים. מאז שנהרג בעיסאוויה נער בן תשע-עשרה מירי שוטרים, סבתא שלהם לא מרשה להם להתרחק יותר מדי מהבית.
"חשבתי שהם באו לתקן את הביוב"
בחודשיים האחרונים המציאות בעיסאוויה מסוכנת לילדים. מדי יום, עשרות שוטרים חמושים נכנסים לשכונה, "כדי להפגין נוכחות" – כפי שאחד מהם אמר לי. חשוב להבין – אנשי מג"ב מחלקים דו"חות, חוסמים צירי תנועה ראשיים, בודקים תעודות זהות באופן שרירותי, ומתהלכים הלוך ושוב ברחובות – ללא סיבה ביטחונית, לפחות לא בהתחלה. התסריט יחסית קבוע. יתלקח ויכוח, אחד מהנערים יזרוק אבן על ג'יפ משטרתי חולף, גדודי שוטרים יגיעו לחפש אותו, יזרקו רימוני הלם, לפעמים גם כדורי גומי, ותושבים ייפגעו ויעצרו. כך כמעט בכל יום.
אפשר לכתוב הרבה על התסריט העגום הזה, הנובע במהותו, לדעתי, מהרצון לשמר מצב בו המדינה שולטת על מזרח העיר אך מסרבת להעניק זכויות לאומיות שוות לתושביה, אולם הפעם הגעתי לעיסאוויה מסיבות אחרות. באתי הנה כדי לדבר עם ילדים.
ברחבה מרכזית, סמוכה למסגד לבן ואלגנטי, שלושה ילדים מבקשים שאצלם אותם. ילד אחר חולף על פניהם ומזהיר אותם – שיבדקו מאיפה אני, שאני לא מהמשטרה, שאני לא מצלם כדי להגיע לעצור אותם אחר כך. מבין השלושה עושה רושם שאמיר, בן שתים-עשרה, נהנה במיוחד לספר סיפורים. ילדים בדרך כלל חוזרים על אמירות ששמעו מהמבוגרים מהם, אבל אמיר לא. הרגשתי שהזיכרונות שלו הם ממש שלו, מלאים בפרטים קטנים ושוליים, וזה מצא חן בעיני.
אמיר מספר שלפני שבועיים, בשעה שלוש בבוקר, דפקו על דלת ביתו. הוא נרדם בסלון, על הספה מול המחשב, באמצע משחק אקשן פופולרי בשם פורטנייט. מאז שסבא שלו נפטר מסרטן בלבלב, לפני כחודש, הוא לא מצליח לישון בלילות מרוב מחשבות, ולכן נרדם תמיד מול המחשב בסלון. אמיר קם מהספה, פתח את הדלת, וראה עשרה גברים. הם הסתכלו עליו בשקט. "חשבתי שהם באו לתקן את הביוב", הוא אמר לי, וחייך במבוכה. כשהגברים, שהיו חיילים בלבוש אזרחי, נכנסו לעצור את אחיו בן השש-עשרה, הוא לא ידע מה לעשות, אז הוא צילם אותם בטלפון שלו. הידיים שלו רעדו כל-כך שהיה קשה לראות את החומרים.
ערין, בת עשר, הקשיבה בשקט לסיפורים של אמיר. בשנה הבאה היא תעלה לכיתה ד'. שלשום, ישבה עם אבא שלה במכולת, כאשר שוטר נכנס וביקש תעודות זהות מכולם. אביה השאיר את התעודה שלו בבית, ובעקבות זאת השוטר החליט לקחת אותו לבידוק בתחנה, אבל ערין, שידעה היכן אביה שומר את התעודה, החליטה לרוץ הביתה כדי להביא אותה. כל הגוף שלי בער, היא מספרת. היא השיגה את התעודה, אבל עד שחזרה – אביה כבר נלקח משם.
פתאום חולפת מאחורינו ניידת משטרה, וכל הראשים הקטנים מסתובבים אליה כאחד. נראה לי שהם מגיעים, אמיר אומר, ומשהו בפנים שלו נדרך. כמה דקות לאחר מכן אבא של ערין שלח לה הודעה שתחזור הביתה.
"אין ילד בשכונה בלי טראומה מהחודשיים האחרונים", אומר לי אבא אחר, בזמן שבנו בן השנתיים, גם-כן אמיר, מסתתר בביישנות מאחורי רגליו. אני מנסה לתת לו כיף, אבל הוא לא רוצה. אביו מספר שלפני חודש, שוטרים ירו רימון הלם בכניסה לביתם, בדיוק ברגע שהוא ואמיר יצאו החוצה. אפשר לראות סימני חריכה שחורים מהרימון על מרצפות החנייה.
איפה הנדנדות?
"אמיר התעלף מיד", הוא אומר. "זה הפחיד אותי למוות. רציתי לקחת אותו לבית חולים, אבל השוטר שירה את הרימון ניגש אלינו, הפך את התינוק מהרגליים, והתיז עליו מים עד שהתעורר". מאז, אביו מספר, בכל פעם שאמיר רואה שוטרים, או שומע קולות נפץ, הוא פורץ בבכי. גם רעשי התנעת המכונית גורמים לו לבכות. לאחרונה הוא התחיל לקחת אותו לטיפול פסיכולוגי במכבי.
בעיסאוויה גרים כ-22,000 בני אדם, מתוכם 6,420 ילדים שיצאו לחופשת הלימודים לפני כחודש וחצי. כך על פי עומר עטיה, שעומד בראש העמותה "יד אחת למען עיסאוויה", הדואגת לרווחת הילדים בשכונה. תפסתי אותו במכונית עם אשתו וילדיו, בדרך לים ביפו. שוחחנו בטלפון. ברקע שמעתי את הילדים שלו שרים שיר.
"אני בורח מעיסאוויה, יובל", הוא אומר לי, "אי אפשר להיות שם בחג. זה עצוב מדי. אתה יודע, עכשיו חג הקורבן אצלנו. מאז שאני ילד, אלו הימים האהובים עלי בשנה – ללבוש בגדים חדשים ולסדר אותם יפה-יפה לצד המיטה בלילה לפני, לקשט את השכונה, לאפות פסטה ברחוב, לשמוח. אבל השנה – כל מי שיכול, הולך לחגוג במקום אחר. ההורים לא רוצים שהילדים יסתובבו ברחובות. אנשים באבל. בחודשיים האחרונים אני בכלל לא פוגש את רוב הילדים. כולם מסתגרים בבתים. ילד לא שוכח חוויות קשות. אתה מבין? המצב הזה מוליד שנאה בלבבות שלהם".
"למה אין נדנדה אחת בעיסאוויה?" הוא מוסיף. "למה אין ספסל אחד, עם צל, מתחת לעץ? למה אין סבסוד לשום חוג או קייטנה על ידי העירייה? אנחנו לא מבינים למי אנחנו שייכים. מצד אחד, רוצים שנקבל את הנוכחות המתריסה של המשטרה כאן, כאילו הכל בסדר, אבל מצד אחר, החוק שבשמו המשטרה פועלת לא רואה אותנו, לא סופר אותי ואת הילדים שלי ממטר".
"אתה יהודי? אז איך אתה יודע ערבית?"
בעודי עומר מדבר אני שומע פיצוץ חזק. אישה צעירה, שהלכה מולי ברחוב עם בתה, מחישה את צעדיה. היא אומרת שאלו רימוני הלם. אני יורד למטה אל עבר קול הנפץ. ברחוב עומדים עשרות שוטרים חמושים, שנראים יותר כמו חיילים, ומסביבם כמה ילדים שמביטים במתרחש. שני שוטרים מחליפים רימונים זה עם זה. "זורקים כאן אבנים, אסור לך לעמוד כאן", אחד מהם צועק לעברי כשאני ניגש לצלם, ומיד לאחר מכן מתפוצץ עוד רימון. תמיד כשיש אלימות הפה שלי מתייבש. אני מרים את המצלמה ונזכר באמיר, שצילם בידיים רועדות. התיעוד חשוב. מספר תושבים כבר אמרו לי שכאשר יש מצלמה, האלימות המשטרתית פוחתת, וראיתי זאת גם בעיני.
אחד מהתושבים לוקח אותי מדרך צדית אל הבית שלו, כדי שאעמוד במרפסת ואוכל לצלם את מה שהשוטרים עושים למטה. אני רואה הורים שרצים עם ילדיהם בסמוך לנשקים השלופים. שוטר אחד דוחף תושב שמנסה להגיע לביתו. יש בלגן. אני שומע קול של תינוקת בוכה מתוך הבית בו עמדתי. אב נבוך יוצא החוצה עם בתו הקטנה על הידיים. ג'ולי שמה. מאחוריה, על הכביש מתחת, שוטר מקים מחסום מאולתר. שוטר אחר יורה שני כדורי גומי אל עבר הבית אשר ממנו נזרקו אבנים. ג'ולי חוזרת לבכות.
הלילה יורד, והשוטרים עוזבים. הם ישובו לפנות בוקר. אני חוזר לכיכר המרכזית. אמיר עדיין שם. הוא שמח לראות אותי, ושואל אם ארצה לשמוע על מרתפי החקירות של השב"כ, או על היום שבו עצרו את סבא שלו. לא, אני אומר. בפעם אחרת. מאיפה אתה? הוא שואל פתאום. אני יהודי, עניתי. נולדתי בבאר שבע. מה? הוא פוער עיניים. אז איך אתה יודע ערבית? אני מהסס, ואומר שאני יהודי-ערבי. מה זה? הוא שואל, ונער אחר ששמע אותו, עונה – אלו יהודים שלמדו ערבית, והם איתנו. אמיר הביט בי. אה. אז אתה איתנו, או שאתה איתם? שוב היססתי. יש אפשרות שלישית? שאלתי. לא יודע, הוא ענה. לא בטוח. ואני שתקתי.
יובל אברהם הוא סטודנט לצילום ולבלשנות.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן