לחיות בין המתים בעזה

מאת מוחמד ערפאת, עזה

בילדותי נהגתי לחלוף עם אבי על פני בית הקברות אל-מעמדאני בעיר עזה בכל פעם שהלכנו לשוק. בכל פעם בכיתי ואחזתי בחוזקה בידו של אבי כי שמעתי שיש אנשים שחיים בין הקברים. זאת היתה מחשבה מבעיתה ממש.

כשגדלתי, הסקרנות שלי גברה מאוד; רציתי לדעת הכל על הסובב אותי. אבל בית הקברות הזה נותר במסתוריות שלו – עד לפני כמה ימים. כשמת אחד משכניי, היססתי אם ללכת להלוויה שלו כיוון שלא הכרתי אותו אישית. בסופו של דבר הלכתי. צעדתי במסע הלוויה לצד מאות מקרובי משפחתו הישר אל תוך בית הקברות אל-מעמדאני, הסיוט של ילדותי. זאת היתה ההזדמנות לגלות אם השמועות ההן היו נכונות.

והן התגלו נכונות. צמרמורת עברה בי כשראיתי עשרות אנשים בין הקברים שהביטו בנו כשקברנו את חברנו. חשבתי שבעיניהם אנחנו ודאי הזרים שפלשו ל"ביתם", אנשים שפרשו מהעולם שלנו כדי לחיות בין המתים.

נפרדתי מההמון והתקרבתי אליהם לאט, מעמיד פנים שאני מחפש קבר של קרוב משפחה כלשהו. התקרבתי עוד ועוד עד שראיתי משפחות שלמות המתגוררות בבתים קטנים ומאולתרים, עשויים מלוחות פח דקים. ילדים צפו בהלוויה בחברת הוריהם שהם משחקים על ובין המצבות הפזורות בין "הבתים" שלהם. רציתי לפתוח איתם בשיחה, ניגשתי אל אחד הגברים ושאלתי אותו אם הוא יודע איך אוכל למצוא את הקבר של קרוב המשפחה שלי.

> אין שרץ מוסרי שהימין העמוק לא יכשיר

"אנחנו כאן בגלל האנשים הנושמים. הם אלה שלא עזרו לנו". בית קברות בעזה (צילום: מוחמד אבו נאהל)

"אתה יודע איפה הקברים של משפחת ערפאת?", שאלתי את האיש ששמו, כך למדתי, מוחמד חליל, בן 34, אחרי שלחצתי את ידו. הוא ליווה אותי לחלקה של קברי המשפחה, כשבתו הקטנה הולכת בעקבותינו. "שאלתי את עצמי למה אתם חיים כאן", פתחתי מהוסס. "האם איבדתם את הבית במלחמה האחרונה על עזה?"

"נולדתי בין הקברים", הוא ענה. המילים האלה שלו זעזעו אותי. הלב שלי פעם בחוזקה. "ההורים שלי גורשו מהכפר שלהם בנכבה ב-1948 והם ברחו לעזה", הוא הסביר. "הם קיוו למצוא להם בית, אבל אף אחד לא עזר להם". הוריו מצאו מקלט בבית הקברות, ובנו מעין פחון. מה שהיה אמור להיות פתרון זמני הפך למצב של קבע בעוד העוני של המשפחה והעדר המשאבים בעזה העמיקו והלכו. מוחמד מרוויח כמה שקלים ביום בהסעת נוסעים בעזה בעגלת הסוסים שלו.

"עם הזמן המשפחה גדלה והבית נהיה קטן מדי, אז הרחבנו אותו בעזרת לוחות פח נוספים", הוא אומר. כיום מוחמד מתגורר בבית הקברות עם 14 בני משפחה נוספים, בכללם הוריו, ילדיו, אחיו, אחיותיו וגיסיו. כששאלתי אותו איך הוא מסוגל לחיות בין מתים, הוא ירה בחזרה "איך לחיות בין המתים גרוע יותר מאשר לחיות בין החיים? אנחנו כאן בגלל האנשים הנושמים. הם אלה שלא עזרו לנו".

שאלתי את בתו הקטנה, שנראית כבת תשע, איך זה מרגיש לחיות בבית קברות. "נורא קר כאן. אבל אנחנו משחקים פה כי אין לנו מקום אחר ללכת אליו". הילדה נרתעה מהשיחה בביישנות, אבל הוסיפה "הקברים לא מפחידים אותנו. אנחנו רגילים אליהם". כאן מתערב אביה בשיחה: "המקום הזה מסוכן מאוד לילדים. יש הרבה כלבים משוטטים וחרקים גדולים ולא נעימים, עכברושים, לטאות ונחשים. כל מה שאני רוצה זה לצאת מכאן ולבנות חיים חדשים למשפחה שלי".

התקשרתי למשרד הפלסטיני לענייני הוואקף ודת ושוחחתי עם פקיד שסירב להזדהות בשמו. הוא אמר לי שהוא הפציר בממשלת האחדות החדשה למצוא פתרון למצב של האנשים האלה, "אבל אני בטוח שאין כל תוכנית לגביהם בינתיים". למעשה, הוא הודה שבשנת 2015 המשרד שבו הוא עובד הורה לרשות המקומית לכפות מגבלות על מגורים בשטח בית הקברות כדי שאפשר יהיה לאבטח אותו בקלות רבה יותר.

עזבתי את המקום לכיוון הבית בעצב עמוק. בדרך חזרה תהיתי אם ממשלת האחדות החדשה תעזור לאנשים האלה למצוא חלופות כדי שיוכלו לחיות את חייהם באופן אנושי יותר, או שהם ימשיכו להיקבר בעודם בחיים, כמו עכשיו.

מוחמד ערפאת, 25, בוגר המחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטה האסלאמית בעזה, חבר בפרויקט "אנחנו לא מִספָּרים" אשר נותן לכותבות וכותבים צעירים מעזה אפשרות לתקשר עם העולם ולספר את סיפורם במילים שלהם. הפוסט פורסם במקור באנגלית ותורגם לעברית על ידי אורלי נוי.

> ילדה אחת עם שיער בהיר מטלטלת את הפטריארכליות