הצבא הרס צינור מים לכפרים פלסטינים כדי לדחוק אותם החוצה
1200 פלסטינים חיים ב-12 קהילות ב"מסאפר יאטא" בדרום הר חברון, מנותקים ממים וחשמל. לפני חודשיים חיבר אותם ארגון בינ"ל לצינור מים, אבל זה היה יותר מדי לצבא ומתנחלים באזור. קו המים נעקר, הדרך לכפרים חובלה
"רשת מים פיראטית למאחזים לא חוקיים". כך תיארו ב״ישראל היום״ את פעילות המנהל האזרחי שניתק אספקת מים בשבוע שעבר ל-12 כפרים פלסטינים בדרום הר חברון, בשטח שהוכרז על ידי הצבא כ"שטח האש 918". רשת המים שנהרסה חיברה את תושבי הכפרים בפעם הראשונה אי-פעם לתשתית מים זורמים.
עד התקנתו של קו המים, שהותקן לפני כמה חודשים ונהרס בשבוע שעבר, הקהילות קיבלו מים במכליות. עכשיו, אחרי שהקו נהרס, התושבים יצטרכו לחזור להיות תלויים בהן.
השטח של "מסאפר יאטא" משתרע על כ-30 אלף דונם בדרום הר חברון, מהקו הירוק לכיוון ערד. חיות בו 12 קהילות ובהן כ-1200 נפשות המתקיימים בתנאי מחיה קשים: ללא חיבור למים, חשמל או ביוב. ההגעה לקהילות מצריכה נסיעה של קרוב לשעה בשטח, בדרכים שארגונים פלסטינים ובינלאומיים סייעו לפלס אך רחוקות מלהיות קלות לנסיעה. לא פעם הורס הצבא בתים בקהילות, ומקיים בשטח אימונים.
ב"ישראל היום" הסבירו שקו המים אפשר "לרועי הצאן הפלסטינים להישאר ב'מאחזים הלא־חוקיים' (כלומר בקהילות שלהם –א.ז. ור.י) גם בחודשי הקיץ, במקום לשוב ליאטא הסמוכה". הכתבת שכחה כנראה לבקר ב"מאחזים לא חוקיים" אחרים הנמצאים באזור כמו חוות מעון, חוות אביגיל וחוות יאיר. אבל המאחזים האלה מחוברים ישירות לרשת המים של מקורות. טוב, ככה זה שב"מאחז הלא חוקי" גרים יהודים. מממאחזים אלה יצאו לא פעם התקפות על פלסטינים, ביניהם תלמידי בתי ספר וגם נגד פעילי שמאל.
לאורך הדרך מהכפר א-טוואני לשטח האש, נראים היטב הסימנים של הפעולה לניתוק רשת המים: דחפורים הוציאו את הצינורות, בקוטר שניים וחצי אינטש בלבד, לכל אורכם. חלקים מהצינורות נשארו פרוסים על הקרקע, עדות לפעולה בשבוע שעבר שנעשתה ביסודיות כדי למנוע כל סיכוי לחבר מחדש את קו המים.
התושבים מספרים שיומיים לפני ניתוק קו המים, הצבא הרס דרך המובילה לכפרים. "הצבא מציק לנו כל הזמן", מספר הייתם אבו סבחה, מנהל בית ספר מקומי. "הם טסים נמוך ומעלים את הכלים שלהם על האדמה החקלאית שלנו. המינהל האזרחי מגיע לכאן כל כמה ימים, בודק ומאיים להרוס כל מבנה פה. המתנחלים מסביבנו תוקפים ילדים בדרך לבית הספר". שאלת המים, מתאר אבו סבחה, היא קריטית. "אני לא יכול להגביל שימוש במים לכל תלמיד. אין דבר כזה ׳מכסה׳ לכל ילד כי זה עניין בריאותי".
"היינו כאן לפניהם"
לפני כחודשיים, כמה ארגונים בינלאומיים, בתמיכת האיחוד האירופי, חיברו את 12 הכפרים לרשת מים שיצאה מבאר בכפר א-טוואני. לתושבים הותקנו גם שעוני מים פשוטים. אבו סבחה מספר כי במשך החודשיים האלה הצליח לאגור מספיק מים בבאר סמוכה שתספיק לו לספק מים ל-90 התלמידים שלו למשך כמה שבועות. "ומה אז?", אנחנו שואלים אותו. "אילנא אללה (אין על מי לסמוך חוץ מאלוהים)", הוא עונה.
סבחה עומדת ליד שעון המים שהותקן ליד האוהל שלה. היא בת 72, רועת צאן. "הייתי בת שנתיים ב-48׳", היא אומרת ומצביעה על ערד, הנראית בבירור באופק, במרחק קילומטרים ספורים. "ב-67׳ כבר הייתי נשואה. אנחנו פה לפני שהם היו פה, ועכשיו הם טוענים שאנחנו פולשים. כשתיגמר לנו אספקת המים, ניאלץ לקנות מים במיכליות". בעבר הרחוק, התושבים בקהילות מסאפר יאטא התגוררו בהן לפי העונות. אך מתחילת הכיבוש הישראלי בגדה, התושבים נאחזים באדמתם מחשש לאבד אותה אם יעזבו אפילו לזמן קצר.
המים המגיעים במיכליות לא יכולים לפתור את המצוקה. מדי פעם יש מבצעים לחלוקת מים במחיר מסובסד על ידי ארגונים בינלאומיים, כמו ארגון ACF הפועל למניעת רעב בעולם. קוב מים מסובסד עולה לתושבים עשרה שקלים. ללא סבסוד, קוב מים עולה בדרך כלל 45 שקלים, כולל אספקה. מדובר בסכומים גדולים למשפחות עניות המסתמכות על חקלאות מקומית בעיקר ועל מכירת תוצריה בעיר יאטא הסמוכה.
בשנת 2012, לאחר מאבק משפטי ממושך, הכירה המדינה בשטח הצפון מערבי של האזור, המונה ארבעה כפרים, כעל "שטח אש לא פעיל". פירושו של פסק הדין הוא שבשטח זה המדינה לא אמורה לבצע הריסות. בפועל, אין מבנה או דרך בכל מסאפר יאטא שאין עליו צו הריסה.
עו״ד רוני פלי מהאגודה לזכויות האזרח, המייצגת את התושבים בעתירות נגד צווי הפינוי, אומרת שהמינהל האזרחי ממשיך להוציא צווי הריסה בכל הכפרים, גם בשטח שהוחרג משטח האש על ידי שר הביטחון. "רק שהמנהל האזרחי לא מספק להם תשתיות ולא מתכנן עבורם, כפי שמחייב הדין הבינלאומי, גם הורסים להם בתים ותשתיות", אומרת עו"ד פלי. "אז מה המשמעות של אותה החלטה מלפני שבע שנים"?
המדינה הכריזה לראשונה על חלק מהאזור כשטח אש בשנת 1981. לאחר הסכם אוסלו, החלו להצטבר עתירות שונות של ארגוני מתנחלים, והמדינה הכריזה על השטח כולו כשטח אש,. אז גם החלו ההריסות. ב-1999 הרסה המדינה את כל הכפרים, והתושבים גורשו אל אזור הכפר א-טוואני. אבל מהר מאוד הם שבו לכפריהם ההרוסים ובנו אותם מחדש. התושבים מדגישים כי הם חיים על אדמתם מלפני הנכבה, וכי יש להם מסמכים עוד מימי הטורקים, המוכיחים את הבעלות שלהם.
כאמור, יומיים לפני הריסת תשתיות המים, הרסה המדינה דרך שהתושבים השתמשו בה כדי להגיע ליאטא. ההריסה הגיעה בעקבות עתירה של עמותת המתנחלים "רגבים". בעתירתה נטען כי לדרך אין היתר וכי היא משמשת כ"ציר הברחה" לשטח ישראל.
"עמותת רגבים פועלת בדרום הר חברון הרבה שנים", מוסיפה עו״ד פלי. ״הם עותרים להריסת תשתיות ומבנים. לא ברור מה יש לרגבים לחפש שם. הרי השטח הוכרז כשטח אש. ועדיין, העתירות שלהם נגד הפלסטינים לא נדחות על הסף. זו לא אדמה של איש מהם, הם לא מייצגים אף אחד פרט לעצמם. זו התערבות בוטה בעניין לא להם, שכל תכליתה היא למרר לתושבים הפלסטינים את החיים".
עו״ד פלי טוענת שניתוק קו המים והריסת הדרך קשורים זה בזו. "יש פה ניסיון לייבש את התושבים שחיים שם. הרי גם ככה הדרכים באזור קשות למעבר משאיות עם מים. אם ימשיכו להרוס עוד דרכים, ובסוף לא תהיה לתושבים שום דרך לקבל מים, אפילו במיכליות. החובה לספק מים מוטלת על הכוח הכובש. במקום לעשות זאת, הם מקשים על אספקת המים. זו התנהלות פסולה ושלא כדין".
הדרך שנהרסה באמצעות חפירת בור במרכזה היא במצב טוב יחסית, אבל איננה סלולה. הפלסטינים פתחו אותה בשנת 2015 והיא קיצרה את הנסיעה לכיוון הערים יאטא וחברון ולקהילות הכפרים ג׳ימבה, מרכז, פחית וחלאווה. "רגבים" התייחסו כנראה לעובדים פלסטינים העוברים דרך האזור לישראל ללא היתר, אבל בכל מקרה הדרך שנחסמה לא המשיכה ישירות לישראל. גדר ההפרדה לא נבנתה עד היום באזור, מסיבות של שמירה על איכות הסביבה.
"הבעיה יותר חמורה", אומר לנו נאסר נוואג׳עה, תחקירן "בצלם", המתגורר בכפר סוסיא הסמוך למסאפר יאטא. גם כפרו נמצא תחת סכנת הריסה. "תושבי המקום מתפרנסים מחקלאות פשוטה ומסורתית. גם ככה התוצרת דלה בשל כמויות גשם הקטנות. הבארות מזוהמות או שאין בהן מספיק מים. עכשיו עוד יותר קשה לתושבים להגיע לערים ולמכור את מרכולתם או לרכוש מזון. ומה קורה אם יש מקרה חירום? איך אפשר יהיה לפנות אישה יולדת או לאפשר לאמבולנס להגיע במהירות לאדם שלקה בליבו"?
אבל נוואג'עה משוכנע שהתושבים לא יוותרו. ב-1999, הוא מזכיר, הרסו את כל הכפרים והתושבים חזרו. "מה נראה לצבא ולמתנחלים" אומר נוואג'עה, "שדווקא עכשיו הם יישברו ויעזבו? זה לא הולך לקרות".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן