סרטים אסורים בסלון: "הזכות לשמוע את מה שלא מדובר"

"העניין של השפה הוא משמעותי". איברהים אבו אחמד וסברין מסראווה ב"שיחת סלון" ברמת אביב

ד"ר סאמי מחאמיד נשא דברים מול 15 אנשים על הסיפור של משפחתו ושלו, רופא שיניים ושחקן תיאטרון שגילם, בין היתר, ניצול שואה בהצגה שהועלתה בתאטרון העירוני נתניה. "ב-1948 סבא שלי ברח עם אשתו והילדים מכפר לג'ון לכפר זלפה הקרוב. אבא שלי נולד במהלך הבריחה מתחת לעצים ביער'". מחאמיד נשא את הדברים לקהל יהודי שהגיע לשמוע אותו במסגרת מיזם "שיחות סלון". המיזם, שבו השתתפו מאות אנשים מאז מאי 2024, החל בסיפור של רדיפה פוליטית של מורה פלסטינית ביישוב יהודי.

במאי 2024 הועלו לפייסבוק תמונות של המורה סברין מסארווה, המלמדת בבית ספר בגני תקווה, כשהשתתפה בצעדת השיבה בשפרעם. "עוד במהלך הצעדה סברין קיבלה שיחת טלפון ממנהלת בית הספר", אומרת עירית לבנון, ממארגנות "שיחות סלון". לבנון מספרת שהעירייה ומשרד החינוך תבעו מהמורה הסברים, לנוכח תלונות מצד ארגון "בצלמו" וארגוני ימין אחרים.

לדברי לבנון, "נתקלנו באנשים שהכירו את סברין, אבל לא הבינו מה היא עשתה בהפגנה שמציינת יום זיכרון לכפרים העקורים. הקולות הללו מושתקים תמיד. כך קורה שצעדת הזדהות נשמעת כצעדה שרוצה למחוק את היהודי". לבנון וחבריה הכריזו על יוני כחודש מודעות לזהות הפלסטינית, וארגנו במהלכו 14 מפגשים בכל הארץ, בין היתר ברמת גן, אביאל, קיבוץ כרמים ועוד.

המארגנים של כל מפגש כזה הם למעשה המארחים, שפונים למכרים וחברים ומזמינים אותם להגיע ולשמוע דובר פלסטיני שהוא אזרח ישראלי בביתם. אריק סגל, שאירח בביתו מפגש עם הפעילה הפלסטינית-לודאית פידאא שחאדה, מדבר על הצורך להציג את הקול הפלסטיני לציבור דובר העברית, ולהשיב על השאלה מה זה אומר להיות פלסטיני.ת עם אזרחות ישראלי.ת. "אף אחד לא הולך לשום מקום", אומר סגל, "ולכן המפתח לעתיד טוב יותר עבור כולנו הוא ההיכרות".

במפגש שנערך בביתו של סגל ברחובות, שחאדה דיברה בעברית על היותה פליטה פלסטינית פנימית, שנעקרה ללוד. כשנשאלה על ידי אחת המשתתפות הישראליות-יהודיות אם היא באמת מחשיבה את עצמה כפליטה, שחאדה ענתה בחיוב, והבהירה כי גם אם היא לא בטוחה שתעזוב את לוד, ההכרה בעוול שנעשה למשפחתה נחוץ. "אני גדלתי בבית שלא נחשב פוליטי", אמרה שחאדה למשתתפים, "אבל סיפור הנכבה והפליטות היה נוכח".

דובר פלסטיני נוסף במיזם "שיחות סלון" הוא אברהים אבו אחמד. "סבא רבא שלי נלחם ומת במלחמה ב-1948. סבתי נולדה בבית לחם וגדלה ברמאללה יתומה מאב. אילו היינו נשארים שם, היינו חיים בגדה. אני יכולתי להיות הם. זו נקודה חשובה שאנשים לא מבינים פה", הוא אומר.

אבו אחמד, שהשתתף בשני מפגשים של "שיחות סלון", רצה להביא את הקול שלו לציבור היהודי, שברובו המוחלט אינו דובר ערבית. "העניין של השפה הוא משמעותי", הוא אומר, "אנחנו שומעים אלף קולות בעברית. אבל אם אנשים בחברה היהודית רוצים לצטט אותנו – הם לא ישמעו רדיו שמס, אלא יביאו את דברי ראשי המפלגות הערביות".

אבו אחמד מדבר בפתיחות על תחושת אחריות שהוא מרגיש, כמי שיש לו מפתח לכאבים ולאתגרים של שתי האוכלוסיות. לדבריו, מיניסיונו יש קהל לעדות כמו זו שלו – האנשים שהשתתפו במפגשים שבהם דיבר נשארו לאחר סופה הרשמי של הפגישה כדי להמשיך בשיחה. אולם, גם אם המפגשים מצליחים לעורר את השיח שאבו אחמד מייחל לו, הוא מבין פלסטינים שחיים בישראל שלא רוצים להשתתף במיזמי דיאלוג בין בני שני העמים. "יש לי חבר שמתקשה להביא ערבים לשיחות ערבים-יהודים. הם אומרים, 'אנחנו דוברים את השפה, אנחנו מכירים אותם – הם אלה שצריכים להכיר אותנו'".

"להתחיל להרכיב את הפאזל מהשברים"

בחודשים מאז שהחלו לארגן את "שיחות סלון", מארגנות המיזם הבחינו במגבלות הולכות וגוברות על הקולנוע התיעודי בישראל – אחד הערוצים הבודדים שבהם הנרטיב הפלסטיני מגיע לאוזניים יהודיות-ישראליות. המספר הגדל של ביטולי הקרנות סרטים העוסקים בכיבוש ובשליטה הצבאית על אוכלוסייה פלסטינית עורר את סקרנותן של לבנון ושותפותיה לגבי הקרנת סרטים בסלון. "הקרנת הסרטים מאפשרת לקדם את חופש הביטוי והזכות לשמוע את מה שלא מדובר", היא אומרת. מכיוון שהן כבר הפיקו מפגשים בין אישיים בסלון, הן חשבו לנצל את המרחב הבטוח שנוצר כדי להציג סרטים שצפייתם כרוכה בסיכון או קושי.

בהקרנה שבה נכחתי, של הסרט "1948: לזכור ולשכוח", העוסק בעדויות מיומניהם של ישראלים ופלסטינים במהלך 1948 השתתפו אם ובתה – רחל ליבוביץ', ילידת 1938, ומיקי אולמן, ילידת 1967. "מדינת ישראל הנוכחית לא רוצה לשמוע כלום על הנכבה", אומרת ליבוביץ'. "שטפו לנו את המוח", אומרת אולמן, "אבל אפשר, מותר וכדאי להתנער מהתמונה הזו, ולהתחיל להרכיב את הפאזל מהשברים".

>> בימין לחצו, והתאגיד הקפיא את הסרט שהוא עצמו הזמין

הקרנת הסרט אורגנה במסגרת "הקרנות בסלון" על ידי יהב ארז, בדירתה בתל אביב. "שמעתי על הסרט מחברים", היא אומרת. "היה לי ברור שסרט שמצנזרים בישראל הוא כנראה מעניין. כמו שניסו למנוע את הקרנתם של סרטים כמו 'ג'נין ג'נין', וכמו שרדפו את תדי כץ בגלל עבודת המחקר שלו על הטבח שהוצג בסרט 'טנטורה' – ככה גם כאן. ישראל מבצעת פשעים, ואז עושה הכל כדי לטייח".

ישתתף בהקרנות בסלון בחודשים הקרובים. חיילים וילדים בחברון, מתוך הסרט "H2 – מעבדת שליטה"

גם עבור היוצרים, הקרנת הסרטים שלהם בבתים של אנשים היא חוויה ייחודית; במיוחד עבור אלה שעברו שנים מאז שסרטיהם יצאו להפצה. ברק היימן, שהסרט שביים והפיק עם אחיו תומר, "גשר על הוואדי", יצא לראשונה ב-2006, שמח על ההזדמנות לאפשר צפייה בסרט עשור וחצי אחרי הפקתו, גם אם העובדה שהוא עדיין רלוונטי איננה סימן חיובי. "הרבה מאוד דברים בסרט הדהדו את התקופה הזו: הניסיון להדחיק, להשתיק ולהכחיד כל ראייה שנויה במחלוקת, בתוך סרט שהוא גם מאוד אופטימי וגם מלנכולי", הוא אומר. ב"גשר על הוואדי", היוצרים תיעדו את בית הספר הדו לאומי הראשון שהוקם בתוך יישוב ערבי. במרץ הקרוב, היימן יקרין במסגרת "הקרנות בסלון" את "כמעט חברות", סרט על ילדה יהודייה ממפוני גוש קטיף וילדה מוסלמית שמנסות לקיים חברות, אך נתקלות בהתנגדות המשפחה היהודית.

שני הסרטים של האחים היימן נמנים על 13 סרטים אשר ישתתפו בהקרנות בסלון בחודשים הקרובים, וביניהם גם "מוות באום אל חיראן" (בבימוי דורון ג'רסי), זוכה פרס פורום היוצרים הדוקומנטרים; "2H: מעבדת השליטה" (עידית אברהמי ונעם שיזף), "סינמה סבאיא" (אורית פוקס רותם) ואחרים. "כל בני האדם צריכים לשאול את עצמם מה הם יכולים לעשות פיזית כדי להתנגד; להיות עצובים ומרירים זאת לא תוכנית עבודה", אומר היימן. "הרגעים היחידים שבהם אני מרגיש שיש משמעות לעשייה שלי הם כשאני מתנדב בעמותת 'בדרך להחלמה', וכשאני משתתף בהקרנות סרטים שעשיתי. לפעולה פיזית יש משמעות. היא תורמת למאבק יותר מלשבת בבית".