סיהאם איננה. מה בכוונתכם לעשות מחר?

עוד אישה אחת הצטרפה לרשימה. הפעם היתה זו סיהאם אזבארקה מלוד, שנורתה בתחילת השבוע בביתה ומתה אתמול מפצעיה. שוב, רעול פנים עם אקדח ומשתיק קול הצליח להשתיק חיים, ולהשאיר עיר שבה חיים שלושים אלף אזרחים ערבים בהלם מוחלט. לא רחוק מהמקום בו נרצחה לפני חצי שנה דועאא אבו שרך ברכבה מול ארבעת ילדיה. ממש פה זה קרה.

גם היא נרצחה בידי רעול פנים, אקדח וירייה אחת בראש. אותו גורל שם קץ לחייהן של לילאן מסעוד, יסמין אבו סעלוק, אמל חלילי, ולילאן מסעוד, עביר אבו קטיפאן, נרמין מוגרבי וסונדוס שמרוך ועוד רבות אחרות, כולן מצאו את מותן בידי רעולי פנים חמושים, כולן סיימו את חייהן בתוך שלולית דם שאימא שכולה היתה צריכה לנקות לבד ובשקט.

אתם, אתם קוראי העברית, שומרי החוק, משלמי המסים ערבים ויהודים רודפי השלווה ושמחת החיים, אתם שמכבדים ומעריצים את שוטרי המדים המגוהצים, נפוחי החזה ועתירי הדרגות והגבורה – מה בכוונתכם לעשות היום? כי סיהאם נרצחה, היא איננה והרבה אחרות אינן ביננו עוד.

תבואו פעם למחאה של לוחמות החירות שלנו, אולי תרגישו את הרצון העז שלנו לחיות. מבטי הסולידריות שלכם יכולים לתת רגע של תקווה לאישה או לנערה שסובלת. מתי כבר תבינו שהמאבק שלנו הוא גם למענכם אתם, למען עתיד הנשים במרחב הארור הזה ולמען האנושות כולה?

> המצור חונק את החלומות של הנשים הצעירות בעזה

לנו אין אין נשק חוקי כמעט, ומי שהפך אותו לזול ונגיש כל כך לרוצחי נשים וצעירים חפים מפשע, צריך לתת את הדין. פלסטיניות בהפגנה נגד אלימות במשפחה ועלייה במספר רציחות נשים. 25 בנובמבר 2015, רמלה, ישראל. (אקטיבסטילס)

מהיום נתחיל לדווח על "מחבלים"

אנחנו הפלסטיניות פה נלחמות למען החיים, אחרות למען חופש התנועה, שכר שווה, חופש הביטוי, הייצוג של נשים בפוליטיקה והמעמד האזרחי של נשים במדינת חוק, למען חזקת הגיל הרך שנולד לעולם הזה מרחמן של נשים. המאבק שלנו הוא של כולכם. ומי שמשלה את עצמה שזה לא קשור לחיים שלה, עלולה למצוא את עצמה לבד מול הפטריארכיה, הדיכוי והאלימות – עכשיו או בשלב מאוחר יותר בחייה.

האם אנחנו, הנשים הערביות במדינה הזאת, לא ראויות לחיים בבטחה בלי אקדחים?

תגידו לי את האמת. כי אני מוכנה לקבל את האמת המכוערת ומעדיפה לחיות בתודעה נכונה שהחיים שלי לא מעניינים אף אחד, מאשר לחיות עם האשליה שאני שווה לכל אזרח במדינת הביטחון החלול הזה.

אל לכם קוראים יקרים לברוח ממני, אל לכם מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות להתעלם ממני. כי את קולי אני אשמיע, וצעקתי לאוזניכם תפריע. ואל תעזו לחשוב שאלימות כלפי נשים היא גזרה משמיים, תרבות, מסורת, או כל קלישה אחרת שתתחבאו מאחוריה. אתם ואני יודעים שנשים ערביות נרצחות מנשק חם, מקליעים שלא החברה הערבית ייצרה בעצמה, שאת מפעלי הנשק הקטלני הזה שנגיש לכל גבר אלים לא ייצרנו בעצמנו. אתם יודעים שהאזרחים הערבים מייצרים ביעילות לכל היותר חומס וטחינה שאתם מתענגים לנגב עם החברים שלכם בכל מקום.

לנו גברותי ורבותי, אין נשק חוקי כמעט, ומי שהפך אותו לזול ונגיש כל כך לרוצחי נשים וצעירים חפים מפשע, צריך לתת את הדין. מהיום כל אישה שמגיעה לעמותת נע״ם עם הרגשה של פחד ואיום מפני עבריין עם אקדח, משטרת לוד תקבל הודעה על ״מחבל״ פוטנציאלי שמתכנן לירות בקניון בעיר. אולי אז ניידת המשטרה תתפוס אותו. אולי אז תוציאו שוטרים לשטח ותעשו ״מבצעי חיפוש״ ותארגנו מסיבת עיתונאים מתוקשרת ותראו את מאות ״החתיכות״, בשפת הרחוב, או האמל״ח (אמצעי לחימה) או איך שאתם קוראים לדבר הזה שאספתם. כי את זה אתם יודעים לעשות היטב.

הרי המפכ"ל החדש הוסיף למחלקת ההסברה המשטרתית עוד כוח אדם יקר, מקצועי ומיומן, כדי להסביר בעצם מה המשטרה לא מצליחה לעשות. אותו מפכ"ל שאוהב להוציא צווי איסור פרסום גורפים על החקירה ועל כלל מה שקשור לאישה שנרצחה, כדי שאנחנו נמשיך לחיות בחשכה וגורמי הביטחון ימשיכו לשלוט במידע שהציבור מקבל. כדי שהם יוכלו לטפטף לאוזננו סיפור חלופי שמתיישב עם הנרטיב שהמנטליות הערבית רוצחת נשים. כך לא נדע אנחנו בשטח את מי להאשים, לא נציין שמות ולא נפנה אצבע מאשימה לאף אחד. צוו איסור פרסום הוא כמו אלחוש לכעס והזעם כלפי המשטרה, המבקש ליצור מצג שווא ש"אנחנו עובדים קשה אבל במסתור, אנחנו מצפים מכן הפמיניסטיות הצעקניות לשתוק ולהירגע עד הרצח הבא".

אני ועשרות פעילות ופעילים בכל מקום נמשיך לחנך ולהעצים, להעלות מודעות ולהיאבק באלימות, מחר בבוקר ובכל בוקר. ואתם, אנשי הביטחון שמשימתכם היחידה בחיים היא לשמור על חיי האדם – מה אתם מתכננים לעשות?

> האיום של מירי רגב לסגור את תיאטרון אל-מידאן הוא טרור תרבותי