האיום של מירי רגב לסגור את תיאטרון אל-מידאן הוא טרור תרבותי

בראיון שהעניקה הבוקר (ב׳) השרה מירי רגב לרזי ברקאי בתוכנית ״מה בוער״, נחשפו כוונותיה האמיתיות של כבוד השרה: לסגור את התיאטרון הערבי היחיד המקבל תקציב מהמדינה- תיאטרון אל-מידאן בחיפה, באם זה לא יסור למרותה.

הנה תקציר הדברים והרקע למשבר הנוכחי: משרד התרבות הקפיא את תקציב התיאטרון באמצע שנת 2015 בזמן פרשת ההצגה ״הזמן המקביל״ (בהשראת כתבי האסיר הפוליטי וליד דקה) בטענה כי ההצגה נכתבה על ידי ״מחבל״ שחטף ורצח חייל. התיאטרון עתר לבג״ץ נגד ההחלטה, ולאחר לחץ של היועץ המשפטי לממשלה משרד התרבות העביר את התקציב במרץ 2016, לאחר שנחתמה בין הצדדים פשרה, לפיה התחיב משרד התרבות שלא להפחית מהתקציבים לשנים 2016 ו-2017, ואילו התיאטרון משך את עתירתו לבג״ץ.

אלא שבתיאטרון טוענים שהגברת רגב פשוט לא מעבירה כספים מאז אותו מרץ 2016, וכי חסרים להם 2.2 מליון שקלים המגיעים להם על פי חוק ועל פי הסכם הפשרה, ולכן פתחו בשביתה החל מיום שישי האחרון.

> האסיר שמאחורי "הזמן המקביל" עונה מהכלא: "תפקידם של היוצרים לריב עם השומר"

עאמר חליחל, המנהל האומנותי של תיאטרון אל-מידאן, מודיע על תחילת השביתה ביום שישי האחרון (רמי יונס)

אוי לאירוניה

היום, ה-27 במרץ, חל יום התיאטרון הבינלאומי. השרה רגב בחרה דווקא ביום חגיגי זה כדי לומר בתוכנית רדיו: ״לא נממן תיאטרון תומך טרור״, בעוד היא עצמה יושבת בממשלת טרור קיצונית, ומקיימת בעצמה טרור תרבותי כנגד מוסדות תרבות באמצעות איומים בחקיקת חוק ״נאמנות בתרבות״. אוי מירי, אוי לאירוניה.

נעמיד דברים על דיוקם: האסיר דקה, שנשפט ונכלא על מעורבותו בחטיפת חייל, הוא אכן אסיר פוליטי (לקריאת פוסט קודם בעניין ומכתב של דקה מהכלא אותו פרסמנו לחצו כאן): הוא בכלל לא נכח ברגע הרג החייל, וכך מופיע בהחלטת בית המשפט שדנה אותו לשנות מאסר ארוכות וללא שום מידתיות, מה גם שבקשתו למשפט חוזר מעולם לא התקבלה. וכן, תפקידו של התיאטרון כתפקידה של כל אומנות אחרת: לקרוא תיגר על ולבקר את השלטון. מה לעשות שבמקרה של תיאטרון פלסטיני מדובר בשלטון כובש?

בואו נמשיך להעמיד דברים על דיוקם: באי העברת התקציב המגיע על פי חוק לתיאטרון, השרה רגב פשוט מונעת כספים השייכים, חוקית, לציבור הפלסטיני – כספים אותם זה כבר העביר למדינה בצורת תשלומי מסים.

מדיניות ההקצנה אותה מובילה רגב לא מפתיעה. כפלסטינים, ברור לנו כפי שחלק גדול מהורינו למדו בבתי ספר שמנהליהם מונו על ידי השב״כ, כך רגב מבקשת להמשיך ולהשית עלינו את האידיאולוגיה הציונית, הפעם על ידי שליטה בתכני התרבות שלנו. היא עושה זאת בתקווה שהדבר ימנע מאיתנו להמשיך ולפתח את התודעה הלאומית העצמאית שלנו, שבדרך נס לא הפסיקה להתפתח למרות 1948. השליטה בתקציבים עליהם יושבת רגב משמשת לה כשוט, בו היא מצליפה כאוות נפשה בכל מי שנראה לה כאיום לאומי.

הקשר בין מירי רגב לבין המילה ״תרבות״ הוא מקרי בהחלט. עד כאן, אין חדש. אלא דווקא כשהשרה רגב מתחילה לפגוע בפרנסתם של עובדי התיאטרון על ידי מניעת כספים המשמשים לתשלומי משכורות, פתאום הקשר בינה לבין המילה ״תרבות״ נראה הגיוני. למה? כי זהו ״טרור תרבותי״: מדובר בפגיעה למטרות פוליטיות בחייהם האישיים של אנשים שכל חטאם הוא העובדה שהם שונים ממנה ולא מאמינים באותם עקרונות כמוה, על רקע ״תרבותי״ כביכול.

רגב היא טרוריסטית תרבותית, והגיע הזמן שכל מי שחופש הביטוי והאמנות יקרים לליבו יתחיל להפנים זאת. תומכי רגב כמוהם כתומכי רודן אופורטיניסטים: מוצאים טיעונים שונים ומשונים כדי להצדיק תמיכה במישהו הפוגע באנשים אחרים, רק כי הם מרוויחים מכך. אי אפשר לתמוך במירי רגב ולטעון לתמיכה ואמונה בערכי אמנות, חופש ביטוי או אפילו ערכי שמאל אוניברסלי בסיסיים ביותר.

> תערוכת אומנות של תלמידי הדו-לשוני: עדות מקומית נדירה ומרגשת