newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"נשפטים למאסר עולם מלידה": מה רוצים הפליטים הפלסטינים?

כבר יותר מ-66 שנה נמקים פליטים פלסטינים בתנאי הזנחה קשים במחנות ברחבי המזרח התיכון. פאולה שמיט ראיינה עשרות פליטים בירדן וגילתה שלצד הצהרות לוחמניות רבים מהפליטים בעיקר מחפשים פתרונות מעשיים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: פאולה שמיט*

יש משהו כמעט אכזרי בלשאול פליט פלסטיני אם הוא היה מסכים לחיות בשלום עם ישראל לו היה מתאפשר לו לחזור. זה מרגיש כמו תרגיל סדיסטי: תתייחס לאדם כנחות, תשלול ממנו את ארצו, ביתו, מקצועו, החזק אותו כלוא שנים, וברגע שהוא משוחרר תצפה ממנו לעמוד, לנער את ההשפלה מבגדיו וללחוץ ידיים עם השובה שלו.

הפליטים הפלסטינים שאיתם דיברתי לא מוכנים ללחוץ ידיים עם השובה שלהם – לפחות לא כשפלסטיני אחר מסתכל. גאווה זה הדבר האחרון שנותר להם, ההיאחזות האופיינית למי שמצד אחד אין להם מה להפסיד, ומהצד השני גם אין להם שום תקווה להרוויח.

אבל מה שלמדתי משיחות אחד על אחד, זה שרבים מהפליטים הללו היו רק רוצים לחיות בשלום, עם כבוד, ובשביל זה הם מוכנים למחול גם מבלי שנדרשו לכך. למעשה, כשדוחקים אותם לפינה עם אלף תיאוריות על שיבה, הודאה באשמה ובקשה למחילה, כמעט כל פלסטיני שדיברתי איתו מוכן ללחוץ את היד המטאפורית הזאת וסוף-סוף להתחיל חיים שנמצאים בהשהיה מאז שנולד.

פליטים, 1948 (פרד צ'סניק)

פליטים, 1948 (פרד צ'סניק)

נערי-פוסטר של הטרגדיה שלהם

"אם יהיה שלום, אני האדם הראשון שמוכן לחזור", אומר עדנאן אבו-ט'ובה בן ה-75, בנחישות שלא נראית יציבה במיוחד כשהוא נשען ברעד על חתיכת העץ שבה הוא משתמש כמקל הליכה. למקל אין ידית, ובשל משקל גופו כף ידו מעוטרת בפצע מרובע. מר אבו-ט'ובה לא כל כך מכיר חיים מחוץ למחנה. הוא אחד מ-30 אלף פליטים במחנה עזה בג'רש, ירדן, החיים בתנאים של זוהמה והזנחה, הולכים בתוך בוץ וביוב יומיום. כמו רוב העניים גם מר אבו-ט'ובה נראה זקן מגילו, אבל הזמן מסב משא כבד יותר על פליטים פלסטינים, כי שלא כמו עניים אחרים, נמנע מהם הדבר היקר והלא-חומרי ביותר: התקווה להתגבר ולצאת ממצבם הנוכחי.

פליטים פלסטינים נשפטים למאסר עולם בלידתם, ובעבור רבים מהם אפילו זכייה בלוטו לא תספיק כדי לקנות את הזכות לבעלות על רכוש או להשכלה כדי להיות עורך דין או רופא. רוב מבין חמשת מיליוני הפליטים הרשומים באונר"א (סוכנות הסעד לפליטים פלסטינים של האו"ם) בחמש מדינות מארחות שונות חיים בתנאים דומים או אף גרועים יותר, ונשללות מהם דרך קבע רוב הזכויות להן זכאים אזרחיה של כל מדינה. יש יותר משבעים מקצועות שונים שבהם אסור לפליטים פלסטינים בלבנון לעסוק, למשל, ויותר משמונים מקצועות שכאלה בירדן. באף אחת מהמדינות אסור להם לעבוד כנהגי מונית, עבודה המצריכה רישיון נהיגה, שאסור לרובם להוציא. בלבנון אפילו החומרים שמהם מותר לפלסטיני לבנות בקתה מעוגנים בחוק – לבנים וגג ראוי הם קבועים מדי, ולכן לא חוקיים.

"אם יהיה שלום אהיה הראון שמוכן לחזור", עדנאן אבו-ט'ובה, מחנה הפליטים עזה, ירדן. (פאולה שמיט)

"אם יהיה שלום אהיה הראון שמוכן לחזור", עדנאן אבו-ט'ובה, מחנה הפליטים עזה, ירדן. (פאולה שמיט)

"מי ששמה אותנו במצב הזה היא ישראל – לא ירדן, לא לבנון ולא שום מדינה ערבית אחרת. המדינות הערביות לא עמדו לצדנו, זה נכון, והן לא מילאו את חובותיהן כלפי הפלסטינים, אבל אני לא רוצה לערבב את האשמה פה", אומר תושב אחר של מחנה עזה, פארג' שלהוב בן הארבעים, אב לשמונה ילדים.

וזו עוד קטסטרופה, ייחודית כמעט רק לפלסטינים. בגלל שהגירוש שלהם הוא לא חוקי לפי כמה חוקים בינלאומיים, ובגלל שעד היום לא נעשה עמם צדק, כמה מדינות חוששות שבקבלת הפליטים כאזרחים הן עוזרות לישראל "למחוק את הראיות". במצב האומלל במיוחד שלהם, פליטים פלסטינים הם נערי-הפוסטר של הטרגדיה שלהם, ההוכחה החיה לפשעים הישראליים והעדות הלא-מחיקה שתישאר חשופה לכל עין עד שהם יהיו מורשים לחזור.

"הלוואי שהייתי יכולה ללכת להריח את האוויר של הארץ שלי ולמות", אומרת מאסיון בת השבעים, אשתו של מר אבו-ט'ובה, גם היא עם מעיין מקל הליכה, שלה עם סוג של ידית. כל האחים והאחיות שלה גרים בפלסטין והיא מופרדת מהם מאז 1967. כמו כל הפליטים בג'רש, מסיון היא קורבן למה שהם קוראים "נכבתיין", או שתי קטסטרופות: המשפחה שלה גורשה פעמיים, פעם ראשונה מהכפר ברברה ב-1948, ופעם שנייה מעזה ב-1967. מבין יותר משני מיליון פליטים הרשומים באונר"א בירדן יש בערך 120 אלף שעברו את אותן שתי נכבות. לאף אחד מהם אין אזרחות ירדנית, שלא כמו הפליטים שהגיעו ב-1948.

"עושים את העבודה שישראל אמורה לעשות"

לפי דעתו של כאט'ם עאיש, ראש האגודה הירדנית לשיבה ולפליטים, החזקת הפלסטינים במחנות בלי זכויות משרתת את ישראל. "אם אתה מחזיק פלסטינים בכאלה תנאים אומללים, הם לעולם לא יחשבו על שיבה למדינה שלהם אלא יהיו נואשים לאוכל ולפתרון של בעיות יומיומיות, לדברים הבסיסיים הנחוצים כדי לחיות. לא יהיה להם זמן לחשוב על הזכויות שלהם". למרות שיש היגיון בתיאוריה שלו, לא זה מה שאני שמעתי בראיונות.

הפרדוקס הזה הוא חלק מדיון ארוך וישן. בשאר העולם הערבי לא נדיר לשמוע גינויים כלפי ירדן על כך שהיא "עושה את העבודה שישראל צריכה לעשות". אין ספק, וזה די מובן, שלפליטים שגרים במחנות בתור לא-אזרחים דחוף במיוחד לחזור. אבל הטיעון שירדן נושאת חלק מהעול של ישראל הוא מוטעה טכנית, ולו בגלל שפליטים שלהם ירדן נתנה אזרחות עדיין רשומים באונר"א, והם עדיין ייחשבו כפליטים אם וכאשר יצא לפועל הסדר פיצויים קולקטיבי.

זה נכון שרבים מאלה שאמרו לי שלא ירצו לשוב לפלסטין – והיו הרבה מהם – מחזיקים בדרכון ירדני. הם מסבירים שזה לא הגיוני לחזור ולהתחיל שם חיים חדשים כשיש להם חיים מלאים פה. אבל הם עדיין פליטים, והם עדיין דורשים פיצוי על כל הדברים שנגנבו מהם. טלעת עות'מאן, מורה לפיזיקה באונר"א, שעומד בראש התאחדות העמותות והוועדות האחראיות להגנה על זכות השיבה של פלסטינים, מצהיר כי "אנחנו דורשים לחזור לכפרים, לערים ולאדמה שלנו, שנכבשו בכוח על ידי כנופיות ישראליות, ולקבל פיצויים על כל ההפסדים שנגרמו לנו, רוחניים וגשמיים". לארגון של מר עות'מאן יש יותר ממאתיים נציגים במחנות הפליטים.

 

רחוב במחנה הפליטים עזה, ירדן (פאולה שמיט)

רחוב במחנה הפליטים עזה, ירדן (פאולה שמיט)

למרות מעמד הפליט שלהם רוב אלה שאינם מעוניינים לחזור לפלסטין הם ירדנים; הם יכולים להצביע ולהתמודד לבחירות במדינה ולהיות בעלים של עסקים, ולא מרגישים שהם זוכים ליחס שונה מאזרחים אחרים. על פי נתונים ממשלתיים הפלסטינים מהווים שיעור אסטרטגי של 49 אחוז מהאוכלוסייה הירדנית, אבל מספרים לא-רשמיים שנמסרו על ידי מומחים מצביעים על שיעור הקרוב יותר ל-75 אחוז, הכולל גם כאלה שרשומים כפליטים וגם כאלה שלא.

נהג המונית מוחמד הוא אחד מהם. כמו רבים שרואיינו לכתבה זו, הוא מעדיף שלא להסגיר את שמו המלא מכיוון שהוא "עלול להיות מפורש שלא כהלכה", כפי שהוא מסביר באנגלית מושלמת. אביו מירושלים אבל הוא נולד בירדן. "כן, פלסטין היא הבית שלי", הוא אומר, "זה חלום. אבל כשאני חושב בהיגיון, מה אני הולך לעשות שם? מעולם לא הייתי שם. אם אני אסע לפלסטין אני אהיה זר. אפילו עם בית לא אלך. אני בן 45. אני לא הולך להתחיל שוב חיים חדשים". התחושה הזו רווחת אפילו בקרב אנשים מעורבים פוליטית שעובדים באו"ם עם פליטים, והם פליטים בעצמם.

"זה חוף מבטחים בשבילנו הפלסטינים", אומר עובד או"ם שמעדיף להישאר בעילום שם. "אני לא מרגיש שונה מכל ירדני אחר במדינה. יש לי פה נכסים ומכונית. הילדים שלי לומדים באוניברסיטה כאן. יש לי דרכון. המדינה הזו נוהגת עמנו בנדיבות. פעם נשאלתי האם הייתי חוזר לפלסטין לו עכשיו היה עומד אוטובוס בחוץ שמחכה לי ולמשפחתי. התשובה היא לא. לא הייתי חוזר לפלסטין. החיים שלי פה. החברים שלי, המשפחה שלי, הכל. גם הזכרונות שלי. אני אוהב את פלסטין. הייתי רוצה לבקר, אבל לא לחיות שם".

הזקנים אולי ימותו, אבל האם הצעירים ישכחו?

עוד שלפליטים מ-48' יש את הפריבילגיה לשקול את היתרונות והחסרונות של ההסדר ההיפותטי, בשביל הפליטים מ-67' זו פסגת השאיפות. קשה לדמיין שמישהו שגר במחנה עזה בג'רש ירצה להישאר שם. אפשר להניח את אותו הדבר לגבי כל מחנות הפליטים שבהם ביקרתי בלבנון. סברה ושתילה, מר אליאס, בורג' אל-בראג'נה, נאהר אל-בארד. מחזות עגמומיים נגלים שם לעין פעם אחר פעם, מופרים רק על ידי ילדים חמודים ושמחים שהופכים דיווחים מצולמים למייאשים קצת פחות.

באחד הבתים שאליהם נכנסתי בג'רש קיבלו את פני בני-זוג מאוד מבוגרים שישבו על הרצפה. הם ישנים, אוכלים ויושבים כל יום על הבטון הקר והלח. האישה, שסבורה שהיא בת יותר משמונים, מטפלת בבעלה העיוור למרות שהגב שלה מכופף קדימה לחלוטין, ללא יכולת להתיישר. היא לא מגלה הרבה עניין בראיון, ובכל פעם שהיא שומעת את המילה פלסטין היא בוכה. אבל היא כן הפיקה משהו מנוכחותי, כשאחזה בזרועי כדי לקום וללכת לשירותים. היא נלחמת את המלחמה הזאת כל יום, מאבק תמידי לבצע את הפעולות הבסיסיות שאנו מבצעים ללא מחשבה. אבל הקושי היומיומי הזה לא מבטל את התשוקה שלה לשוב אלא רק מחיה אותה. היא ניסתה לספר לי איך שהיא ומשפחתה גורשו, אחרי שהשכנים שלהם נהרגו. אבל הסיפור שלה הופרע כל חמש מילים על ידי הנשימה שלה – מילים ונשימות לא יכולות להתקיים בו-זמנית – ובין מילה למילה היא נאנחה ואחזה את בטנה בכאב.

פליטים במחנה עזה, ג'רש, ירדן (פאולה שמיט)

הם ישנים, אוכלים ויושבים כל היום על הבטון הקר והלח. פליטים במחנה עזה, ג'רש, ירדן (פאולה שמיט)

"הזקנים ימותו, הצעירים ישכחו". אמרה זו הייתה מיוחסת בטעות לדוד בן-גוריון, אבל השאלה מי אמר את זה רלוונטית פחות ממי שחושב את זה, והרבה פוליטיקאים ימנים ישראלים חושבים כך. הם מקווים שהפלסטינים לא יהיו עקשנים וצדקנים כמו שהיו ניצולי השואה וקרוביהם שחיפשו פיצוי ותיקון.

ואכן, בכל הנוגע לפיצויים שני העמים האלה נבדלים זה מזה כהבדל בין שמיים וארץ. שלא כמו הפלסטינים, היהודים היו מאוד מאורגנים ואסרטיביים בדרישות שלהם לפיצוי ולצדק. כמעט שבעים שנה מאז סוף מלחמת העולם השנייה וארגונים כמו הקונגרס היהודי העולמי עדיין דורשים שינויים בחוקי גרמניה שיאפשרו את השבתם של חפצי אמנות וכלים מרכוש יהודי שנגנב על ידי הנאצים. אוסטריה, הולנד וצרפת כבר עובדות בכיוון, לפי נשיא הקונגרס היהודי העולמי, רונלד ס' לאודר. רק לאחרונה, ביולי 2013, דיווחה סוכנות הידיעות איי.פי. על 1.3 מיליארד דולר ששילמו בנקים שוויצריים ליורשי היהודים שהיו ברשותם חשבונות בנק מוקפאים. מאות אלפי ניצולי שואה מקבלים מדי חודש קצבה מהממשלה הגרמנית. במאי 2013 הכריזה הממשלה הגרמנית כי היא מקציבה מיליארד דולר לסיעוד ביתי של ניצולי שואה ברחבי העולם. ההסכם הושג בין משרד האוצר הגרמני וקרן יהודית נוספת לקורבנות פשעי הנאצים, ועידת התביעות. חיפוש לפי מילת מפתח באתר "הארץ" מראה ממוצע של שלוש כתבות ביום עם המילה שואה בתוכן.

נראה שתחושת הצדק הזו מתאימה לישראל כשהיא בתפקיד הקורבן, אך לא כשהיא בצד הפושע. הנחישות המתוזמרת הזו בדרישת הפיצויים על אירועי מלחמת העולם השנייה היוותה השראה לקורבנות הפלסטיניים של הנכבה. הם מלמדים את עצמם ומקימים עוד מוסדות לשימור ההיסטוריה שלהם, לעשיית לובי לצדק ולדרישת פיצויים חוקיים וכלכליים.

במקום להפנות את הלחי השנייה סביר שהפלסטינים יפנו לדרך התנכית וידרשו עין תחת עין. בירדן פגשתי את ראשיהם של שני ארגונים שנוסדו רק בשנתיים האחרונות להגנה על זכות השיבה. מבין כל הפליטים שראיינתי אפילו לא אחד – גם לא מבין אלה שלא מעוניינים לחזור לפלסטין – מוכן לוותר על הזכות לצדק ולפיצוי. פיסה מעורפלת של היסטוריה שמתבהרת רק עכשיו היא אינדיקציה לכך שהאקסיומה שיוחסה לבן-גוריון עלולה להיות שגויה: כן, הזקנים באמת מתים, אבל לא סביר שהצעירים ישכחו.

חושפים היסטוריה מושתקת

חלקים מוחבאים של הנכבה הופכים אט-אט לנחלת הכלל, והגרסה המפוברקת של ההיסטוריה עוברת פירוק הדרגתי. נושא אחד שהולך ונחשף הוא השוד המאורגן של ספרים השייכים לפלסטינים על ידי צה"ל והאוניברסיטה העברית, שאותם כינה אילן פפה "הבוזזים הרשמיים". אלפי ספרים נגנבו מבתים פלסטיניים על ידי חיילים שפשטו על הכפרים למטרה הספציפית הזו. הספרים הללו נמצאים עכשיו בספרייה הלאומית של ישראל בירושלים, מסווגים תחת ראשי התיבות בלעז AP, "רכוש נטוש", מסתירים בתוכם הקדשות אישיות ופתקים הכתובים בכתב יד. רכוש נטוש שכזה נמצא כעת תחת פיקוחו של הגוף בעל השם האורווליאני – האפוטרופוס לנכסי נפקדים.

בספרים עדיין יש הקדשות והערות בכתב יד. (צילום מסך מהסרט "שוד הספרים הגדול")

בספרים עדיין יש הקדשות והערות בכתב יד. (צילום מסך מהסרט "שוד הספרים הגדול")

עוד פיסת היסטוריה שמתחילה לצוף אל פני השטח, ושמוסתרת בחשאי על ידי אותו גוף, היא הסיפור הכמעט מסתורי של החרמת כספים וקופות חיסכון השייכים לפלסטינים. מצאתי רק שלושה אקדמאים שחקרו את הנושא. אחת מהם היא סרימטי מיטר, חברה במחלקה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת הרווארד, העובדת על דוקטורט בשם "היסטוריה של כסף בפלסטין".

לאחר שעייפה מלתת תשובות קצרות לשאלות שמצריכות הרבה ידע מוקדם, פרסמה מיטר טבלה המכילה נתונים שחישבו בהערכה שלושת האקדמאים: היא עצמה, מייקל פישבאך וסאמי הדאווי זכרונו לברכה. בזהירותה היא מבקשת "שלא ייקשר למספרים האלה שום רמז לוודאות". לפישבאך היא מתייחסת כאל "סטנדרט הזהב", אך מזהירה שלדעתה הוא "לחלוטין העריך בחסר את הסכום הכולל המוקפא (על ידי ישראל)". המספרים של סמי הדאווי גבוהים יותר, אבל הם כוללים הערכות של קופות חיסכון מוחרמות. מיטר מאמינה ש"המספר האמיתי הוא איפשהו בין שני המספרים". ומה הם המספרים? כמה כסף הייתה צריכה ישראל להחזיר לפליטים כיום בגין אותם חשבונות מוחרמים? לפי חישובים שונים הגיעו החוקרים לסכום שנע בין 169 מיליון ל-756 מיליון לירות סטרלינג (בערך המטבע נכון ל-2011). הפערים ביניהם נובעים בעיקר מדרכי החישוב השונות: האם מחשבים את הסכום שהוחרם אז לפי השינויים במדד המחירים, ביחס לשכר הממוצע במשק, או בהשוואה לתל"ג – אז מול היום.

במסמך שהונפק על ידי האו"ם ב-16 בינואר 1950 נכתב כי "ממשלת ישראל מכריזה שאין לה יותר כוונה להחרים חשבונות ערביים חסומים בבנקים ישראליים ושהכספים הללו יהיו זמינים לבעליהם בכינונו של שלום, תחת חוקי שער חליפין כלליים כפי שיהיו נהוגים באותו זמן".

מיטר אומרת כי, בעיקרון, "כל אחד מהחשבונות הפלסטיניים המוקפאים בבנקים שוחררו לאחר ההסדר בין שני הבנקים (עותומאן וברקליס) וממשלת ישראל ב-1956. אבל בפועל הרבה פלסטינים, ובעיקר פליטים, לא ראו אגורה מהחשבונות שלהם. לאן הלך הכסף? אף אחד לא יודע".

להערכת פרופסור פישבאך, החרמתם של "אדמה, בניינים, דברי בית, חיות משק וכלים, סחורה במחסנים, מפעלים וכו' היתה שווה הרבה, הרבה יותר מהכסף בחשבונות בנק חסומים. […] הישראלים גם אמרו שלא ישלמו פיצוי על […] רכוש נייד, מכוניות, מלאים של מפעלים, רהיטי בית, חיות משק ועוד ועוד".

חורבות הכפר בירעם (אורן זיו / אקטיבסטילס)

חורבות הכפר בירעם (אורן זיו / אקטיבסטילס)

רשת ביטחון שנשחקת

לאורך המחקר שלי הגעתי להבנה שלאומיות מאחדת פלסטינים הרבה פחות מהעובדה שהם כולם חלק מאותה טרגדיה. כל האסונות האישיים, השוד, ההרג, הגניבה וההיעדר המוחלט של הכרה באחריות מצד הפושע הם דברים שבאמת מאחדים פלסטינים ברחבי העולם, וימשיכו לעשות כן כל עוד הפלסטינים הם קורבנות של אי-צדק שעוד לא נתבקשה לגביו מחילה. זה משהו די בולט בקרב עמים שהפכו באופן קולקטיבי לקורבנות: לא משנה עד כמה מתגבר אינדיבידואל ספציפי על הגורל האישי שלו, הוא לא יכול לשכוח את אחיו הקורבנות שגורלם לא שפר עליהם באותה מידה.

ת"מ, אישה עשירה בשנות הארבעים לחייה, הנשואה לגבר ירדני עם שלושה ילדים, יודעת שהיא לעולם לא תחזור לפלסטין, שכן כל החיים שלה בירדן. אבל הרצון שלה להילחם על זכות השיבה "לא קשור לאזרחות שנשאתי כשנולדתי, לאיפה שגרתי, לאיפה שהילדים שלי נולדו. זה קשור למאבק, לכיבוש, ואלי, כאדם, להזדהות שלי עם האנשים האלו. את מבינה? זה בלב שלי, זה הלב שלי".

זאת כנראה טעותה הגדולה ביותר של ישראל, לא רק מבחינה מוסרית אלא גם אסטרטגית. בעוד שהפליטים המקוריים אכן מתים, הצאצאים שלהם רק מתרבים. מה שהוא עכשיו קבוצה של יותר מחמישה מיליון אנשים התחיל כקבוצה של בערך 700 אלף. לפי מסמך שהונפק על ידי האסיפה הכללית של האו"ם באוקטובר 1950, בין הפליטים היו אפילו "17 אלף יהודים שברחו בתוך הגבולות של ישראל בזמן הלחימה". גם להם ניתנו אוכל וסיוע, והם נרשמו באונר"א, אבל מאוחר יותר הם נקלטו על ידי ישראל, שחשה ש"הרעיון של חלוקת סיוע הוא משפיל".

גם עבור הפלסטינים ודאי שמדובר במצב משפיל, שכן רבים מסרבים לקחת את הסיוע שניתן להם. אבל יש יותר מדי מהם החיים באומללות מוחלטת. לפי דובר אונר"א, אנוואר אבו-סכינה, ב-2013 הייתה ארצות הברית התורמת הגדולה ביותר של הסוכנות, עם תרומה כוללת של יותר מ-294 מיליון דולר, ואחריה הנציבות האירופית (יותר מ-209 מיליון דולר). התרומות הללו מהוות בערך 42 אחוז מההכנסה הכוללת של אונר"א, המשמשת לתקציב השוטף והלא-שוטף שלה. השירותים שהסוכנות מספקת כוללים חינוך, ביטוח בריאות, אוניברסיטאות, קצת אשפוזים, ואפילו כסף מזומן שניתן למשפחות שפעם תוארו כ"מקרים קשים" ועכשיו פשוט מתוארות כ"נמצאות תחת רשת הביטחון של אונר"א". מדובר באנשים כל כך עניים שהם לא מצליחים להגיע לביטחון תזונתי בסיסי. "אנחנו נותנים להם הקצבה של מזון כל שלושה חודשים: עדשים, אורז, שמן, חלב, לפעמים אוכל משומר. ואנחנו נותנים סכום צנוע של 10 דולרים לכל אדם במשפחות האלה לשלושת החודשים הללו. זה חלק מהחבילה. עשרה דולרים לכל שלושה חודשים לכל אדם במשפחה", מדגיש אבו-סכינה. סך הכל תומכת רשת הביטחון ב-56 אלף איש.

בית הספר לאמנות. מחנה פליטים עזה, ירדן (פאולה שמיט)

בית הספר לאמנות. מחנה פליטים עזה, ירדן (פאולה שמיט)

אנחנו יכולים לחיות בשלום – אולי אפילו ביחד

בעוד שהם כן מקבלים עזרה כדי לשרוד, פליטים אומרים שהם מאמינים שהם לא מקבלים שום עזרה בעניין השיבה שלהם. מבין יותר מארבעים פליטים שאותם שאלתי "מי נלחם עבור הזכויות שלכם?" קיבלתי תשובה אחת: אף אחד. הם לא סומכים על הרשות הפלסטינית ולא מאמינים שלחמאס יש כוח אמיתי כלשהו. "אף אחד לא מייצג את הפלסטינים. אבו מאזן עובד בשביל האמריקאים. חמאס לא יכול לעשות כלום. הפלסטינים מייצגים את עצמם, אין אף אחד אחר. גם פת"ח לא עושה כלום", אומר מר שלהוב. לדעתו של מר כטת'ם, אש"ף צריך לקום לתחייה. פליט נוסף במחנה עזה שלא הסגיר את שמו אמר שעבאס "מכר את הפלסטינים לישראלים".

האני ג'אבר, נהג מונית בן 39 שהוא גם פליט וגם אזרח ירדני, לפחות כן סומך על מישהו: "אני לא דתי, אבל חאלד משעל הוא אדם הגיוני, הוא טוב. עד עכשיו מחמוד עבאס לא עשה כלום בשבילנו, הפלסטינים. לא אכפת לי אם אני 48' או 67", הוא אומר, ומתייחס לפליטים לפי תאריך הגירוש שלהם, כמו שרובם עושים. "מה לגבינו, האנשים בחוץ [מחוץ לפלסטין]? אני לא הצבעתי [לרשות]. זכותי כפליט היא לבחור את המנהיג שלי". לכך נראה שכל פליט יסכים: צריכה להינתן להם הזכות לבחור ולהיות מיוצגים באופן ישיר.

הפליטים גם מסכימים כולם על דרישותיהם. כשהם נשאלים מה רצונם העיקר, כולם מתחילים באותה תשובה: לחזור לבתים שלהם, לנכסים שבהם גרו כשגורשו. כשהם מעומתים עם האפשרות שדבר כזה הוא אולי בלתי אפשרי, הם מבקשים לפחות לגור בכפר שלהם, ולקבל פיצוי כספי לאובדן שלהם. לעתים קרובות התשובות יכללו את סופה של ישראל.

אלא שכאן קורה דבר די מפתיע ומאוד בולט, כמעט באופן קבוע. אחרי שיחה על הזוועות שבוצעו על ידי ישראל והצורך בצדק ולפעמים בנקמה כמעט כולם, עם יוצא דופן ברור אחד, הסכימו שאם ישראל תפסיק "לכבוש את האדמה שלנו, להרוג ולהשפיל את העם שלנו, לגנוב את המים שלנו, ותכבד את הזכויות שלנו – נוכל לחיות בשלום. אולי אפילו ביחד". הציטוט הזה, בדיוק כפי שהוא כתוב, נאמר על ידי אדם שמעדיף לא לחשוף את שמו כי הוא פוחד "להיראות חלש". בפועל הוא לא נראה חלש. הוא פשוט נראה עייף.

ועדיין, יש הבדל גדול בין עייפות עם מידה של תקווה לבין ייאוש חסר כל תקווה. ביקור בבית הספר לאמנות של הילדים במחנה עזה ממחיש את תחושותיהם, ואת התחושות שירגישו ילדיהם שלהם בתורם. רוב הציורים מראים ילדים שנהרגים על יד חיילים, אנשים המכוונים רובה לעבר ילד עם אבן. היו ציורים של אמהות שמחזיקות את תינוקותיהן, אחרות שמנגבות את הדמעות בדגל הפלסטיני, אישה מחבקת עץ זית. אבל ציור אחד היה סמלי לרגע הזה שבו עייפות הופכת לייאוש, שבו ההשפלה נהיית עד כדי כך בלתי נסבלת, שהאדם בוחר בכבוד על פני חיים. הציור הראה ילד כשידו מונפת לקראת זריקת אבן. הצל שלו על האדמה, הרבה יותר גדול מהילד עצמו, לא החזיק אבן אלא אקדח.

"ההשפלה נהיית עד כדי כך בלתי נסבלת, שהאדם בוחר בכבוד על פני החיים". ציור במחנה הפליטים (פאולה שמיט)

"ההשפלה נהיית עד כדי כך בלתי נסבלת, שהאדם בוחר בכבוד על פני החיים". ציור במחנה הפליטים (פאולה שמיט)

תרגום: יעל שטיין.

פורסם במקור באנגלית ב-972+


* פאולה שמיט (@schmittpaula) היא עיתונאית ברזילאית, כתבת במזרח התיכון, שפרסמה גם שני ספרים: ספר העיון " "Advertised to Death – Lebanese Poster-Boys והרומן "Eudemonia".

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אתר בנייה של שכונת מגורים חדשה בהרצליה, ב-27 במרץ 2020 (צילום: גילי יערי / פלאש90)

אתר בנייה של שכונת מגורים חדשה בהרצליה, ב-27 במרץ 2020 (צילום: גילי יערי / פלאש90)

מענקי הקורונה הם תעמולה. ההטבות למשקיעי הנדל"ן הן מדיניות

גם היצירתיים שבפרשנים הכלכליים לא יצליחו לזהות מדיניות כלכלית סדורה בהחלטות הממשלתיות שהתקבלו מאז שהתחיל משבר הקורונה. ניתן למצוא מדיניות כזאת רק בסעיף שהוגנב לחוק מענקי הקורונה, שנועד לשמור על מחירי הדיור הגבוהים כדי להגן על רווחי הקבלנים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf