מתוך שלא לשמה: המלחמה עשויה להאיץ את המעבר לאנרגיה ירוקה

ב-23 בפברואר, ערב הפלישה הרוסית לאוקראינה, כותרת ב"ניו יורק טיימס" הכריזה כי "דאגות האקלים נדחקות הצדה בעוד מחירי הדלק מאמירים ומשבר רוסיה מעמיק". במבט מפוכח, המצב בעצם הפוך: עלינו לדאוג עוד יותר לגורל האקלים, בידיעה שהשליטים מתעלמים ממנו כעת יותר מהרגיל – וצבאות פעילים הורסים את הסביבה ללא היכר.

במיוחד ברקע המתקפה הרוסית, השאלות האקלימיות קרובות לפני השטח יותר מתמיד. משטרו הפושע של ולדימיר פוטין שואב את כוחו בראש ובראשונה משליטה בנתח מכובד מאספקת הדלקים המאובנים. אוקראינה היא אחת מדרכי המעבר המרכזיות של הדלקים מרוסיה למרכז ומערב אירופה.

במדינות המערב נשמעת ציפייה מהממשלות לפעול בנחישות נגד פוטין ולהיחלץ לעזרת העם האוקראיני. הסחר בגז ובנפט מרוסיה הוא אחד ממנופי הלחץ העיקריים שזמינים להן. לגרמניה בפרט יש יכולת השפעה גדולה במיוחד על רוסיה, בשל קשרי המסחר הענפים בין המדינות.

ואכן, כבר ב-22 בפברואר הכריזה גרמניה כאות אזהרה על הקפאת הפרויקט המשותף המרכזי שלה עם רוסיה: צינור גז המתאן, נורד סטרים 2.

צינור מסוכן ומיותר

המאמצים להקמת הצינור, שהחלו ב-2013, נתקלו בהתנגדות של תנועת האקלים בגרמניה לכל אורך הדרך. פעילים וחוקרות מתריעים כבר שנים כי הקמת הצינור שגויה ומיותרת. זאת, כי גרמניה יכולה להשיג את כל המתאן שהיא צריכה בדרכים אחרות, וממילא לא תוכל להמשיך להבעיר כל כך הרבה גז מתאן אם תרצה לעמוד ביעדי האקלים שלה. במקום להקל על השימוש בגז, עליה לעבור לאנרגיות מתחדשות.

למרות זאת, עד ממש לא מזמן נהנתה הקמת הצינור מתמיכה פוליטית כמעט גורפת, כאשר מכל מפלגות הבונדסטאג רק הירוקים לא תמכו בה.

תומכי התוכנית דיקלמו בין היתר את האגדות שלפיהן גז המתאן הוא "דלק מעבר" לכלכלה ירוקה, אף שבפועל מדובר בדלק מאובן, שמשנה את האקלים לא פחות מהפחם אותו הוא בא להחליף. בנוסף, נטען שהגז הרוסי שיגיע דרך הצינור יחליף גז עם פליטות גדולות יותר: ייבוא גז מונזל דרך הים כרוך ביותר דליפות לאטמוספירה, ובפרט הגז האמריקאי מגיע מ"פראקינג" (פיצוח פצלי שמן), שהרסני ומזהם יותר מכל שיטה אחרת להפיק דלקים מאובנים.

אולם בתנועת האקלים מתייחסים לטענות אלו בתור מסך עשן. בפרט מכיוון שגישה קלה יותר לגז, דרך הצינור הנוסף, לא באמת היתה מחליפה אספקה ממקורות אחרים, אלא בעיקר מוסיפה עוד שימוש בגז. מדובר בתופעה שמוכרת היטב במדינת ישראל בתחום התעבורה – ביקוש מושרה. הגדלת ההיצע מגדילה את הצריכה: כשיש כבישים מהירים עם נתיבים רבים, יותר אנשים בוחרים ברכב פרטי; כשהגישה לגז זולה וקלה יותר, יותר עסקים יבחרו להשתמש בו.

לכן, הקלה על השימוש בגז מתאן לא יכולה לעמוד בקנה אחד עם ההתחייבות במסגרת הסכם פריז לצמצם במהירות את פליטות גזי החממה.

קלף מיקוח מדיני

אולם כעת ברור מתמיד שהצינור ממילא לא נועד לענות על צרכים אנרגטיים או אקלימיים – אלא גיאופוליטיים: מחד, גרמניה רצתה להתבסס כמרכז תעבורה אנרגטי באירופה, שדרכו יעברו דלקים רוסיים מערבה; מאידך, היתה תקווה שהגברת התלות ההדדית עם רוסיה תמתן את מדיניות החוץ שלה – מחקרים מראים שאפילו בסוף המלחמה הקרה זה עבד, כאשר המערב לא העז לסכן את אספקת הדלקים ממזרח, ובריה"מ דאגה לא לסכן את זרימת התשלומים עבורם.

בינתיים, הצינור כבר הוקם במלואו. לפני המשבר הנוכחי הוא היה תקוע בתהליך אישורים בצד הגרמני. התהליך הזה רק הוקפא כעת עד להודעה חדשה – אך לא בוטל.

לפי זיגמר גבריאל, שר החוץ לשעבר של גרמניה ממפלגת ה-SPD השלטת, הסיבה לכך היא מצד אחד שנדרש הליך תקין כדי לבטל את הליך האישור. מצד שני, האפשרות להפשיר את תהליך האישור נותרת קלף מיקוח חשוב בשביל להפעיל לחץ על פוטין.

גבריאל העריך כבר ביום רביעי, ערב הפלישה הרוסית, שאין עוד סיכוי אמיתי שהצינור יופעל אי פעם. לדבריו, גרמניה לא תרצה להגביר את התלות האנרגטית העצומה שלה במדינה שמשמיעה איומים צבאיים על שכנותיה ומערערת את הסדר האירופי כולו. גרמניה תצטרך לגוון את תמהיל האנרגיה שלה כדי לא להיקלע לבעיות אנרגיה במשבר הרוסי הבא.

אולם אם הפעלת הצינור נותרת על השולחן כקלף מיקוח, יש בכך סכנה: אם הצינור יופעל כחלק מהסדר מדיני שישיב את השלום לאירופה, זה יהיה סופה של כל אפשרות להפסיק את הפעלתו משיקולי סביבה ואקלים בעתיד.

הרמזור מאותת ירוק

בינתיים, ייתכן שהמשבר יוביל להאצת המעבר לאנרגיה נקייה בגרמניה. הקואליציה תכננה מלכתחילה להשיק באמצע אפריל חבילת חקיקה חדשה להאצת המעבר לאנרגיה נקייה – וכעת יש לה אינטרס נוסף להיגמל מהגז הרוסי, או לפחות להראות שיש לה ברירה.

מבחינה זו, אנרגיית שמש ורוח היא פשוט האופציה הכי טובה: הקמת תשתיות כאלה היא מהירה וזולה יותר מכל חלופה אחרת. הן גם לא דורשות שום אספקה מתמשכת של דלקים או חומרי גלם אחרי הקמתן, ככה שהן לא מייצרות תלות במדינות אחרות.

מבחינת קואליציית ה"רמזור" החדשה, שחרטה על דגלה "קפיטליזם ירוק", זו הזדמנות לדבר גם ביטחון וגם אקלים וסביבה בו זמנית.

בינתיים, הממשלה כבר אותתה בתגובה למלחמה על כוונה להאיץ את הרחבת השימוש באנרגיה מתחדשת, ואף כי אין בכוונתה לדחות את מועד הסיום המתוכנן לשימוש באנרגיה גרעינית (עד סוף השנה) ותחנות פחם (עד 2030).

לעומת זאת, הקנצלר אולף שולץ הספיק להצהיר על כוונה להקים שני טרמינלים לקליטת גז מתאן נוזלי (LNG) ממכליות, כדי שגרמניה תוכל בעתיד לייבא גז באופן ישיר וללא תלות בטרמינלים במדינות אירופיות אחרות.

מלכודת הגז

עד שיתממשו כל התוכניות האלה, גרמניה עדיין זקוקה לדלקים מרוסיה, וממשיכה, למרות הלחימה, לצרוך אותם בהיקף אדיר. גרמניה יכולה אמנם לשרוד כמה חודשים בלי גז ונפט מרוסיה, אבל תעשיות חשובות כמו תעשיית הכימיקלים, שצורכות גז רוסי באופן ישיר, יהיו משותקות מרגע שהוא יפסיק לזרום ועד להקמת תשתיות חלופיות.

יחסי התלות האלו ממשיכים, אפוא, להצר את צעדיה של ממשלת גרמניה.

הקפאת נורד סטרים 2 היתה מחיר קל, כיוון שגרמניה לא היתה זקוקה באמת לצינור מלכתחילה. צעדים נוספים שנוגעים לסחר האנרגיה מול רוסיה יהיו בעייתיים בהרבה, במיוחד אחרי העלייה החדה במחירי האנרגיה בחודשים האחרונים.

האפשרות שפוטין יענה על מהלכים מערביים בסגירת השאלטר מרחפת מעל ראשיהם של מקבלי ההחלטות. האיום הזה משפיע גם באופן ישיר על ארה"ב: אף שהפכה עולמות בעשורים האחרונים בשאיפתה ל"עצמאות אנרגטית" והחריבה שמורות טבע שלמות עבור פראקינג – היא עדיין מייבאת חלק מהדלקים שלה מרוסיה, ועדיין חוששת לעשות כעת כל מהלך שיקפיץ את מחירי האנרגיה ויעורר עליה זעם ציבורי לפני בחירות אמצע הקדנציה.

בשל כך, בעוד ארה"ב והאיחוד האירופי משתמשות במילים חריפות ומטילות על רוסיה סנקציות חסרות תקדים, הסנקציות האלה מחריגות את תחום האנרגיה.

הבעיה לא מוגבלת לתחום האנרגיה. כפי שכתב איתן אבריאל ב-TheMarker בשבת, הסנקציות חסרות התקדים של בריטניה, האיחוד האירופי וארה"ב מחריגות לרוב בדיוק את אותם השירותים שצורכים האוליגרכים הרוסים, השכבה היחידה באוכלוסייה שלחץ עליה יכול להוביל להפסקה מהירה של הלחימה.

חשוב לשים לב לכך שהסנקציות האלה פוגעות באנשים עובדים משמעותית יותר מאשר במקורבים. האוכלוסייה הכללית ברוסיה לא רק שלא בחרה במלחמה, אלא גם כנראה לא תומכת בה במיוחד מלכתחילה. ולמרות הדיכוי הברוטאלי של כל מחאה תחת פוטין, אלפים מעזים בכל זאת מהרגע הראשון להפגין נגד המלחמה.

סנקציות שפוגעות בהם יותר מאשר האוליגרכים אינן, אם כך, אמצעי הלחץ הממוקד שנדרש. הרקורד ההיסטורי לגבי יעילותן של סנקציות שכאלה אינו מעודד.

אולי בכל זאת הן יעזרו בסופו של דבר לעצור את המתקפה – אך ברור שאין להן יכולת להשפיע באותה מהירות כמו סנקציות ממוקדות באמת. ובינתיים, הן עלולות לתדלק דווקא את מעגל ההסלמה המסוכן, שבמסגרתו פוטין כבר העלה לכוננות את הכוחות הגרעיניים שלו.

הדבר היחיד שיפריע באמת לפוטין

כך או כך, שאלת האנרגיה נותרת מרכזית: לדברי יאניס וארופקיס, שר האוצר לשעבר של יוון, כלכלן שמאלי וממובילי האינטרנציונל הפרוגרסיבי, הפסקת קניית הגז הרוסי היא הדבר היחיד שיפריע באמת לפוטין. לעת עתה, לא נראה ששולץ, ביידן, וחבריהם מוכנים לשלם את המחיר על מהלכים כאלה.

האבסורד המחריד הוא כמובן שכל המלכוד האנרגטי הזה, שבחסותו פוטין מעז מלכתחילה לערער את השקט האירופי, מיותר לחלוטין. כבר מזמן ברור שמעצמות המערב צריכות להיגמל מדלקים מאובנים, ואילו לקחו את קריסת האקלים ברצינות – הן גם לא היו זקוקות לדלקים האלה מרוסיה.

ראוי בעת הקרובה שנזכור ונזכיר זאת. ראוי גם שתנועות אקלים, סביבה ושמאל ישכילו לנצל את צירוף המקרים האסטרטגי הזה. בעת שבה הממשלות רוצות סוף סוף להיגמל, אפילו קצת, מדלקים מאובנים, אפילו אם רק חלק מהם – יש לדרבן אותן להאצת ההתייעלות האנרגטית והמעבר למקורות מתחדשים. כדי שיישאר עתיד לקוות לו גם אחרי שתיגמר המלחמה הארורה.