חינוך ועוני: להשקיע בהורים ולא בילדיהם

המוסד לביטוח לאומי פרסם השבוע את הדוח השנתי לשנת 2013 על ממדי העוני, שאין בו חדשות מרעישות – אנחנו חיים בחברת פערים. זאת הזדמנות לחזור אל המלצות הוועדה למלחמה בעוני בישראל (ועדת אלאלוף), שחלקן היו אמורות לקבל ביטוי בתקציב שלא אושר לשנת 2015.

במסגרת הוועדה, שהגישה מסקנותיה ביוני 2014, פעלה ועדת משנה שהתמקדה בתחום חינוך ועוני, בראשות פרופ' אודרי אדי-רקח מאוניברסיטת תל-אביב. המלצות ועדת החינוך (pdf, החל מעמוד 267) מנווטות היטב בין הדברים שנהוג לדבר עליהם בשיח הציבורי, לבין כיוונים חדשים שבהחלט עשויים לחולל שינוי.

> שיעור בשוויון: תיכוניסטיות יפגינו נגד אפליה מגדרית

בתמונה: עוד דו"ח שנקבר. הפגנה למען יישום המלצות ועדת אללוף למלחמה בעוני (צילום באדיבות האגודה לזכויות האזרח)

הדברים שנהוג לדבר עליהם

הגישה הרווחת להתמודדות עם ילדים נכשלים בארץ ובעולם היא שצריך לתת להם יותר, ושזה צריך לקרות מחוץ לבית ההורים. הגישה מבוססת על ההנחה שכגודל ההשקעה כך גודל התוצאה. כלומר, אם נשקיע בתלמיד כך וכך משאבים: שעות לימוד, מורים מוכשרים, עזרי הוראה מצוינים וכדומה, נקבל כך וכך תוצאות. וככל שנשקיע יותר – נקבל תוצאות טובות יותר.

זה נשמע כל כך הגיוני כשזה מובא כך, שעד מחצית המאה הקודמת איש העלה על דעתו שזה פשוט לא נכון. אי אז הופתעו מנהלי מערכת החינוך בארה"ב לגלות שלמרות שתלמידים קיבלו "השקעה" בהיקף דומה, הם לא הגיעו לאותן תוצאות. חלקם הצליחו מאוד, וחלקם נכשלו ונשרו מבתי הספר. כדי להבין מה קרה, נערך מחקר ענק ממדים, שסוכם בדוח, המוכר בשם: דוח קולמן, 1966. (אודותיו למשל כאן).

המסקנות של קולמן הדהימו את עולם החינוך. קולמן גילה לנו (במילים שלי) שילדים אינם מתחילים את חייהם כשהם מגיעים לגיל חמש; שכל מה שעובר עליהם בשנות חייהם הראשונות מעצב את אישיותם ומשפיע עד מאוד על האופן בו הם מנצלים את מה שיש למערכת החינוך להציע; ו-שמערכת החינוך אינה מסוגלת להתגבר על הפערים שנוצרו בין תלמידים בשנות ילדותם המוקדמות.

ובמילים של קולמן:

מסקנה אחת בולטת מעל לכול: לבית הספר יש השפעה מועטה על הישגי הילד, שאינה תלויה ברקע ובהקשר החברתי שלו;

העובדה שלא נמצאה השפעה בית-ספרית בלתי תלויה משמעה, שהאי שוויון שנכפה על הילד בגלל הבית שבו נולד, השכונה שבה גדל וחוג חבריו, יישמר לעתיד בעינו ויהיה לאי השוויון שהוא יאלץ להתמודד איתו בחייו כמבוגר לאחר שיסיים את בית הספר.

הסיבה שהעדפות מתקנות לטובת החלשים אינן מסייעות היא שלמערכת החינוך אין פער חד פעמי שעליה להשלים, ואם תתאמץ קצת יותר בסוף תצליח, אלא שהפער הוא מובנה, ואף גדל עם השנים, ומלווה את ילדי העניים לכל אורך חייהם. את המסקנה הזאת קשה היה למערכות החינוך הממלכתי (ולא רק בישראל) לקבל, משום שהיא חותרת תחת עצם הצדקת קיומו של החינוך הממלכתי.

ולכן, בכל פעם שמדברים על חינוך הילדים העניים והנכשלים, מדברים על לתת יותר – יום לימודים ארוך יותר, עוד שעות תגבור, עוד תקציב (דיפרנציאלי יותר), עוד דרבון מורים טובים שיעברו לפריפריה וכיוצא באלה העדפות מתקנות לטובת האוכלוסייה החלשה. גם המעט שנעשה בכיוונים אלה לא צלח, ולא במקרה – הרי קולמן כבר גילה שאי אפשר למחוק אצל הילדים את ההשפעה של מה שניתן או לא ניתן להם בשנות חייהם הראשונות.

כיוונים חדשים

בדיוק בעניין הזה הפתיעה ועדת החינוך של הוועדה למלחמה בעוני בישראל. כמצופה, הם אכן המליצו על יותר תקציבים, על יום לימודים יותר ארוך, וכיוצא באלה העדפות מתקנות. אבל לצד זה הם כתבו ביושר מקצועי:

המחקר מלמד שתוצאות החינוך [הממלכתי] מושפעות מגורמים שמחוץ למערכת: מאפייני המשפחה, השכונה והיישוב. על כן אי אפשר להתמודד עם הפער החברתי רק באמצעות מערכת החינוך; נדרש מאמץ משולב של שכלול מערכת החינוך בצד התמודדות נחושה לשיפור התנאים בסביבת הילד המעכבים התקדמות בחינוך.

אגב, יש כמה מחקרים שנעשו לאורך שנים, שהראו, שילדים שהמשפחות שלהם קיבלו סיוע משולב בתחומים כמו בריאות, רווחה וחינוך כשהילדים רק נולדו, (למשל כאן) הגיעו להישגים טובים יותר במהלך שנות לימודיהם ואף הועסקו כבוגרים בעבודות יצרניות ומקצועיות, יותר מאשר ילדים עם נתוני פתיחה דומים שהוריהם לא קיבלו סיוע.

בהתאם, אחת מהמלצות ועדת אלאלוף לנושא חינוך ועוני, נוגעת לתמיכה שהמדינה יכולה וצריכה להעניק להורים מהשכבות החלשות. בעניין זה מפנה הוועדה זרקור אל "מרכזים לגיל הרך" שהוקמו בשנים האחרונות בכמה רשויות מקומיות בישראל (למשל, המרכז בטירת כרמל). המרכזים האלה מעניקים למשפחות תמיכה משולבת, בתחומים שהם כיום נפרדים מנהלתית: ממשרד הבריאות (טיפת חלב והיחידות להתפתחות הילד), ממשרד הכלכלה (מעונות יום), ממשרד החינוך (גני ילדים, חינוך מיוחד וטיפול פסיכולוגי), ממשרד הרווחה (עו"סים ותוכנית ביתיות) ואין ספור מיזמים של המגזר השני (העסקי) והשלישי (מלכ"רים).

אלא שהפעלת המרכזים המשולבים האלה אינה ממוסדת. היא תלויה במידת העניין של ראש הרשות, ובמיוחד – בנכונות של הדרגים המבצעים מהמשרדים השונים לשתף פעולה. שיתוף פעולה בין כל כך הרבה גורמים הוא מסובך ומסורבל. חישבו למשל על המתח שנוצר בשעה שמלקטים פירורי תקציבים מארבעה משרדי ממשלה שונים.

ועל כן, המלצת ועדת החינוך של ועדת אלאלוף היא למסד את אופן פעולתם של המרכזים לגיל הרך בכל הרשויות. אני, אגב, הייתי קורא להם: מרכזים לתמיכה במשפחה.

מאה וחמישים מיליון שקלים ביקשה הוועדה לייסוד המרכזים בכל הרשויות, ועוד חמישים מיליון שקלים להפעלתם בכל שנה. המלצה מצוינת שראוי לאמץ.

במסגרת הכנת תקציב 2015 נכנסה המלצה זאת להצעת התקציב (שזה טוב, כי יש המלצות שלא נכנסו כלל). אולם מהסכום הנדרש אושרו רק חמישים מיליון שקלים (שזה רע, כי אם כבר, אז כבר). מכיוון שממילא התקציב לא אושר, וממילא ההמלצות לא יישומו בשנת 2015, נותר רק לקוות שהמהפכה המחשבתית שהוצעה לעניין חינוך ועוני לא תיגנז.

> המהפכה האחרונה של פירון: איך לקחת מהעניים ולצאת חברתי