newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם כשמתלוננים בגרמניה על צנזורה, מפחדים לדבר על BDS

במכתב ששלחו מוסדות תרבות בגרמניה הם התלוננו על רדיפה של כל מי שנחשד בקשר לתנועת החרם על ישראל, אבל הם הקפידו לומר שהם עצמם מתנגדים לה. גם העבר הקולוניאלי של גרמניה נשאר מחוץ לוויכוח

מאת:

בשבוע שעבר התפרסמו בגרמניה שני מכתבים המביעים התנגדות לציד המכשפות המתחולל במדינה כתוצאה מההכרזה של הבונדסטאג, שהתקבלה במאי 2019  ולפיה המטרות והשיטות של תנועת ה-BDS הוגדרו כ"אנטישמיות".

הפגנה בקרויצברג, ברלין, ב-1 במאי 2017 (צילום: Montecruz Foto, CC BY-SA 2.0)

הפגנה בקרויצברג, ברלין, ב-1 במאי 2017 (צילום: Montecruz Foto, CC BY-SA 2.0)

על המכתב הראשון מ-10.12.20, תחת הכותרת הלא קליטה Initiative GG 5.3 Weltoffenheit (המספרים מתייחסים לסעיף בחוק היסוד של גרמניה, המבטיח חופש של אמנות ומדעים בתוספת המילה "קוסמופוליטיות" או ״פתיחות עולמית״) חתומים יותר מ-30 מוסדות תרבות גדולים ובהם מכון גתה, המרכז לחקר האנטישמיות של האוניברסיטה הטכנית בברלין, מרכז מנדלסון לחקר יהדות אירופה, מוזיאונים ותיאטראות מכל רחבי גרמניה.

על המכתב השני, שכותרתו Nothing Can Be Changed Until It Is Faced, חתומים 1,374 נשות ואנשי תרבות :אמניות, חוקרות, מרצות, סופרות.

יש להבהיר שמדובר בהכרזה, לא בחוק. ואולם העובדה הזו לא מנעה גל של אי מתן תקציבים למוסדות תרבות או ביטולם, ביטול השתתפות באירועים ופיטוריהם של עובדים במוסדות תרבות, במקרה שהתגלה רק חשד שאחד המעורבים באירוע או ביצירה תומך ב-BDS, גם כאשר לעמדה הפוליטית שלהם אין כלל רלוונטיות ליצירה או לביצועה.

לא שינתה העובדה שחלק ממי שנטען שהם אנטישמים היו יהודים. גם העובדה שכמה מהם היו בעלי שם עולמי כמו ג׳ודית באטלר או ההיסטוריון והפילוסוף הקמרוני אשיל מבמבה לא עזרה יותר מדי. מבמבה היה אמור להשתתף השנה ב-Ruhrtriennale, הטריאנלה המתרחשת בחבל הרוהר במדינת נורדריין-וסטפאליה שבגרמניה. אך כיוון שהשווה את משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה למשטר הישראלי בשטחים הכבושים, הנציב הממשלתי למאבק באנטישמיות, פליקס קליין, ופוליטיקאים גרמנים נוספים, האשימו אותו באנטישמיות וקראו להחרים את השתתפותו.

הקריאה להחרימו גררה תגובות רבות בעיתונות הגרמנית ובמעגלים אקטיביסטים ואקדמיים, כולל מכתב של אקדמאים יהודים מסוף אפריל 2020 שיצא להגנתו של מבמבה.

המכתב של מוסדות התרבות זכה לכתבה נרחבת במוסף "הארץ" לפני כשבועיים. אולם אני רוצה להפנות את תשובת הלב לשתי נקודות חשובות בשיח הגרמני סביב הנושא הזה. הראשונה היא ההתייחסות, או יותר נכון לומר ההימנעות מהתייחסות, לעבר הקולוניאלי של המדינה.

במכתב שעליו חתומים מוסדות התרבות מודגשת החשיבות של ״מחויבות פעילה להקשבה למגוון העמדות היהודיות ולפתיחות כלפי נקודות מבט לא אירופיות", ונאמר שם כי מדובר ב"עימות מאוחר ומהוסס יחסית עם ההיסטוריה הקולוניאלית של גרמניה״. אולם בעוד שגרמניה מציבה סטנדרטים מוסריים גבוהים בכל הנוגע ליחס לעבר היהודי שלה, באותו הזמן היא נרתעת מלהתמודד עם פשעיה מימי שלטונה הקולוניאלי באפריקה.

לדוגמה, רק החל משנת 2015 החל להתקיים משא ומתן בין נמיביה וגרמניה בנוגע לפיצויים בגין רצח העם שביצעה גרמניה, אז השליטה הקולוניאלית בנמיביה, בראשית המאה העשרים, בקרב הקבוצות האתניות הררו, הימבה ונאמה. רק לפני שנתיים החזירה גרמניה לנמיביה (שתחת השלטון הגרמני היתה מוכרת בשם דרום-מערב אפריקה) את השרידים האחרונים של עצמות אדם וגולגולות, שהובאו לגרמניה לצרכי ״מחקר״.

נראה שלגרמנים נוח שלא לזכור שהסיבה היחידה שהם יצאו מוקדם יחסית מהפרויקט הקולוניאלי היא הפסדם במלחמת העולם הראשונה, הפסד שאחריו היא נאלצה לוותר על הקולוניות שלה באפריקה. כמו שאין התייחסות להיסטוריה הקולוניאלית, אין גם הסתכלות ביקורתית לגבי השליטה הגרמנית-לבנה בנרטיבים היסטוריים, והשתקה של הקולות המערערים על ההיררכיה.

הנקודה המעניינת השנייה היא היחס ל-BDS עצמו. במכתב של מוסדות התרבות אמנם נאמר כי בעקבות הכרזת הפרלמנט ״נעשה שימוש לרעה בהאשמות בדבר אנטישמיות, כדי לעוות עמדות ביקורתיות״ וש״ההחלטה הפרלמנטרית נגד תנועת ה-BDS מעוררת דאגה רבה״. אולם באותו הזמן החותמים טרחו להדגיש שהם מתנגדים לתנועת החרם על ישראל מכיוון שלתפישתם "חילופי תרבות ומדע הם חיוניים״.

למוסדות התרבות הגרמניים כנראה לא נוח שתנועת ה-BDS קוראת לא לשתף פעולה עם מוסדות תרבות ישראליים, המקבלים מימון ממשלתי. יותר מכך, כותבי המכתב כנראה הרגישו שאם לא יביעו עמדה נגד BDS, בגרמניה של ימינו הדעה שלהם כלל לא תיחשב ללגיטימית. רק אלו שזזים לאן שנושבת הרוח רשאים לדבר.

לעומת המכתב של מוסדות התרבות, המכתב של נשות ואנשי התרבות והאקדמיה נוקט לשון ישירה ואקטיביסטית יותר. "אף מדינה לא צריכה להיות פטורה מביקורת", נכתב במכתב שלהם. "בין אם אנו תומכים ב-BDS ובין אם לא, אנו שותפים לאמונה עיקשת בזכות להפעיל לחץ לא-אלים על ממשלות המפרות זכויות אדם״.

נשות ואנשי התרבות מדגישים כי החלטת הפרלמנט "יצרה אקלים מדכא בו אנשי תרבות מתבקשים באופן שגרתי לדחות רשמית כל תמיכה ב-BDS כתנאי הכרחי לעבודה בגרמניה. בינתיים, מוסדות התרבות מוּנעים יותר ויותר על ידי פחד ופרנויה, נוטים לצנזר את עצמם, ולמנוע עמדות ביקורתיות״.

הדיון בשאלה למי מותר לדבר בגרמניה ומי מחזיק בדעה שנחשבת ללגיטימית, נשאר תמיד בידיים של גרמנים לבנים, ואפשר למצוא לכך דוגמאות רבות בתגובות לשני המכתבים. הפלסטינים נחשדים תמיד כאנטישמים, לא משנה מה הם אומרים. ליהודים יש זכות דיבור, כל עוד הם לא מבקרים את ישראל, ובאופן כללי מתיישבים עם האופן שבו ה"יהודים" מדומיינים בגרמניה, תוך בלבול של ממש בין יהדות ליהודים.

כל השאר בכלל לא רלוונטיים, כי רק לגרמנים שמורה הזכות ״להגן״ על ישראל. ובישראל, העיתונות הממוסדת שוללת את הלגיטימיות של נשות תרבות ואקדמיה יהודיות שחתמו על המכתבים האלה. מבחינתם, בין שהן ישראליות שהיגרו לאירופה, או יהודיות אירופיות, הן לא חיות ״כאן״, בישראל, ולכן אין להן זכות דיבור בנוגע אליה.

אנקה שניידרמן היא אקטיבסטית ואמנית המתגוררת בברלין

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

הנוסחאות שמאחורי האפליה הממוסדת של החינוך הערבי

מחקר חדש בוחן איך קורה שתלמיד בזרם הממלכתי-דתי מתוקצב ב-18% יותר מתלמיד חילוני וב-42% יותר מתלמיד ערבי. האפליה, מגלה המחקר, היא לא רשמית, אבל סעיפי התקצוב מובילים אליה בהכרח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf